רן יגיל סופר ועורך
עד כמה אלתרמן משורר לאומי?
(בין סימבוליזם לבין אקטואליה ובין בדידות לבין ממסד)
אורציון ברתנא
"וידע כי חיים עברו/ ביעף בין חשכה לחשכה"
הקאנון הסימבוליסטי של "זמן" ושל "מקום" ביצירת אלתרמן מראשיתה
שירו הראשון של אלתרמן נדפס ב'כתובים' באדר תרצ"א (1931) [1]. מראשיתו, היה ביטאון זה, ביטאונה של אגודת הסופרים העברים לכאורה, ביטאון אופוזיציוני למעשה, בו תקפו צעירי היוצרים, בראשותו של אברהם שלונסקי, את הממסד הספרותי של אגודת הסופרים העברים. חלק מן ההתקפה היה ישיר. חלקה התבטא באימוץ המודרניזם האירופי אל השירה העברית, באיחור של כשלושים שנים ומעלה. גם שיר זה של אלתרמן, "בשטף עיר", היה שיר מודרניסטי, פיגורטיבי, שקול וחרוז, הנושא את חותם אסכולת שלונסקי. שיר סימבוליסטי אורבני, בנוסח שירת העיר המערבית האירופית, ללא כל חותם מקומי, ירושלמי, תל-אביבי או בדומה. עיר קרה באופיה ובאקלימה, בעלת מסורת ועבר אך לא בעלת עתיד. המקום והזמן לבשו בו אופי סמלי, כללי, שטבוע בחותם המערבי בן סוף המאה הקודמת. להבדיל משיריו האקטואליים, הפזמוניים, שהחלו להיכתב במקביל, היו מרבית שיריו הליריים של אלתרמן, שפורסמו בשנות השלושים, עד להופעת 'כוכבים בחוץ' (אביב 1938), בעלי אופי סימבוליסטי, שלשונם פיגורטיבית והמוטיבים בהם מערביים כלליים עירוניים. מלכתחילה, אפוא, החל אלתרמן הצעיר ללכת בשתי דרכים שיריות מקבילות.
בכתיבתו הסימבוליסטית ביסס אלתרמן את מקומו כמשורר בולט בקרב צעירי חבורת 'כתובים'. אלה שנמשכו לעבר אסתטיציזם מלוטש, אנין טעם, רחוק ממעורבות ביומיום הלא-מלוטש אם לא מכוער ופגום ממש, וכתבו שירה מרוחקת בלשונה, גם בהשפעת הסימבוליזם ללשונותיו האירופיות השונות, וגם בהשפעת כל מסורת השירה הרוסית, שהקפידה כולה על המשקל ועל החרוז. בכך שמו חיץ בין המפעל הציוני, המסורת היהודית והחיים האירופיים בתחילת המאה, שהיו כולם סוערים, מלאי תהפוכות ועימותים, ובין שירתם, "השירה", שעניינה האמנות שמעל המציאות. אפילו שלונסקי, בעל העמדות הפוליטיות המובהקות, הקפיד על ריחוק אסתטי זה בכול; גם בהתקפותיו על ביאליק, שהיו התקפות פוליטיות מכאן והתקפות פואטיות מכאן, תוך שימת חיץ וסייג בין אלה לבין אלה. וגם מעורבותו השירית באקטואליה של זמנו הייתה אוניברסליסטית ככל שיכול. ב-1932 פרסם שלונסקי חוברת קטנה בשם 'לא תרצח' ובה קובץ שירים המגנים את המלחמה באשר היא[2]. בהשראתה פרסם אלתרמן את שירו האנטי מלחמתי, "אל תִּתנו להם רובים", שעניינו מלחמת הגזים בחפירות מלחמת העולם הראשונה. על הפער שנפער מהר מאוד בינו ובין שלונסקי מלמדת העובדה כי שיר אנטי מלחמתי זה היה לצנינים בעיני אלתרמן, שניסה להשכיחו מלב שנים ספורות לאחר מכן; גם באשר שיר זה נגד את אתוס הלוחם והקורבן של דור תש"ח, אליו הצטרף אלתרמן בכל לבו, בניגוד לשלונסקי.
ב'כוכבים בחוץ', קובץ מדהים שביסס באחת את מקומו של אלתרמן בשורה הראשונה של השירה העברית בת זמנו והלאה, כמעט ולא קובצו שיריו הסימבוליסטיים הראשונים של אלתרמן. אבל השירים החדשים והמפתיעים, שהופיעו בסערה בתרבות הארץ ישראלית, ורובם לא פורסם קודם, גם לא בנוסח שונה, לא היו שונים באופיים הסימבוליסטי מאלה שפורסמו על ידי המשורר בעשור שקדם להופעת הספר. להפך, הם היו מלוטשים יותר, מדהימים יותר באופיים הסימבוליסטי, המערבי, הכללי.
בשתי מסגרות, סמנטיות ורעיוניות גם יחד, הופיע הדיון במציאות בשירים אלה: מסגרת ה"עת" (הזמן) ומסגרת ה"מקום". שתיהן עמוסות מוטיבים קבועים: ה"עת" – מחזוריות היום מזריחה לשקיעה, מחזוריות היום והלילה, עונות השנה ומחזוריותן, סמלי היום (שמש, אור) וסמלי הלילה (ירח, כוכבים) וסמלי עונות השנה (חורף, סופה, עננים, רוח, גשם, ברק, חום) וכיוצא בהם. ה"מקום" – העיר ומרכיביה (רחוב, שוק, גן העיר, גשרים, אנדרטאות, ארמונות) והחלל החוץ עירוני, הכפרי (הדרך וההלך, תחנת שדות ורכבת, אחו ופרות בו, שדות, באר, עצים, הרים) וכיוצא בהם. סך כל אלה יצרו תפאורה קבועה. הוסף לכך את נטייתו הדואליסטית הבינארית של אלתרמן, להעמיד את כל המוטיבים שלו על צמדים חוזרים של ניגודים – פתוח וסגור, גבוה ונמוך, חי ומת, מתחיל ומסיים – ומתקבלת מערכת מיוסדת היטב, קבועה וחוזרת על עצמה, הפותחת בבינאריות של ניגודים, עוברת לפיגורטיביות אוקסימורונית, מדהימה, ומסיימת בתפאורה סמלית קבועה של ניגודי הטבע בזמן ובמרחב.
האוקסימורון הוא הצורה הלשונית הפיגורטיבית הבולטת ביותר בלשון שירת אלתרמן, כבר משירי ראשית שנות השלושים שלו, וביתר שאת ב'כוכבים בחוץ', ב'שמחת עניים', ב'שירי מכות מצרים', ובכל שאר מחזורי השירים הליריים הגדולים שכתב. בכך הבחינו כל חוקריו, ולכך נתנו מקום בעיוניהם ביצירתו[3]. לכך יש להוסיף שהאוקסימורון הולם את המבנה הבינארי-ניגודי של צמדי המוטיבים הבונים באופן שיטתי את "תפאורת" שירתו, בכל קובץ וקובץ ובכל מחזור שירים, החל ב'כוכבים בחוץ'. והוא הבסיס לתיאור החלל והזמן כמערכת נצחית של עימותים היסטוריים בין כוחות. תיאור מאבק רומנטי ללא הכרעה נצחית, שהופך ליסוד ההגותי המופיע בכל שירתו, הפיגורטיבית והאקטואלית מראשיתה ועד סופה[4] . אפילו שיר הסיום, "שיר סיום", בפואמה האחרונה שפרסם, 'חגיגת קיץ' (1965), הוא שיר שאי-ההכרעה היא מרכיב ארס-פואטי חשוב בו.
ביצירותיו הבאות, הפואמות הליריות 'שמחת עניים' (1941), 'שירי מכות מצרים' (1944), ועד 'עיר היונה' (1956), המשיך אלתרמן יצירת קנון זה של "זמן" ו"מקום" שהם סמליים, מעורפלים וכלליים, מטפיסיים והיסטוריוסופיים, השונים באופיים מן הדעות האקטואליות שהביע בשנים אלה. דעות שגם הן ביססו את מעמדו כמשורר מן השורה הראשונה, אם לא המשורר הבולט והקרוב ביותר לממסד הציוני, ועם קום המדינה – אל השלטון ואל השליט, דוד בן-גוריון. דעות אלה ביטא במקביל, בשיריו הפוליטיים החברתיים, בשירי 'רגעים' ו'סצינות תל-אביביות', ואחר כך בשירי 'הטור השביעי' שהחל לפרסם במקביל בטור השביעי בעיתון 'דבר', וגם בחלק מפזמוניו. הוא עצמו נתן ביטוי החל מתחילת דרכו לכפילות זו שביצירתו[5], התואמת את הכפילות הבינארית, האוכסימורונית, עליה היא מבוססת. שני היסודות חיוניים על פי תפישה זו של אלתרמן. שניהם מרכיבים את המערכת הסותרת עליה מבוססת השירה. אם כי, בראשית דרכו הביע דעה של העדפת ה"אמנות" המלוטשת, הגבוהה מן המציאות, שבשיריו הקנוניים, על פני ה"אמנות" ה"מרוסקת", ה"מקוטעת", שבשיריו האקטואליים ובפזמוניו. כלומר, שני היסודות חיוניים, במציאות ובאמנות גם יחד, אך האחד עליון על האחר, כשם שהאמנות עליונה על המציאות.
[1] "בשטף עיר", 'כתובים' ה, יט, כ"ג אדר תרצ"א.
[2] 'לא תרצח' (שירים נגד המלחמה, מלוקטים ומתורגמים על ידי אברהם שלונסקי, שהוסיף מאמר מבוא), תל-אביב, תרצ"ב.
[3] ראה סיכומה של תופעה זו אצל זיוה שמיר ב"'משורר חצר' או 'משורר לאומי'" [מאמר ב'אתגר הריבונות', עורך: מרדכי בר-און, ירושלים תשנ"ט, ע' 332-328 ועוד. כך, למשל: "האוקסימורון הוא צירוף-לשון פרדוקסלי למראה, המצמיד בדרך 'צורמת' ניגודים שאינם מתמזגים, כגון 'המת-החי', 'דומייה שורקת', 'מחשכיך הלבנים' וכדומה. הוא מאפיין את השירה מ'אסכולת שלונסקי', ששאלה אותו מן השירה המודרניסטית הצרפתית-רוסית. במודרניזם האנגלו-אמריקאי הוא אינו רווח, ולמעשה כמעט שאין לו זכר". שם, הערה 5 ע' 329.]
[4] למשל, זהו הבסיס לתיאור המת-החי, מוטיב בינארי ניגודי, ההופך בשירה האקטואלית היסטורית למיכל ומיכאל ולנער והנערה הירויים חיים, שהם "מגש הכסף" עליו ניתנת מדינת היהודים.
[5] את הצד האקטואלי, שאותו ביטא כבר בשיריו הפזמוניים בשנות השלושים, עוד קודם לשירי 'הטור השביעי', כינה באיגרותיו המוקדמות הצד ה"רחובי", הביטוי למציאות היומיומית, הנמוכה, שסביבה מתקיים הפזמון.