רן יגיל
סופר ועורך, יליד תל אביב, 1968. ספריו: מות סנדלרים (תל אביב : "עקד", תשמ"ח 1987). שירים: מחשבה אחת קדימה (רמת גן : ליריק ספרים, 1988), ארז כמעט-יפה : וסיפורים אחרים (תל-אביב : "גוונים", תשנ"ו 1996), ז'אק (תל-אביב : "גוונים", תשנ"ח 1998) נובלה ביוגרפית על הזמר הבלגי ז'אק ברל, סוף הקומדיה : תריסר סיפורים (תל-אביב : "ביתן", תשס"א 2001). נקישות ורמזי אור : מדינת ישראל נגד נח שטרן : רומן (תל-אביב : "עמדה/ביתן", תשס"ג 2003) הרביניסט האחרון רומן (בני-ברק : הקיבוץ המאוחד, 2006)
אני ואפסי רומן (ירושלים: עמדה/כרמל, 2008). עריכה: הצעיף האדום /
יעקב שטיינברג ; בחר את הסיפורים והקדים מבוא: רן יגיל (תל-אביב : "גוונים", תשנ"ח 1997). בואי כלה : סיפורי חתונה (ירושלים : "כרמל", תשס"א 2001) <בשיתוף
ירון אביטוב
טעם החיים : אנתולוגיה של סיפורי אוכל (ירושלים : "כרמל", תשס"ב 2002) בשיתוף ירון אביטוב. הקשב ! : אנתולוגיה של סיפורי צבא (תל-אביב : "כרמל-משרד הביטחון - ההוצאה לאור", תשס"ה 2005) <בשיתוף ירון אביטוב
רן יגיל הוא עורך כתב העת "עמדה" - ביטאון לספרות: שירים, סיפורים, מסות, רשימות
רן יגיל סופר ועורך
צודק בכל מילה
תודה על התמיכה והתגובה המהירה. רני
מאמר נוקב וממוקד, רני. אכן התחושה היא שאהרון שבתאי הוא משורר מוכשר שהתפספס והיטבת לתאר זאת.
תלמה, תודה לך. ניסחת זאת באופן קולע כדרכך. את מוזמנת לתת לי מאמרים יפים ל-nrg כמו ההוא על סאראמאגו. רני
תודה לך רני היקר על ההזמנה אליך ב-NRG . כל כך נהניתי באכסניה שלך שאני כבר מחדדת את השפיץ של העט למאמר הבא.
יש לך אחלה אחלה אחלה בלוג ספרותי. בעקבות המאמר על סאראמאגו אצלך קיבלתי תגובות ופניות (גם למייל האישי) מרגשות ואף מפתיעות וקרו לי דברים מופלאים ומרגשים עד מאוד! עוד יסופר. אז שוב, תודה ושיהיה סופ"ש מרנין.
הספר "שמש שמש" יצא ב-2005 ואינו חדש. שבתאי פרסם מאז ספר שירים נוסף, "טניה", ב-2008. כדאי היה לציין זאת.
גם אני עצמי מוצא את דעותיו הפוליטיות של שבתאי אוויליות ומקוממות, וגרוע מכך מבחינת השירה – מגוייסות למחנה חד-מימדי מסויים. אבל יחד עם זאת אני חולק על המבקרים וכן מוצא ערך בכתיבתו המאוחרת. בעיני השירה הפוליטית הגסה (וכן הפורנוגרפית עם חרוזיה הכבדים) מבטאים עולם שירי וערכי שקרס, על גבול האנטי-שירה שמתאימה לתכנים שבה. היא מסתייגת מהעדינות ומהיופי שהם נחלת השירה הרווחת, השבעה, ומעדיפה את הברוטלי והגס. היא חסרת סבלנות, ונגעלת מהעולם ומעצמה. לצד פלקטים פוליטיים היא כוללת גם דימויים חזקים, ונמנעת מלברור ביניהם. זוהי שירת התקוממות וייאוש, וטבעי שהיא תשמע עייפה ומיואשת מעצמה ומהעולם.
האם אפשר להנות מקריאת שירה שמבטאת השקפת-עולם מעוותת, ושדוחה בבוז את רוב כללי השירה "הטובה"? דווקא משום שאני חש רגש אנושי אותנטי מאחוריה, אני נהנה לקרוא את השירה המאוחרת של שבתאי חרף כל הטמטום הפוליטי והאנושי שעולים ממנה.