רן יגיל סופר ועורך
10.20
מגיעה חוליה נוספת של צוות כיבוי בת שישה אנשים בראשותו של איש קטן עם כובע מצחייה גדול. היא מצטרפת לשלושת הכבאים שנמצאים כבר בשטח. בכוחות משותפים תוך פינוי ההמון הצובא על פתח הבניין משני צִדיו הם מצליחים לפרוץ לתוך המבנה, כאשר בעקבותיהם ממהרים כמה אזרחים נועזים.
סביר עוקב כמהופנט מחלון משרד בקומה הרביעית כיצד הכבאים והאזרחים יוצאים מן הבניין ובזרועותיהם ניצולים מן הקומות התחתונות שנכוו או ששאפו עשן לריאות. אנשים סמוך אליו מתחילים לצרוח "זה יגיע גם אלינו." איש אחד היסטרי יוצא החוצה מן החלון ונאחז ברפפות האסבסט והפח המְצילות על החלונות. אחדים ממהרים לעשות כמותו.
מישהי צעירה, בשיער קצר ומיני קצרצר, צונחת ליד סביר ומתעלפת. ערוותה מבצבצת מן התחתונים. סביר לא מחכה אפילו שנייה אחת, הוא נושא אותה על כפיו ורץ כאחוז אמוק לחדר המדרגות. בדרך, חלון מתפוצץ. הוא נפצע לאורך רגלו משברי הזכוכית. פניה של האישה מתכסות בדם.
הוא רץ איתה על הידיים במדרגות העשנות. בחדר המדרגות של הקומה השנייה הוא פוגש בחייל. הוא מפקיד את האישה בידיו של החייל. "קח אותה, אין לכם מה לעשות פה!" הוא פוקד עליו והם נפרדים כאילו תואַם הדבר ביניהם. סביר ממהר שוב לקומות העליונות, קופץ את המדרגות שתיים-שתיים כשהוא ממלמל: "אני לא יכול לעמוד בתור, אני לא יכול לעמוד בתור."
בהגיעו לקומה הרביעית, הוא מציץ מהאשנב של חדר המדרגות ורואה לשנייה את האישה והחייל מרחפים באוויר ונוחתים על הקרקע בחבטה איומה. בחרו לקפוץ, חושב סביר, החום מטריף את האנשים. גם הפחד. האישה פצועה קשה ומתפתלת והחייל זועק לידה, "אלוהים, איזה כאבים, אלוהים! נראה לי ששברתי את הרגליים."
סביר חושב מהר. הוא מחפש לאורך מסדרונות הקומה הרביעית ברזי מים. נואש ורץ במדרגות אל הגג. פתח היציאה אליו נעול. לפתע הוא מסתובב ורואה למולו נחשול היסטרי של אנשים ונשים בחדר המדרגות, עולה וקרב אליו. עוד מעט יפילו אותו, ימעכו אותו כמו יבחוש בן שלולית. מחשבה חולפת במוחו, מה יותר טוב, למות בשריפה, מעשן בריאות; או בדריסה מרגלי אנשים כמוך שרק מבקשים לחיות. "תפתח ת'דלת לגג יא עוֹיְלֶם-גוֹיְלֶם," קול אנוש מעורר אותו, "אם היא נעולה תבעט בה. נו, תבעט בה כבר, האש מאחורינו." נראה שצוות הכבאים המנוסה תיעל את כל הנותרים בבניין אל הגג.
סביר עוד עומד כך לשנייה חולמני, הידיים פשוטות לצדדים כמו דחליל ואז הוא מסתובב ובועט בדלת הפח שמנעול יֶל צהוב מיטלטל עליה. מעוצמת הבעיטה הדלת נפתחת לרווחה וסביר רואה לנגד עיניו פיסה תכולה של שמיים שבצִדיה כמה עננים לבנים ואז ההמון דורס אותו, מפיל אותו, מועך אותו ונדחק בפתח הדלת הצר יחסית אל תוך הגג הפתוח.
סביר מתרומם ונכנס לגג צולע. עכשיו הוא מרגיש את הנוזל הדביק הזה לאורך הרגל כולה, מכתים את החליפה הכחולה-אפורה. אני מדמם הוא חושב, אני מדמם. אבל אומר בינו לבין עצמו, "אני לא יכול לעמוד בתור, אני לא יכול לעמוד בתור." איך זה שלא איבדתי את המשקפיים עד עכשיו, הוא חושב, ואפילו שהוא מרגיש אותם, הוא נוגע בהם כדי לוודא שהם אכן על חוטמו.
אנשים רבים מתמקמים על הגג, חלקם שרועים, חלקם יושבים ישיבה מזרחית. הוא עובר צולע ביניהם ומגיע עד למעקה, מתכופף ורואה עוד שלוש ניידות משטרה מגיעות. הפעם הוא כבר לא כל כך שמח. צוות של כעשרה שוטרים וביניהם קצין שצועק פקודות נעלם מעיניו מתחת לבניין הבוער וְהֶעָשֵׁן.
כעבור שלוש דקות הם יוצאים בידיים ריקות. ללא ניצולים. אחד השוטרים בוער בחלקו העליון. האחרים מתנפלים עליו לכבותו. הדליקה שנראתה בתחילה שגרתית לוכדת את כל העובדים הנותרים בבניין. האש משתוללת בחדר המדרגות, במסדרונות הפרוצים, הלהבות בכול.
הבעירה תופסת תאוצה גם בחוץ גם בפנים הצלחת להעביר את זה בכתיבתך
מחכה ל 10:25
חנה היקרה, את אומרת מה שאני חושב, למה שכיוונתי, כאילו נכנסת לתוך ראשי. תודה לך על הקריאה. רני