רן יגיל סופר ועורך
80.
אתמול התנעתי את האופנוע ונסעתי לירושלים, להר הרצל. בדרך קניתי פרחים אצל הרוסי ברחוב אבן גבירול. הוא אמר לי: "אתה הרבה זמן כבר לא בא פה."
"נכון," אמרתי, "אבל היום תעשה לי זר מיוחד וגדול. כמו תמיד, אבל יותר גדול." קשרתי את הזר טוב מאחור ועליתי לירושלים. טסתי על הקסטל. הגעתי ועמדתי אל מול האבן השחורה והגלית, והאותיות בזהב בהקו אלי בשמש – יצחק רבין. "יצחק, הנה באתי," אמרתי, והנחתי את הזר כלאחר יד. כל הדרך הייתי במתח. מה יהיה, איך ארגיש למול האבן השחורה. לא הרגשתי כלום. הייתי קר כמו קרח בתוך החמסין הנורא. הנה השמים וזאת השמש. עולם כמנהגו נוהג, רק לי הלכה המדינה. לא יכולתי לבכות. לא אמרתי שום מילה. לא וידוי, לא כלום. רק עמדתי שם וראשי מרוקן ממחשבות. כמו רובוט. אנוכי הרובוט. תשע שנים לא הייתי כאן. עכשיו אין כאן אף אחד, אבל כשהוא נרצח עלו לכאן לרגל בהמוניהם כל בית ישראל. גם אני הייתי ביניהם. איזו כמות של אנשים, היסטרית, ואיזה פקקים. אני זוכר, עמדתי שעתיים בתור, ובדרך חזרה ראיתי את המשורר נתן זך ישוב על הרצפה, סמוך לאחת הגדרות ועמו כמה בנות נרגשות שכנראה עלו ירושלימה מתל אביב הבוהמית. הם ישבו עצובים ושתקו. כמה גברים צעירים עם שיער ארוך הצטרפו אליהן והדליקו נרות נשמה. נוצרה קבוצה קטנה של ברנז'ה על הדשא סביב נתן זך, ואני שלא יכולתי להתאפק, אמרתי לחנה: "בואי נשב איתם, עם נוער הנרות. זה ריגש אותי."
"השתגעת?" אמרה לי חנה, "אני מתקדמת לאוטו. כבר מאוחר. גם ככה נהיה רק מחר בבית. תראה איזה פקקים. חוץ מזה אלה ילדים, מה יש לך לעשות איתם?"
חשבתי לעצמי, אלה ילדים, זה בדיוק הדבר שחסר לי כל כך. גם לי ולחנה היה יכול להיות אחד כזה, ואפילו עוד יותר גדול. לא הקשבתי לה והיא התקדמה. הלכתי והתיישבתי ביניהם. הם קיבלו אותי די יפה ואפילו נתנו לי להדליק נר אחד. וכשנתן זך קרא את השיר שלו וסיים בשורות "שלום לעפרך", נצצו העיניים שלי כל כך שאחת הבחורות הצעירות נתנה לי נשיקה על הלחי וחייכה. יכולה היתה להיות לי ילדה בגיל הזה, אפילו עוד יותר גדולה. בסוף קמתי והלכתי משם. עכשיו אני כאן, לבד, תשע שנים אחרי, לא מרגיש כלום.
ירדתי לתל אביב במהירות שיא. שום שוטר לא יכול לתפוס אותי, כמו רוח. נכנסתי לבית העלמין של קריית שאול. פסעתי בשֶמֶש ונעמדתי אל מול הקבר של בני. שבע שנים לא הייתי כאן. מאז השלושים. חנה וצילה והילדים, אם הם בארץ, באים כל שנה לאזכרה לבד. בלעדיי. התירוץ שלי תמיד היה שאני לא מאמין בזה שצריך לעמוד מול איזו מצבה ולחשוב על המת. בני תמיד איתי. מצחיק, אמרתי, הבנאדם שוכב ככה, שמתי את הידיים בצדי הגוף, ככה שוכב ולמעלה שמים עליו אבן. זה מוזר. ידעתי שפגעתי בצילה. אבל זה שלא באתי, זה לא בגלל הקשיחות שלי, זה לא בגלל העמידות שלי, זה כי פחדתי לעמוד מול האבן. עכשיו עמדתי למול האבן הלבנה והפשוטה ופרצתי בבכי. מצאתי את עצמי על הברכיים. בני, אמרתי, בני, זה לא הולך להיות קל. אולי אם הייתי נזכר מוקדם הייתי יכול להציל אותך. הסרטן שלך זה היה משהו נפשי. הייתי צריך לשפוך עליך כסף, לעזור לך, למכור את כל מה שיש לי ובלבד שתהיה מרוצה. שלא יהיה לי כלום, שלא תוכל לבוא אלי לבקש, די נתתי. אבל הייתי עסוק בקצה של הקריירה שלי ולא היתה לי סבלנות אליך. לא מול הבנק שעמדת שם עם השלט, לא במסעדה מול הים כשפגעת בי כל כך כשאמרת שאין לי ילדים, כי זה עונש מאלוהים על זה שמעולם לא כיבדתי את אבא ואמא והתנשאתי מעליהם, גם לא כשמצאתי אותך עם חצי גוף ערום ומכנסיים נופלים שראו לך את התחתונים, מנסה לתקן את האוטו המצ'וקמק שלך כי הלך לו המנוע ולא רצית לדבר איתי. תמיד לא רצית לדבר איתי. גם כשבאתי לבית החולים וגססת וכבר לא היית בהכרה, בשעותיך האחרונות, כשהנשמה עזבה את הגוף והעיניים התגלגלו בחוריהן וזה היה כל כך מפחיד, גםאז חשתי, שאפילו אם יכולת לדבר, לא היית מדבר איתי בכלל. היית שותק. הרגשתי שאתה לא רוצה שאהיה לידך. שאני מנודה. שמו אותך במרפסת, כי את הנוטים למות תמיד שמים בבתי החולים במרפסת כדי לא להפחיד את שאר החולים. אחר כך מפַנים אותם. הסבירו לי שזה הנוהל. ישבתי במרפסת ולא יכלותי לראות אותך מתענה. עכשיו אתה לא יכול לענות אותי ואני לא יכול לענות אותך. עכשיו אתה לא יכול לענות לי ואני לא יכול לענות לך. אני יכול לדבר חופשי רק לאבן הזאת. נמאס לי. נמאס לי לחיות, אבל אין לי אומץ להתאבד, אז אני עומד לעשות מעשה. מחר אני הולך לרצוח את יגאל עמיר.
81.
בלילה, בחושך, אני מתעורר ומתיישב על קצה המיטה בצד אחד. מישהו נמצא מאחוריי. אני מסב את הראש. זאת חנה. היא ערה לגמרי, יושבת על הקצה השני וגבה אליי. שני גבים קשותים בחום ובלחות. אני בלי חולצה, היא בכותונת לילה. היא לוגמת מכוס המים שעל השידה. אני רואה את צלליתה השחורה על הקיר.
"מאיר'קה, מה אתה בדיוק הולך לעשות?"
"מה?" אני אומר, מנסה להרוויח עוד קצת זמן.
"שאלתי מה אתה הולך לעשות?"
"שום דבר." אני מיתמם, יכול להיות שהיא עלתה עלי?
"בן אדם לא יכול לעשות עם החיים שלו שום דבר, מאיר. ועוד אחד כמוך שתמיד היה סוּפֶּר-מצטיין במסגרת שלו. דיברתי גם עם צילה. אתה חייב למצוא עבודה."
"רעיון מצוין," אני אומר ונושם לרווחה. "חנה, זה רעיון מצוין."
אנחנו שותקים. "תגידי חנה," אני אומר פתאום, "את אוהבת אותי?"
"מה?" נראה שעכשיו היא מנסה להרוויח זמן.
"שאלתי אם את אוהבת אותי." פתאום כל כך התחשק לי לשכב איתה. כמו אז בקיבוץ.
"מה זאת השאלה הזאת פתאום מאיר'קה, באמצע הלילה, מה אתה עושה לי את טוביה החולב ב'כנר על הגג', מה נהיית טופול, מה אנחנו – בַּבימה?"
"לא, סתם חשבתי, אם את עוד אוהבת אותי. גם בן אדם מבוגר וחזק צריך לפעמים חיבוק, ליטוף ותשומת לב, לא? זה נשמע לך רגשני?"
"זה נשמע לי לא אתה, זה מה שזה נשמע לי. זה כאילו מישהו כתב לך טקסט ואתה מדקלם."
"לא, ממש לא, זו שאלה פשוטה מאוד. אפשר לקבל עליה תשובה?"
"לפעמים", היא אמרה בלחש.
"לפעמים?" הרמתי גבות בלב החשֵׁכה, "מה זאת אומרת לפעמים?"
"איך לפעמים, פעם ככה ופעם ככה. אתה יודע."
שתקתי. היא כנראה הרגישה מאוד לא נעים, אז היא אמרה: "עכשיו שקנית את האופנוע אני עוד פחות אוהבת אותך. מה זה כל קדחת הנעורים הזאת. נהיית לי פתאום ג'יימס דין, אלביס. אתה חייב למצוא עבודה, אפילו בתור מורה למתמטיקה ופיזיקה בבית ספר ערב. הם יקטפו אותך כפרי בשל."
אבל כבר לא הקשבתי לה בכלל, כי נשכבתי על הגב, הראש על הכר, העיניים שקועות בחלל החדר החשוך ואני עובר בראש על הפרטים ומחכה לפעולה בבוקר מוקדם. לרגע המכריע שבו אֶבָּחֵן. כמו בקורס טיס לפני שנים, כשעברתי שלב אחר שלב, ובלילה מרוב התרגשות לא יכולתי להירדם.
82.
בבוקר קמתי מוקדם. השעה היתה חמש. הסתדרתי וירדתי למטה. בחניה תחת העמודים חיכה לי אברם בר דויד, הנהג הבולגרי. עברנו דרך רחוב דב הוז ואספנו את סולי נחמיאס קפלוטו. הוא היה עייף והעיניים הצרות שלו בלטו מתוך קפלי השומנים שעל פניו. אני הייתי במצב רוח מרומם, מתוח, אבל שמח, ואברם בר דויד לא ידע את נפשו מרוב אושר. שמחת הנעורים חזרה אליו. הוא שר לנו כל הדרך בבולגרית וגם שירי ארץ ישראל. הוצאתי את התרמוס ומזגתי קפה חזק לאברם, לסולי ולי. נסענו עד הבסיס במרכז הארץ שבו נמצאות טייסות המסוקים. לא אגיד כאן את שמו, כי יש דברים דיסקרטיים שלעולם לא אומר. אני כמו אבא שלי. הוא היה בהגנה. משהו זוטר לגמרי, מעין תפקיד של שומר אזרחי. וכשהיינו עוברים ברחובות תל אביב, הוא היה לוחש לי, כאן היה פעם סליק וקורץ. וכשהייתי מנסה לפתח את השיחה, הוא היה אומר שששש. זה היה מאוד מגוחך בעיניי. די לעגתי לו על זה. אפשר לחשוב שהאויב מאזין. הגענו לבסיס המטוסים והמסוקים. סביב חולות. נכנסתי בשער בלא שום קושי. יש לי תעודה של חיל האוויר, אני אלוף משנה בצה"ל. את הטייסים הצעירים איני מכיר, אבל את המב"ס והסמב"ס דווקא כן. המונית חלפה על פני שער הש"ג בלי בעיות. הורידה אותי ואת סולי באיזו פינה נידחת בבסיס. אברם בר דויד אמר: בהצלחה, שיהיה פוּל! ונסע. הלכנו קצת סולי ואני. הוא לא היה בכושר והתנשף מאוד.
כעת אנו עומדים מחוץ להאנגר הגדול. מולנו הבייבי קילר שלנו, מסוק קוברה AH-1S. אנחנו ממהרים להשתחל פנימה. סולי קדימה, אני אחורה. אני מטיס, הוא מיירט. הוא מתרגש נורא ומתחיל להזיע. "איטס בין יירז סינז איי פלו אה קוברה הליקופטר. איטס סו אקסייטינג. איי וויל הב אין אה מינט אה הארט אטק." כשהוא אומר את זה, אני חש בלבי. זה בטח רק פסיכולוגי, אני חושב. וממהר להתניע. המדחף מעלינו מסתובב במהירות עצומה וסולי נחמיאס קפלוטו שר את השיר שלימדו אותו בגן היהודי בוונצואלה. "סביבון סוב סוב סוב, חנוכה לו כטוב." אני כל כך מתרגש שאני אפילו לא מתקן אותו. אני משתדל להתרכז בהמראה, אין לי הרבה ניסיון במסוקים. דמעה אחת נושרת מעיני. אני קפוא לגמרי. יום נקם ושילם. אני חושב. יום נקם ושילם. "היי מאיר," סולי מעיר אותי. "מייבי ווי קן קיל פיו ראשנז טו?" אני מחייך, אבל אין לי זמן לבדיחות. חשבתי שהבסיס יתעורר בהיסטריה, שירדפו אחרינו, שמכוניות ייסעו, סירנות יצרחו, שמסוקים נוספים יעלו לאוויר. אבל כלום. נאדה. אני עושה מעין סיבוב של מאה ושמונים מעלות, דקה וחצי ואני מעל כביש איילון. מרחף. עוד שתי דקות ואני מעל כלא איילון. סולי מכוון עם הסטיקר. הקסדה לוחצת לי על הראש. מגרד לי נורא. רק שלא יחמיץ, רק שלא יפספס את המנוול הקטן הזה. הוא מתרכז האצבע על ההדק. הייתי רוצה לעשות את זה במקומו, אבל המטרה מקדשת את האמצעים. האיקס ננעל על המטרה, הטיל משוגר ובתוך שניות קיר הכלא מתלקח ונחרך. נראה שגמרנו את העבודה. אבל סולי, כמו נווט ואחראי נשק-אוויר טוב, משגר עוד טיל מונחת אחד כדי לבצע וידוא הריגה. במקום שבו היה פעם תאו של יגאל עמיר יש חור שחור, והחור השחור בלב שלי מתחיל אט אט להיסגר. נדמה לי שאני מרחף בלא מסוק מרוב אושר. אני פורץ בצחוק, וסולי נחמיאס שר כשהוא מעוות את המילים ואני איתו, "כל עוד בלבה נימה נפש יהודי מאמאמייה. פאתי מזרה קדימה עין של ציון מאמאמייה."
"יאללה בני, בלגאן." אני צועק, "עשינו את זה!"
פרצופו החייכני של סולי ניבט אלי מן הזגוגית של המסוק. הקסדה קצת קטנה עליו, גם לו היא כנראה לוחצת. "כל עוד בלבה נימה נפש יהודי מאמאמייה." עכשיו נשמעות כבר סירנות מכל עבר. מכוניות משטרה יוצאות בחריקת בלמים מן הכלא. לאן לעזאזל הן חושבות שהן נוסעות? אנחנו נוחתים בלב שדה של חסה, סמוך לכביש חיפה-תל אביב, מסירים את הקסדות ונוטשים את המסוק. רצים במהירות, שמים קסדות של אופנוע ועולים על הכלי שלי, שמחכה לנו שם. למרות שהוא ממש לא אופנוע שטח, הוא נוסע כמו מלך בין הערוגות, כשסולי השמן יושב על המושב הקטן שמאחוריי. "אני תיכף לעוף," הוא אומר וצוחק כמו היפופוטם. אנחנו עולים על כביש חיפה תל אביב ומשם לאיילון. אנחנו טסים ברוח החמה ואני עובר את השמירה ומביא את סולי עד הטרמינל של שדה התעופה בן גוריון ומפקיד בידיו את כרטיס הטיסה וסכום מזומן של חמשת אלפים דולר, שזה הון היום בוונצואלה תחת משטרו של צ'אבס. הוא מחבק אותי ומנשק אותי מרוב התרגשות. אני מעקם פרצוף. הוא מנופף לשלום ונעלם מאחורי הדלתות האוטומטיות השקופות.
אני נוסע הביתה רגוע לגמרי. משייט בין המכוניות. יש קצת פקקים. המון משטרה וצבא על הכבישים. אותי הם מחפשים. הם גם ימצאו כמובן, אבל עכשיו יש לי זמן. אני חוזר הביתה, השעה בערך תשע. חנה כבר יצאה מהבית. אני מדליק את הרדיו כדי לשמוע מה חושבת התקשורת על מה שקרה. ספקולציות, הערכות, פרשנויות, הכול דיבורים. אני מגביר. קול גברי בוקע מן המכשיר: "לטובת מי שמצטרף אלינו עכשיו, הבוקר צלח ניסיון התנקשות בוויקטור לרמן מראשי הפשע המאורגן הרוסי, היושב בכלא על פרשיות רצח וסמים. כשבע פעמים בעבר ניסו להתנקש בחייו של לרמן. לפני יומיים הועבר לרמן מתאו הקטן אל תא מרווח יותר, שעד לאותו יום אוכלס על ידי לא פחות מאשר יגאל עמיר, רוצחו של ראש הממשלה המנוח יצחק רבין. היום בשעה שבע בבוקר חג מסוק קרב צה"לי מעל תאו של לרמן, שהיה תאו של עמיר, וירה שני טילים מונחתים אל תוך התא, בשעה שישב שם ויקטור לרמן. עדי ראייה אומרים שבמקום שבו היה התא יש כעת חור שחור וגדול ושהפיצוץ היה עז, ממש מחריש אוזניים. אין לדעת מנין השיגו המתנקשים מסוק קרב צה"לי, ככל הנראה מדגם 'קוברה'. אם הוא נלקח מאחד מבסיסי חיל האוויר ברחבי הארץ, הרי לפנינו אחד המחדלים הנוראיים ביותר בתולדות חיל האוויר, ומן ההכרחלשאול כאן שאלות נוקבות. מקור ביטחוני בכיר מוסר כי המסוק נמצא כנראה באחד השדות סמוך לכלא איילון. אין ספק שאם כך הדבר, יש כאן עליית מדרגה ניכרת בדרכי הפשיעה ובסיכון שאנשי העולם התחתון מוכנים לקחת על עצמם ועל סביבתם, כאשר הם נלחמים זה בזה. גורמים בכירים במשטרה חוששים כי כעת תיפתח מלחמת כנופיות ויחֵלו חיסולי חשבונות. גורם בכיר אחר במשטרת ישראל מדווח, כי גם עמיר הועבר מתאו בשל חשש לחייו. בשל כך נבדקת האפשרות שהמתנקש, או המתנקשים, ניסו אולי, ואני אומר זאת בזהירות רבה, להתנקש דווקא ביגאל עמיר ולא בלרמן. אם כך הדבר, הרי ניסיון ההתנקשות נכשל."
אני סוגר את הרדיו, ממילא אין שום טעם להמשיך ולשמוע. חושב לי, עכשיו הסתבכתי גם עם המאפיה רוסית. מגיע לי. אבל גרוע מזה, לא עשיתי כלום. איך שהדברים מסתובבים ולא תלויים בי… תמיד חשבתישהכול בידיים שלי, והנה קדחת. הראש שלי סחרחר ואני מרגיש את הלב הולם בעוצמה רבה, ממש יוצא מבית החזה. אני מתיישב על כורסת העור השחורה, מצמיד את ידיי אל פניי ונושם את עורי, משפשף את עיניי, את רקותיי. מקום אינטימי, אני חושב לעצמי, הנה מקום אינטימי. לוקח בידיי את התצלום של בני וחבריו עם יצחק רבין ממלחמת השחרור ומחכה שהם יבואו לקחת אותי.
ערב יום הזיכרון לזכרו של יצחק רבין 1922-1995, התחלתי לפרסם את הרומן שלי "הרביניסט האחרון". קטעים מן הרומן הופיעו בכתבי העת: "קשת החדשה", "עתון 77" "אלמנך" ו"עמדה". הרומן הופיע בהוצאת "הקיבוץ המאוחד" ב-2006. יהי זכרו ברוך. רני.
הרביניסט האחרון (א) – רומן:
http://www.blogs.bananot.co.il/showPost.php?blogID=171&itemID=13673#post13673
הרביניסט האחרון (ב) – רומן:
http://www.blogs.bananot.co.il/showPost.php?itemID=13817&blogID=171
הרביניסט האחרון (ג) – רומן.
http://www.blogs.bananot.co.il/showPost.php?blogID=171&itemID=13969#post13969
הרביניסט האחרון (ד) – רומן:
http://www.blogs.bananot.co.il/showPost.php?blogID=171&itemID=14070#post14070
הרביניסט האחרון (ה) – רומן:
http://www.blogs.bananot.co.il/showPost.php?blogID=171&itemID=14126#post14126
הרביניסט האחרון (ו) – רומן:
http://www.blogs.bananot.co.il/showPost.php?blogID=171&itemID=14231#post14231
הרביניסט האחרון (ז) – רומן:
http://www.blogs.bananot.co.il/showPost.php?blogID=171&itemID=14351#post14351
הרביניסט האחרון (ח) – רומן:
http://www.blogs.bananot.co.il/showPost.php?itemID=14526&blogID=171
הרביניסט האחרון (ט) – רומן:
http://www.blogs.bananot.co.il/showPost.php?blogID=171&itemID=14806#post14806
הרביניסט האחרון (י) – רומן:
http://www.blogs.bananot.co.il/showPost.php?blogID=171&itemID=14824#post14824
הרביניסט האחרון (יא) – רומן:
http://www.blogs.bananot.co.il/showPost.php?blogID=171&itemID=14860#post14860
הרביניסט האחרון (יב) – רומן:
http://www.blogs.bananot.co.il/showPost.php?blogID=171&itemID=14971#post14971
תם ונשלם. סוף מעשה "הרביניסט האחרון".
רן יגיל
יפה מאוד ,רני, הסיום הזה אנטי קליימקס די פאתטי ואירוני לתכניות הגדולות של הגיבור הפנטזיונר.
והסוף מכמיר לב נסיון למצוא מקום אינטימי בתוך כל ההמולה הזאת -בית, משפחה, ילדים במובן העמוק של המילה בתוך כל הזרות הזאת.
אני רואה את הרומן היפה הזה בראש ובראשונה כרומן של החמצה- הגעגועים לילדים הלופתים אותו שמה בכיכר עם ילדי הנרות הם כמו הגעגועים לטוהר הנעורים הנכסף בדמותו של רבין.
הסוף במיוחד מדגיש את האירוניה הטראגית בהחמצה הזאת
ובמישור החברתי מה? מצד אחד יגאל עמיר ומהצד השני מאפיה רוסית-
מציאות עגומה
ובתוך כל זה החיפוש אחר מחסה אחר אינטימיות אמיתית
חנה, תודה לך על הקריאה. כהרגלך דייקת בניתוח היצירה. אני לא יכולתי לעשות את זה טוב ממך. ברכות על ההשקה הקרבה ל"לאורה". רני.