רן יגיל סופר ועורך
9.58
אריה סביר כבר על רגליו, מישהי מביאה לו כוס מים, ואז לפתע קול רחש פּיצוחִי-פּצפּוצִי מוזר נשמע מעל לראשו והוא רואה אש, זה יְקוֹד נורא שניצת בִּן-רגע בתקרת הסיבים בכמה מוקדים של החלל ועשן שחור משחור זורם בכמויות אל המבואה.
האש כבר אוחזת במוקדים רבים, העשן – כמעט בכל מקום. אריה סביר מתחיל להשתעל. נדמה לו שהוא עומד לאבד את הכרתו. הוא דוחף את משקפיו מקצה החוטם אל שורש האף. לנגד עיניו חולפים אנשים מפוחדים שנראים כצללים. רק לפני חמש דקות יצא במְאור פנים מן המעלית, שמח על כך שתפס סיבוב לבד ולא נסע עימו איש, עוד הספיק להציץ במראה ולחשוב לעצמו כמה פוליסות הוא יצליח למכור היום ועם מי עליו לדבר והיכן, ולבסוף נזכר שפעם לא היה מעז לעלות במעלית, לא לבד ובטח ובטח לא עם עוד מישהו. נשמעת כריזה לפנות את הקומות התחתונות של הבניין בלי להיכנס לפאניקה.
אבל משום-מה סביר לא ממהר להישמע להוראה. בתחילה הוא עומד וחושב שמה שגורם לו להישאר ככה נטוע במקומו כמו פֶּסֶל, ידיו פרושות קצת לצדדים כמו דחליל, זאת התחושה הפיזית הנוראה שחש, מעין בחילה ורצון להשתעל לבלי-סוף, אבל אז הוא מסתכל על בטנו – הוא נוהג להרים את המכנסיים גבוה עד מעל לבטן וכמה שאשתו אומרת לו, "תוריד אותם, מה אתה לֶמֶך? מה אתה מנסה להתאבד עם החגורה? תשים אותה כבר סביב הצוואר שלך וסְגור-סיפור; הרי אם המכנסיים יירדו קצת, כמות הפוליסות הנמכרות תעלה פלאים, אתה בסך הכול נראה טוב, איש חביב, איש רֵעים להתרועע, יקנו ממך, האמן לי שיקנו, וסוף-סוף נעשה קצת כסף." אך המכנסיים תמיד מורמים אל-על לכיוון מפתח הלב כמו איזה זָקֵן מוזנח. מבלי משים היה עושה זאת. מדבר עם מישהו, לקוח או מכּר ותיק, ומרים אותם השמיְמה.
הוא מציץ ברגליו הנעולות בנעלי עור אלגנטיות ונזכר באבא שלו, איך כשהיה נער המִצרים הפציצו את תל אביב יום-יום עם שתי דקוטות, וכולם רצו כמו עכברושים או מקקים למקלט. אבא שלו, שהיה אחר כך ממקימי הג"א, עוד היה יושב עם עיתון "דבר" הגדול, הרגליים למעלה, מרחפות באוויר, נתונות בתוך הפּנטוֹפלך וכולו אומר אדישות. אברהם סביר, שהיה גם הוא איש ביטוח, לא מיהר לשום מקום. שום דבר לא יברח ולכול יש זמן.
"איזה ביטוח היה לצ'רצ'יל מול התן המשוגע והמיילל?" היה אבא שלו אומר, הוא העריץ את המנהיג וקרא בכתביו, "היה לצ'רצ'יל ביטחון בצדקת דרכו. כמה חשוב שיהיה לבן האדם מידה נאה מזה. אנחנו הסוכנים מוכרים ביטוח במקרה הטוב, לא ביטחון."
הלוואי שהייתה לי השלווה של אבא שלי, חשב, אבל אני תזזיתי כמו אימא שלי, עצבני, לא נח לרגע ונורא פגיע. אני זוכר אנשים שפגעו בי לפני עשר שנים, ואפילו פגיעה קלה. וגם אם אני לא מתכוון להיפרע מהם, אני פשוט לא יכול שלא לזכור אותם.
תמיד ציית לחוקים כי כל העניין הזה הביא סדר במוחו ושקט בנפשו. "אין כמו גבולות." היה משנן לעצמו את אמירות אביו, "הכי חופשי זה בתוך כְּלוּב, בתנאי שאתה יודע שאתה בסוּגַר. אבל כל הזמן אתה צריך להיות מודע. החוכמה זה לדעת להיות מסודר. הסדר נלחם בביורוקרטיה. צ'רצ'יל אומר כי האחריות היא מחיר ההצלחה, ותאמין לי שהוא יודע על מה הוא מדבר."
לקח לו הרבה זמן להפסיק לציית לחוקים. בצבא, כשהיה בנח"ל, יצא לו להתאמן בזה. לפעמים היה עובר ממוצב למוצב בכל מיני עניינים. לילה. צומתי הגליל. קור כלבים. רק הוא עטוף בדובון בתוך הקופסה המתגלגלת עם ההילוכים, והנה שלט עצור! לעצור או לא לעצור? מה לעשות? החוק אומר עצור! אבל ההיגיון הבריא אומר שהרכב הקרוב ביותר לכאן הוא בקריית שמונה, או אולי מֵעֵבר לגבול.
בהתחלה היה מאט ועוצר לפני כל צומת. אחר כך היה רק מאט בהגיעו אל השלט, לבסוף היה חולף על פני העצוֹ-רים האלה בלי חשבון, עד שפעם אחת דרס דרבּן ענק וכמעט התהפך, ואז שוב החל לעצור בכל צומת. מכאן לקח לו זמן להבין שכל מה שהוא בעצם צריך לעשות, זה להאט קצת ותו לא. לא צריך תמיד לעשות את ההפך. וכך עשה.
כעת הוא עומד ומביט בכרסו עטוית המכנסיים ובנעליים המהודרות ומשהו בלבו, קול פנימי, קוֹד שהוא יְקוֹד, אומר לו שלא צריך למהר ולעזוב את המקום. נשמע רעש סירנה. הוא רץ אל החלון ומביט מטה.