הספר האדום / אסף ענברי / ביקורת ועוד איך תהיה

למה הסופר אסף ענברי הוא בכל זאת פוסטמודרניסט מובהק?

 

 

משאל ספרות כנקודת מוצא לעיסוק בענברי

 

לאחרונה השתתפתי בעיתון "ישראל היום" במשאל של מוסף הספרים שבעריכת שירלי גל. זה היה לכבוד שבוע הספר לפני שהתחרבֵּש בעקבות מלחמת ישראל-איראן. המשאל שאל אילו הם 25 הספרים הישראליים הטובים בעיניכם מתחילת המאה, דהיינו ב-25 השנים האחרונות, ברבע הראשון של המאה ה-21. הוא כָּלַל כמה עשרות אנשי ספרות ושימח אותי לראות שמקומם של ספרים לא צפויים שאני אוהב ומעריך אינו נפקד כמו "ורד הלבנון" של לאה איני, מקום 17; "ספר האלף-בית" של דן צלקה, מקום 25; "תש"ח" של יורם קניוק, מקום 9.

 

האמת היא שאפשר לומר שלישראלים יש טעם ספרותי משותף מאוד סָחי ומיינסטרימי. במקום 1 היה כמובן עמוס עוז עם הרומן האוטוביוגרפי המצוין שלו "סיפור על אהבה וחושך", שיא ספרותי מִשלו דאז אחרי שנים של דשדוש פואטי. אני בחרתי דווקא, במתכוון, בשלושה ספרים לא צפויים שאני אוהב מאוד: "ורד הלבנון" של לאה איני שכבר הוזכר בפּסקה הקודמת, "שיעורים בפיתוח קול" של דורית רבּיניאן ו"קצב התמוססות הקרחונים" של יזהר הר-לב.

 

חסרו לי מאוד ברשימה סופרות איכותיות ביותר כמו לילי פרי, גבריאלה אביגור-רותם, רונית ידעיה, אסתי ג. חיים ויעל ישראל, ובין הסופרים, רק לדוגמה, יובל יבנה, יוסי וקסמן, משה פינטו ויחזקאל רחמים. אבל כאמור קיבלנו רשימה מצומצמת של כמה עשרות סופרים וספרים שמתוכה נאלצנו לבחור, והטעם המתקבֵּעַ הוא כאמור ממוצע. חרה לי בעיקר שיש סופרים עם יותר מסֵפר אחד ברשימה הזאת, אם כי צפוי שסופרים כמו עמוס עוז, אברהם ב. יהושע ומאיר שלֵו יופיעו ברשימה עם יותר מספר אחד. אגב, שלֵו מופיע בה, בין השאר, עם הספר הכי חלש שלו לדידי "הדבר היה ככה", רומן שמתחפש בעיניי לפרק לא מוצלח כל כך של "סיינפלד".

 

מה שהפתיע אותי לחלוטין ברשימה הזאת, ואני מגיע לזה בפסקה הרביעית של המאמר הזה, הוא שבדורי, דור שנות התשעים של המאה העשרים, בלט במיוחד הסופר אסף ענברי שנכנס לרשימה הכּבודה עם שני ספרים טובים משלו, "הביתה" ו"הספר האדום", אחד יותר מאורלי קסטל-בלום שנכנסה עם "הרומאן המצרי" המאוחר והטוב שלה, ושניים יותר מאתגר קרת שבאופן מפתיע ודי משמח לא נכנס לרשימה בכלל.

 

מיהו אסף ענבּרי ולאן הוא שייך פואטית?

 

אסף ענבּרי, יליד 1968, הוא בן דורי, דור שנות התשעים בספרות העברית כביכול, אבל כביכול בלבד, כי גילית הוא אכן בגילי בדיוק, אבל דורית בלטריסטית הוא שייך לדור הכותבים שצמח כאן משנות האלפיים צפונה, ויש הבדל משמעותי בזה. ענברי היה בספרות גם בשנות התשעים, אלא שאז היה יותר כתב תרבות בעל ממדי עומק, פּובּליציסט ספרותי וכותב מאמרים הגותיים בנושא ספרות וחברה, כלומר כותב עיוני פופולארי, שכתב כבר אז בצורה קולחת, מדויקת ומעניינת. אני זוכר, למשל, רשימה פואטית יפה מאוד שלו על רבין והסיגריה עם רצח ראש הממשלה בעיתונות. אולי היה זה ב"דבר" ואולי בעיתון אחר, מי זוכר. אני זוכר גם מאמר מרתק שלו בכתב העת "פרוזה" על הסופר והסאטיריקן השנוי במחלוקת תמיד, עמוס קינן. לענברי יש ראייה מקורית.

 

רק בשנת 2009 הוא הוציא את הספר הבלטריסטי הראשון שלו ולכן קשה, למרות גילו, לשייכו לדור שנות התשעים בספרות הישראלית. הדבר אינו רק עניין גילי, אלא גם סגנוני. דור שנות התשעים התאפיין בחזרה אל הסיפור הקצר, לא סתם הסיפור הקצר, אלא הסיפור הקצר הלאקוני של השפה הרזה בהשפעת סופרים כמו ריימונד קארבר בחו"ל ואחרים. כדי להגיע לאותנטיוּת עליך לספר את הדברים בקטן ולַצד. לא לומר את הדברים במפורש אלא ברמז ובלשון המעטה, רק כך תעצים את הרגש.

 

ספרו של ענברי "הביתה". לא היה כזה בכלל. זהו ספר המתאר את תולדותיו של קיבוץ אפיקים לאורך שלושה דורות. סגנונו של הספר חסכני, משפטיו קצרים, והוא גדוש בפעולות ומקמץ בתיאורי רגשות ומחשבות. זה אולי הדבר היחיד שנשאר לענברי משנות התשעים, אך הפורטֶה שלו הוא כמובן הרומן ולא הסיפור הקצר. יתר על כן, ענברי, בדומה לסופרים אחרים משנות האלפיים צפונה, עוסק בכל ספריו בעצם בשאלת הזהות שלו עצמו וכאן הוא מצטרף לשיח של הפוליטיקה של הזהויות שהתעצם כאן בספרות בכלל ובשירה בפרט משנת אלפיים צפונה. זה מאוד פוסטמודרניסטי לחזור אל הזהות הפרטנית שלך על חשבון מבנים מופשטים וריאליסטיים של רגש.

 

זאת ועוד, ענברי חוזר לעסוק ברצינות בדברים מתוך כובד ראש מוחלט ולא בלאקוניות כבדור שנות התשעים. הוא לא בורח מהמציאות. הוא לא עושה עם החברה שלו חיים משוגעים בשינקין דאז באופן אסקפיסטי, אלא חודר אל המציאות וההיסטוריה, וחוזר אל המחויבות הערכּית של הסופר אל החברה שלו כצופֶה לבית ישראל, הכי רחוק מהבחינה הזאת מאתגר קרת ומאורלי קסטל-בלום המוקדמת והמוּכּרת שמפרקת כל הזמן אידְיומים. כלומר ענברי נענה לצו של סארטר הקורא לסופר המתאר את העולם במילים להיות מחויב לחברה ממנה בא.

 

כאן מתחבר ענברי דווקא לסופרי דור בארץ, דור תש"ח, למשל, לפני דור המדינה, שהיו חזקים ביותר במעגל השלישי הסוציולוגי של הגיבור ופחות שמו דגש באופן יחסי על המעגל השני הפסיכולוגי-משפחתי של הדמות, או על המעגל הראשון, האקזיסטנציאליסטי, האישי של הגיבור, שבינו לבין עצמו. כשם שאצלם הכול בא לנתח ולשרת את החברה החדשה שנבנתה כאן, כך אצל ענברי, אין כל ספק, שהדגש הוא על המעגל השלישי של החברה והעם.

 

ענברי הוא פוסטמודרני הרבה יותר מזה, כי להבדיל מסופרי דור תש"ח שהשתמשו בלשון עשירה בעוד שהוא בלשון חסכנית המשתמשת במעט מן המילים הקיימות במילון כמאמר המשורר יהודה עמיחי, ענברי לא עסוק בבחינת בניית החברה המתהווה ממנה הוא בא, אלא בפירוק אינסופי שלה. הפירוק של החברה ממנה הוא בא עומד במרכז היצירות שלו עד כה. הוא מפרק כמעט כל דבר שהוא יכול, כל מבנה שנתקל בו בעבודתו ההיסטורית עד כה ובתחקירים המדוקדקים שעשה לצורכי הכתיבה שלו. ב"הביתה" הוא מפרק את הקיבוץ שממנו בא, קיבוץ אפיקים בעמק הירדן, ברומן "הטנק" הוא מפרק באמצעות רשומון את מיתוס הגבורה הציוני של של מי שעצר את טנק האויב הסורי בדגניה, כי כל אחד טוען מזווית הראייה שלו שהוא זה שעצר את הטנק, וב"הספר האדום" הוא מגדיל לעשות ומפרק את השמאל הישראלי שממנו בא בפרקו לחתיכות את הדמויות ההיסטוריות של ההנהגה דאז כמו יצחק טבנקין, מאיר יערי ומשה סנה.

 

 

אסף ענברי וספרות העולם

 

בקיצור, ענברי הוא סופר של פירוק מוחלט. רוצה לומר, הוא סופר של דקונסטרוקציה. דקונסטרוקציה היא מונח שטבע הפילוסוף האלג'יראי-צרפתי, ממוצא יהודי, ז'אק דרידה. דרידה עצמו חותר תחת מבנים טקסטואליים מובילים, מכוננים, אולם מפני שאין באמת מחוץ לטקסט כי כל דבר הוא טקסט, הרי שמן הראוי שמבחינה סמיוטית, וזה אכן קורה, הפירוק החתרני עובר מן הספר למציאות המתוארת טקסטואלית.

 

בזה דומה ענברי מאוד לסופרים פוסטמודרניים גדולים שאנחנו מכּירים כמו דיוויד פוסטר וואלאס האמריקני, או ז'ורז' פֶּרֶק הצרפתי. לוואלאס, רק כדי לסבר את האוזן, יש נובלת מסה שנקראת בשם הקצר והתמציתי "משהו כיפי לכאורה שלא אחזור עליו לעולם" שבּהּ הוא מפרק את תרבות הפנאי של הבורגנים והעשירים בכך שהוא נלווה לאוניית פאר השטה לשֵׁיט תענוגות בקריבּיים, מעין מלון מפואר על המים.

 

בזכות כִּשרונו הרנטגני לפרק מבנים ומנגנונים חברתיים לגורמים ולחשוף את הזיוף העומד מאחוריהם, הופך שֵׁיט התענוגות בקריבּיים למקור בלתי נדלה לחקר סוגיות כמו פרסום ושיווּק, הזדקנות, הגירה, היררכיות חברתיות ויחסי ניצול, רווח והפסד, תהיות קיומיות. במיזוג של הומור מבריק ופיכחון קודר עוסק וואלאס בפרטי הפרטים של שיט התענוגות, ואלה מצטרפים יחדיו לפרשנות חברתית-פסיכולוגית מרתקת. אתם מבינים, הוא מפרק את ההנאה ואת חברת השפע. הוא היה צריך לכתוב כתבת צבע כאורח רב כִּשרון כתיבה על אותו שיט, אבל יצא לו הפירוק הפוסטמודרני המרתק הזה של תבלו בכוח ובאופן פלסטי.

 

כזה הוא גם ז'ורז' פֶּרֶק, הסופר הצרפתי, המפרק באופן נתחני ברומן שלו "החיים הוראות שימוש" בניין מסוים מאוד ברחוב מומצא בפריז על דירותיו, חדריו ודייריו המשתנים, תוך פירוק החברה המערבית, הפעם הצרפתית, שממנה בה. לכאורה זהו רק משחק לשם משחק, אבל זה לא. הוא מתאר בית דירות ברחוב סימון-קרוּבֶּליֶה 11, כתובת דמיונית בפריז, ועובר בשיטתיות על פני כל החדרים בבית ומתאר את סיפורם. הקיר הקדמי כביכול "הוסר" ממנו וכל החדרים נגלים כמו בבית בובות. כל פרק מתאר חדר אחר בבית, את תכולתו ואת דייריו בהווה ובעבר. כל סיפורי החדרים מצטרפים ליצירה אחת כמו חלקיו של פאזל. שוב פירוק והרכּבה.

 

"הספר האדום" של ענברי כדוגמה

 

גם אצל אסף ענברי הפירוק החברתי הפוסטמודרני בורח לו מכל החורים של הרומן, רוצה לומר הוא בן תקופתו לחלוטין. הבה ניקח את "הספר האדום" שלו, שבו הוא מפרק את התנועה הקיבוצית והשמאל של לפני ואחרֵי קום המדינה ונדגים כיצד גם ענברי בעצם משתמש במסה בתוך יצירה בלטריסטית, דהיינו נובלה מסתית או רומן מסתי. הנה הפירוק: ענברי מלעיג על הפער התמידי בין המסמן למסומן, בעצם בין האידיאולוגיה הנוּקשה והצייקנית של שלושת האישים שבחר לכתוב עליהם ובין חיי היומיום שלהם.

 

ענברי פותח את הסיפור שלו בסצנה קומית־ערטילאית, שמגלמת את הקושי של יצחק טבנקין, המנהיג הדומיננטי של הקיבוץ המאוחד, להתעורר ישירות מרחמים על רוסיה הקומוניסטית, בעוד הוא מוקיר אותה, כשכולנו ודאי יודעים עד כמה אלימה ורצחנית הייתה כלפי אזרחיה:

 

"מנהיג הקיבוץ המאוחד, יצחק טבנקין, שכב על מיטת שדה מתקפלת במרפסת הסגורה. הוא שמע את אֶווה מתהלכת בסלון, והתעורר בבהלה: בחלומו, הצעדים היו צעדי השוטרים של הצאר, שבאו לקחת אותו או את אביו. מבעד לתריס הסתננו פסים של בוקר. הוא נזכר מי שולט עכשיו ברוסיה, ונרגע". מעין טעמה של אירוניה: הגיבור החזק, מוקף אידיאלים אדומים, מגלה בבהלה שאנחנו לא בתקופת הצאר אלא תחת השלטון הקומוניסטי. היכן הגולאג הקרוב?

 

ענברי לא שוכח להמחיש את הגאווה הקיבוצית העילאית של מאיר יערי, מנהיג הקיבוץ הארצי של "השומר הצעיר", אך גם ללעוג לה תדיר: "לבני הקיבוץ שלנו… אלו אנשים שעד שהגיעו לארץ מעולם לא עבדו בידיים. לא הם ולא ההורים שלהם. יהודים לא עבדו בידיים. עשר אצבעות ידינו ובהירוּת התורה המרקסיסטית היו כל הרכוש שהבאנו איתנו". יערי דורש בנאומיו את השימוש בזהות הקיבוצית כמושג-על "בראש ובראשונה ידיים! הבו לנו ידיים! רק בעבודה ובפעולה נקדש את זכרם של השומרים שנפלו על הגנת המולדת". אתם כבר מבינים, יערי דורש ידיים עובדות, אבל בפועל עובד הרבה עם הפה ונואם. או, למשל, פרשת המכונית המפוארת שיש לו בעוד ששאר החברים הולכים ברגל או נוסעים בתחבורה ציבורית, סוציאליסט במכונית אמריקנית: "יערי הוסע הביתה, למרחביה, במכונית הצמודה שלו, שכבר הספיקה לעורר תרעומת ברחבי הקיבוץ הארצי, בשל העובדה שמנהיג השמאל הפרו-סובייטי, האנטי-קפיטליסטי והאנטי-אמריקאי, נוסע בקרייזלר".

 

כך גם הלעג על משה סנה, שהיה ראש המפקדה הארצית של ההגנה ולימים מראשי מק"י, מפלגה קומוניסטית ישראלית. ענברי מציג את סנה בדו-פרצופיות, דמות חגיגית קומוניסטית סלונית בגרסאותיה הבורגניות למול הפלמ"חניקים המחוספסים של יצחק שדה. "הוא (סנה) עמד מולם בחליפתו ובעניבתו, עם חגורת המכנסיים שחבקה את כרסו כמו חישוק של חבית, ועם המבטא הגלותי הקל, ועם בר כוכבא וטשרניחובסקי, ועם המזכיר האישי שלו, יאן, שנשען על המכונית שעמדה בצד בין העצים – ולמרות כל אלה, הנאום שלו נגע בהם".

 

הנה עוד דוגמה ללעג של נוקשות האידיאולוגיה הקיבוצית בנושא קומקום חשמלי בחדרים לחברים. ענברי כותב: "ועידה שלמה של הקיבוץ הארצי הוקדשה לסוגיה. יערי גער בקהל: 'זה מה שצריך להעסיק אותנו עכשיו?! עניינים של רמת חיים?! את כל הבעיות כבר פתרנו – ונשארו לכם רק צרות של עשירים?!' אחת החברות ענתה לו: 'לאיזה עניים בארץ אין קומקום?!' אשתו של מרדכי אורן, שהייתה קיצונית כמוהו, צעקה עליה מתוך הקהל: 'על מה את מקטרת? לפני עשרים שנה היה יותר טוב? איך הסתדרנו עד עכשיו בלי הקומקום שלך?' יערי אמר: 'אני אגיד לכם איך הסתדרנו. עבדנו! מישהו עוד זוכר? בידיים! בראש ובראשונה ידיים! נחזור לעבוד כמו שעבדנו – ותראו שתשעים ותשעה אחוז מהבעיות שלכם ייעלמו'. הוועידה הזאת נערכה בקיבוץ הראשון של חומה ומגדל". ענברי יודע שבעינינו זה ייראה מגוחך. הוא לוקח עובדות, אך מוציא אותן מהקשרן ההיסטורי במתכוון תוך זווית ראייה אירונית של הדובר המספר.

 

או, למשל, משחקי הכבוד של מנהיגי השמאל הישראלי כאילו זאת נחלת הפוליטיקאים האלה בלבד בשעתם. ענברי מציג בצורה קומית-טראגית את הפרדוקס בין אינטרס אישי לאינטרס ציבורי: "השאלה הייתה איפה לערוך את הפגישה – בעין חרוד או במרחביה. אם היא תיערך בעין חרוד, זה יפגע בכבודו של יערי, ואם במרחביה – זה יפגע בכבודו של טבנקין. טבנקין התנהג כמו המבוגר ביניהם". האירוניה כאן טמונה בכך שבמקום הכרעות חשובות של החברה והמדינה – המוקד הוא על הגאווה האישית. אני סבור שהכיוון ברור.

 

 

מה רוצה פרופ' דן מירון מאסף ענברי?

 

הספר של ענברי הפך כמובן לרב-מכר, אבל להצלחתו תרמה מִתקפה של בכיר המבקרים, פרופ' דן מירון. מעבר לעובדה שבין פרופ' מירון לענברי זורם דם רע כי ענברי עצמו ביקר קשות את פרופ' מירון בעבר, הרי שאפשר להבין פואטית כיצד השניים מצויים משני צִדי המתרס. ענברי הוא פוסטמודרניסט ופרופ' מירון הוא מודרניסט שמפלרטט מדי פעם עם מונחולוגיה פוסטמודרניסטית אופנתית. מבחינת ענברי, הוא שׂוחה בים הנרטיבים ודולה משם את המעניין אותו תוך הדגשה, הוא מצהיר על כך בתחילת ספרו. הוא לא תר בהכרח אחרי האמת האחת-האבסולוטית, לא בהיסטוריה ולא במעשה האמנות. מבחינת מירון יש אמת היסטורית אחת ויש אמת אמנותית אחת והשתיים לא ייפּגשו. אלה שתי דיסציפלינות שונות היסטוריה וספרות וענברי חייב לבחור האם הוא סופר או הוא היסטוריון, ואחרי שבחר עליו לחתור לאמת בכל דיסציפלינה.

 

בעצם ההיגיון הבריא אומר שפרופ' מירון היה צריך להתעלם לחלוטין מספרו של ענברי כמשהו פופוליסטי בעיניו שלא ראוי להתייחסות, אלא שלענברי על חורבות הספרות העברית-ישראלית דהיום יש הרבה מאוד קוראים וגם מעמד של הכרה לא רע. הייתי אומר בשקט שלכל ספר משלושת ספריו עד כה היו עשרות אלפי קוראים. פרופ' מירון הוא מודרניסט מובהק ביותר המאמין שבספרות יש מרכז ושוליים גם היום, ולכן ענברי נתפס בעיניו כדמות מרכזית המהרסת את הספרות לדידו, ומדמות מרכזית אי אפשר ולא ראוי להתעלם כמבקר צנטראלי. הפוסטמודרניסטים לעומתו יטענו כי אין באמת בספרות כיום מרכז ושוליים, או שלכל הפחות הכול היטשטש ונמוג אל מחוזות הפירוק התרבותי הזהותי, או כפי שקבעה הגמרא: הלכה האמת ונעשתה עדרים-עדרים.

 

יתר על כן, באותו מאמר שפרסם לפני שנים ענברי בכתב העת "קשת החדשה" הקרוי "דיוקנו הרוחני העדכני של דן מירון" הוא מנסה להסביר כי פרופ' מירון רואה את תפקידו של הסופר כצופה לבית ישראל וכיחיד בודד ומיואש אל מול פני החברה שבּהּ הוא חי ורק ספרות מעין זו פרופ' מירון מעריך באמפליטודה שבין יוסף חיים ברנר ליעקב שבתאי. זאת ועוד, ספרות חמורת סבר, קיומית ומיואשת, רק היא תיחשב בעיני פרופ' מירון בהקשרהּ הישראלי לספרות עמקנית. ענברי תָּמֵהַּ שם גם על ההתנהלות הפרדוקסאלית של מירון במסה מאוחרת שלו "הרפיה לצורך נגיעה" שבה הוא גורס כי אין ספרות יהודית אחת שהיא רצף, אלא ספרויות יהודיות פזורות. זה לא מסתדר לענברי, בצדק, עם מה שכתב פרופ' מירון עד כה על הספרות העברית-ישראלית. מותר לאדם ולחוקר לתקן ולשנות את עמדתו, אבל לא לסתור עצמו באותה מסה עצמה במין מוזרות ניסוחית שכזאת.

 

כאן המקום לסייג זאת בנוגע לספרויות אחרות, כי פרופ' מירון הוא מחוקריו הגדולים של שלום עליכם וממעריציו וגם תרגם אותו, אבל בעניין הספרות העברית-ישראלית התזה של ענברי אכן עומדת. ענברי מציין זאת במאמרו.

 

עוד טוען ענברי כי פרופ' מירון רחוק מן הסיפוריוּת, המשפטים הקצרים והקולעים והעלילה הקולחת ומביא לדוגמה את ברנר, בצדק, שהפרוזה שלו יש בה יסוד מסתי והיא תמיד מתחפשת, אולי במכוון אולי בשל מגבלות כִּשְׁרון מסוימות, לאנטי-סיפור, או חותרת תחת מעשה הסיפור, ואפשר לתת לדוגמה גם את ס. יזהר ועוד דוגמאות רבות אחרות מתקופות שונות בספרות העברית-ישראלית.

 

אכן ענברי רחוק מאוד מכל זה. הוא מערבב היסטוריה וספרות. הוא מבקש כל הזמן לכתוב במשפטים קצרים וקולעים ובהומור הכולל אירונה דקה. הוא בעד עלילה נוטפת פיקנטריה, ג'וּסית. הוא מגַבּה זאת מבחינת האידיאולגיה הפואטית שלו באומרו למשל, "במשפט אחד: הספרות העברית, בגרעין מהותה, היא סיפורת-פעולה היסטורית-לאומית. כלומר סיפורת הנשענת על תפיסת הזמן כהיסטוריה, על תפיסת האדם כחלק מלאום, ועל תפיסת המציאות כסדרה של פעולות, ולא כמכלול של עצמים במרחב".

 

כלומר הוא בעד משפט קצר, חסכני, גדוש בפעולות המקמץ בתיאורי מחשבות ורגש, ונגד אותה תפיסה ביקורתית, הנעה בין פרופ' מירון לפרופ' מוקד ומגעת עד מבקרים כמו אמנון נבות ופרופ' אורציון ברתנא, האומרת כי יש ערך לדחיסות הסמנטית של הטקסט. אתם כבר מבינים: פסקאות ארוכות, נפתלות ומהורהרות וכו'. במאמר מוסגר אומַר שקשה מאוד לקבל את ההנחה של ענברי באשר לספרות העברית-ישראלית והרבה יותר קל להבין את תפיסתו של פרופ' מירון, אך אין ספק שמבחינת הפרקטיקה כך ענברי עצמו כותב. ככה הוא היה רוצה שהספרות האותנטית, לדידו, תיראה.

 

ההתכתבות ביני ובין אסף ענברי

 

ענברי, שרואה עצמו ביומיום כהיסטוריון וכסופר, זה מה שהוא בחר להיות, מאוד לא אהב ואוהב את ההנחה שהוא פוסטמודרניסט. כאשר היה מועמד לפרס ספיר לפני כשלוש שנים, כתבתי כי מבחינת הכשרון הסיפורתי שלו ומידת המרכזיות שלו הוא המועמד הטבעי שלי לזכות בפרס. הוא לא זכה. באותה רשימה ציינתי כי הוא פוסטמודרניסט מובהק ובעקבות הרשימה ההיא, כאמור אני מכיר אותו מן השנים הסטודנטיאליות, פנה אליי אחרי הרבה שנים בוואטסאפּ והתכתבנו בעניין. אני מביא כאן את ההתכתבות ההיא כלשונהּ, בינו לביני, לשיפוטכם. אין כאן חלילה משהו אישי, אלא דיון עקרוני בפואטיקה.

 

ענברי: שימחת מאוד רני, ותודה רבה על ההתייחסות ב"גלובס". לא ברור על סמך מה אתה טוען שאני פוסטמודרניסט ש"הספר האדום" אינו מהימן מבחינה היסטורית. האם מצאת בו סילוף כלשהו, ולוּ זעיר, של העובדות ההיסטוריות?

 

יגיל: אסף היקר, אני לא בקיא בהיסטוריה של השמאל הישראלי לפרטי פרטים ופוסטמודרניזם אינו בהכרח עיוות פרטים היסטוריים אלא שימת הדגש במקומות המעניינים את המחבר תוך הבלטת עובדות מסוימות מזוויות שונות מה שכמובן אומר במרומז שאין אמת אחת אלא נרטיבים וזה בדיוק מה שאתה עושה בכל ספריך, לא רק ב"הספר האדום". הרי בעיניי זה מעשה פוסטמודרניסטי מובהק.

 

ענברי: על פי ההגדרה הזאת, אייסכילוס, התנ"ך ושקספיר היו פוסטמודרניסטים, וכמוהם גם כל ההיסטוריונים מעולם.

 

יגיל: לא לא. זה לא נכון. אני לא יודע עד כמה היוצרים הללו משתעשעים בנרטיבים כדי לפרק מבנים חברתיים. דיוויד פוסטר וואלאס עושה את זה למשל, אסף ענברי עושה את זה בין אם במתכוון או שלא במתכוון. מה שעומד כאמצעי אמנותי טכני מאחורי היצירות הקאנוניות שמניתָ הוא כנראה לא זה. אפילו השם של הספר הוא סוג של שעשוע רעיוני בעל כפל מחשבה. "הספר האדום" של מאו וכו'. למה זה מטריד אותך כל כך שמגדירים אותך כפוסטמודרניסט?

 

ענברי: אני לא משתעשע בנרטיבים. לא משחק עם העובדות. האמת ההיסטורית, ככל שהיא ניתנת לשִׁחזור, היא נר לרגלי.

 

יגיל: אסף היקר, אתה לא יכול להגיד למישהו אחר, לא בהכרח לי, איך לקרוא את הספר שלך. אתן לך דוגמה. אתה קושר, אולי עשו זאת לפניך, אבל זה לא באמת חשוב, בין האדיקות הסוציאליסטית לבין הדבֵקות החסידית. מי יתקע לידנו שזאת אמת היסטורית שיש קשר בין רבי זושא הפסיבי בקבלת מכּות לבין התפישה של יערי האומרת שאין ללכת קרי עם הערבים. ואפילו אם יערי ציין זאת, אולי כן, אולי עשה זאת מסיבות סנטימנטליות. אתה קושר את הדברים כדי לפרק את המבנה, מה לעשות, זה מה שקורה בפועל בספר. זאת הקריאה שלי. שימת דגש למשל על נשות שלוש הדמויות הללו ועל היחסים איתן. לא האמת ההיסטורית היא זאת שמעניינת כאן, אלא הבחירה שלך מה לספר. לעסוק בצד האישי שלהם, הראשונים כבני אדם, בכדי לפרק את המבנים החברתיים שהם הקימו. צר לי לומר לך, אבל לא האמת ההיסטורית היא נר לרגליך אלא העובדות ההיסטוריות כנראה. ויש הבדל.

 

כאן בעצם הסתיימה ההתכתבות. עם זאת, אני יכול להוסיף כאן עוד משהו. אם אין אנו מקבלים את התזה שענברי הוא פוסטמודרניסט הרי שמבחינת הפואטיקה אנחנו נשארים עם פּיקנטֶריה היסטורית בלבד ועם רכילות מעניינת, ואז פרופ' דן מירון צודק; אבל הספרות, למרות מה שהסופר האהוב עליי יותם ראובני אמר לי בשעתו, כי כל הספרות היא רכילות חוץ מפרנץ קפקא, איננה רכילות, או מוטב שאסייג זאת ואומַר ממש איננה רק רכילות, והפרוזה האיכותית של ענברי בגלגולה הפירוקי הפוסטמודרניסטי מוכיחה זאת. אולי קוראים אותה בגלל כשרון הכתיבה, ההומור והפּיקנטֶריה המעוררת סקרנות, אבל אם רוצים להעמיק בה מעֵבר להיותה בידור שבספר, צריך לקבל עלינו את ההנחה שמדובר בסופר, בן תקופתו, דהיינו סופר פוסטמודרינסט מאוחר.

 

 

הספר האדום, אסף ענברי, ידיעות ספרים, עורך: דב אלבוים, עריכת לשון: בני מזרחי, עיצוב עטיפה: סטודיו דנה ציביאק, הציור שעל העטיפה מתוך "ישראל – החלום ושברו", ציור-קיר של אברהם אופק באוניברסיטת חיפה, 1988, צילום: אברהם חי, סדר: טפר בע"מ, 288 עמודים, 98 שקלים המחיר המוטבע על הספר