מה יש פה? – משוררת! / על שני ספרי השירה של רְעוּתֵהּ / ביקורת ועוד איךְ תהיה…

מה יש פה? – משוררת!

 

על שני ספרי השירה של רְעוּתֵהּ / ביקורת ועוד איךְ תהיה…

 

שירתהּ של משוררת זו בספרהּ החדש, השני במספר, בעל השם הקצר "פֹּה", היא שירה מקורית וייחודית ביותר, הייתי אומר, ממש קול אחֵר של משוררת הוא רְעוּתֵהּ, שפירושו בארמית רצונו. זוכרים למשל מתוך הטקסט הקאנוני "קדיש יתום" שכמעט כל אדם אומר בנסיבות מצערות של חייו: בְּעָלְמָא דִּי בְרָא כִרְעוּתֵהּ, שפירושו: בעולם שברא כרצונו. רוצה לומר, רְעוּתֵהּ פירושו רצונו.

 

לא סתם אני מתעכב על שמה של המשוררת הייחודית הזאת, כי היא מין שילוב נדיר, כמו ציפור נדירה שהיא מעין הכלָאָה, בין שירה רליגיוזית ושירה קונספּטואלית, רוצה לומר, מצד אחד שירה אמונית רוחנית, ומן הצד האחֵר שירה קונקרטית מאוד, שירת הנוף הספציפי ושירת החפצים המושמים לעִתים ממש-ממש בגובה האדם כדי לדון בגורל הנוף והאדם. הכול שווה שיר, אפילו כיסאות שבורים בבית הכנסת. איזה יופי!

 

אך אל תטעו חלילה בשירתהּ של רעותֵהּ ובה עצמה. עולמהּ האמנותי רחב ביותר ומתרחב והולך מעֵבר לבת השיר אֶל האמנות הפלסטית והאמנות החזותית וכן המגרש האמוני שלה הוא רחב ביותר. הוא עוסק באהבה העמוקה ובאכזבה ממנה, במצב החברתי מתוך פרספקטיבה של עומק, בעולם המוסיקה המנעדי והמהדהד בנפש, וכן גם במגע בין הדתות ויכולת ההשראה מדתות אחרות. ראו למשל את השיר היפה הזה שלה הנועל את הספר, שאינו נושא שֵׁם ויש בו משום הנחמה:

 

^

בְּפֶתַח בֵּית הַכְּנֶסֶת בִּרְחוֹב שִׁילֹה, פָּגַשְׁתִּי בִּשְׁנֵי כִּסְאוֹת

הָאֶחָד לְלֹא מִשְׁעֶנֶת, הַשֵּׁנִי לְלֹא מוֹשָׁב

לְתֻמִּי הִרְהַרְתִּי, הֲרֵי יָכְלוּ הֵם לְהִתְאַחֵד לְאֶחָד

וְזֹאת כְּדֵי שֶׁלֹּא נִצְטָרֵךְ לְהַשְׁעִין גַּבֵּינוּ עַל מִשְׁעָן פָּעוּר

כְּדֵי שֶׁלֹּא נִתְיַשֵּׁב עַל הַמְּאוּם

וּבְסָמוּךְ לְנָכוּת הַחֹמֶר

תְּפַלֵּל הָרוּחַ לְחַדֵּשׁ תִּקּוּנֶיהָ

לְרַפֵּד מוֹשָׁבִים, בַּחֲסָדֶיהָ

תַּתִּיר אוֹתָנוּ אֶל מִנְחַת הַחִסָּרוֹן

מִשְׁעָנוֹת יְסַעֲדוּנוּ בְּצֵאתֵנוּ וּבְבוֹאֵנוּ

וַאֲפִלּוּ נִתְיַשֵּׁב בִּשְׁאֵרִית הַשָּׁבוּר

נַשְׁעִין יְהָבֵנוּ עַל הֶבֶל

וַאֲפִלּוּ

יְסִיטֶנּוּ הַפָּגוּם

לַפֶּתַח – נִהְיֶה שְׁלֵמִים

 

והנה עוד שלושה שירים יפים של רְעוּתֵהּ מתוך ספר השירים "פֹּה":

 

^

בּוֹא לֹא נְדַבֵּר אוֹדוֹתֵינוּ

עַל מַשְׂאַת הַנֶּפֶשׁ, עַל הַבְלָטַת הֶחָזֶה

לֹא נְדַבֵּר עַל הַשָּׁעוֹת שֶׁהֻקְצוּ לְבִזְבּוּזִים

נָצִיץ עָלֵינוּ, נִרְכָּנִים לְהַקְדִּים, דּוֹחֲפִים לְהַגִּיעַ

לִצְלֹל אֶל קַרְקָעִית הַמָּקוֹר, עַד –

יְתַעְתַּע בָּנוּ הָאֲוִיר לְהִתְרַוֵּחַ

יָפִיחַ רוּחַ בַּכִּיסִים הָרֵיקִים

 

בּוֹא נֵאָנַח ——-אֲ נַ חְ נ וּ

נִשָּׂא יַחְדָּו אֶת עֹל הָ——–אֲ נַ חְ נ וּ

נִגְנַח כְּמוֹ לִפְנֵי הַבִּיאָה——————-אֲ נַ חְ נ וּ

נְשַׁחְרֵר אֶת כָּל שֶׁצָּץ לְבַטְּלֵנוּ

אַף אֶחָד לֹא יָשִׂים אֶת לִבּוֹ כְּשֶׁנַּעֲלֶה מִתְּהוֹם הַנְּשִׁיָּה

לִשְׁאֹף מַבָּט מַבְהִיר

שֶׁיַּרְאֶה אוֹתָנוּ, נוֹהֲגִים בְּמִנְיַן הַשָּׁנִים

מְכַתְּתִים פֵּרוּרִים

לֹא מִשְׁתַּנִּים.

 

^

הִנְּךָ אוֹ שֶׁאֵינְךָ?

לְלֹא כָּל אַזְהָרָה הַכֹּל יָכוֹל לָסֶגֶת

הַמּוּזוֹת לֹא חָתְמוּ חוֹזֶה עִם עַנְנֵי נוֹצָה

רְאֵה אוֹתִי נִדֶּפֶת הַסָּחָה,

סוֹעֵר\בּוֹעֵר הַצְּלָב – אַ-כְזָ-הֲבָה –

 

אַתָּה תָּמִיד אֵינְךָ גַּם שֶׁהִנְּךָ

תָּמִיד, זֶה הָאֶתְמוֹל אֲשֶׁר נוֹגֵס לִשְׁכֹּחַ

תָּמִיד, זוֹ דְּאָגָה אֶל נֹכַח הַמָּחָר

תָּמִיד, זֶה לְוַתֵּר עַל פֵּשֶׁר כַּוָּנוֹת

(עֶגְלַת הַסּוּפֶּר תּוֹבַעַת קָרְבָּנוֹת)

 

הִנְּךָ—אֵינְךָ—הִנְּךָ—אֵינְךָ—הִנְּךָ—אֵינְךָ, אֵינְךָ, אֵינְךָ—

יַלְדָּה שֶׁכְּמוֹתִי,,, תּוֹלֶשֶׁת פֶּרַח

עָלֶה,,, עָלֶה,,, נִשְׁמַט מִמִּשְׁאָלָה

אוֹחֶזֶת בַּסְּתִירָה, כְּמוֹ הָיְתָה סָטִירָה

חוֹשֶׁבֶת:  אִם אֵינְךָ לִי,  מָה אֲנִי לִי,  מִי לִי

בְּאֵין אוֹנִי לִי,  מָה הִנְּךָ לִי  כְּשֶׁאֵינְךָ לִי

לְשֶׁתִּשְׁכָּחֵנִי אֶזְכָּרְךָ

לְשֶׁתִּזְכְּרֵנִי אֶשְׁתַּכַּחִי

וְיַאלְלָה בַּי

לְהִתְרָאוֹת

וּנְשִׁיקָה בַּלֶּחִי

 

^

הָיִיתִי לְדָג

דָּמִי הִתְקָרֵר, חֹסֶר הַמִּשְׁקָל הָפַךְ לִתְחוּשָׁה

הַכֹּבֶד נָמַס אֶל  הַמַּיִם

פֶּה נִפְעַר \ נִסְגַּר – מִלָּה לֹא נִפְלְטָה

נוֹפֵי מַעֲמַקִּים הִזְדַּקְּרוּ כְּמִדְבָּרִיּוֹת

נוֹטְעִים בָּאֲוִיר עֲצָמִים – שָׁרְשֵׁיהֶם עֶלְיוֹנִים

 

חִפַּשְׂתִּי אוֹתְךָ, נָקִיק אַחַר נָקִיק

סְנַפִּירַי פִּלְּסוּ אֶת דַּרְכִּי לִרְמָזִים

אֲבָנִים סִמְּנוּ עֲקֵבוֹת

הַדְּמָמָה לֹא הִסְגִּירָה דָּבָר

 

הָיִיתִי לְדָג מִתְגַּעְגֵּעַ יַבָּשָׁה

הַמַּיִם הֶעְפִּילוּ עַד לְגֹבַהּ נְשִׁימָה

הַכֹּל צָף מֵעָלַי:  גּוּפוֹת, מַחֲשָׁבוֹת, גַּג סְחוּף מֶרְחַקִּים…

דָּגִים אֲחֵרִים נָגְסוּ בִּי אֲרוּחָתָם

הֵיכָן הָיִיתָ?

 

בְּוַדַּאי עַל הַחוֹף, מְחַכֶּה שֶׁאֶעֱבֹר אֶת הַגְּבוּל

צוֹפֶה בִּי מְפַרְפֶּרֶת בֵּין גֵּאוּת לְהַשְׁפָּלָה

זוֹקֶרֶת קַשְׂקַשִּׂים, מַמְתִּינָה

דָּגָה אֶת הָרֶגַע שֶׁלָּנוּ

כְּמוֹ  מִכְתָּב מִבַּקְבּוּק.

 

 

לספר "פה" קדם הספר "מה" (הוצאת עתון77, 2022). ככה בלי סימן שאלה גדול, כך שהַמָּה יכול להיות שאלה, אבל גם אמירת אגב בנוסח הנה מה שיש לנו כאן, החומר והרוח כרוכים יחדיו ועשויים במקרה זה ממילים. "מה" הוא ספר מרתק לא פחות מ"פֹּה" והייתי גאה להוציאו לאור אלמלא שכבר אנשי "עתון77": העורכת עמית ישראלי-גלעד והמעצב מיכאל בסר, הקדימו אותי.

 

גם כאן קיימת הייחודיות המאפיינת את ליבת השירה של רעותֵה. אמוניות רוחנית לצד קונספטואליות חומרית חפצית מובהקת. מבט של אקסטרים קלוזאפּ במציאות כדי להבחין בפרטי הפרטים, באלוהים שבפרטים.

 

הספר נפתח בשער שכולו דיאלוג רגשי ומילולי עם השירה של הרולד שימל, ואין זה דבר צפוי מראש. לא מדובר כאן בנתן אלתרמן או ביהודה עמיחי. שימל הוא משורר קל לקריאה, אבל לא קל לעיכול. צריך ללמוד דרך השכל מה הוא עושה בשירה ואז אפשר להתרגש ממנו והוא משורר קונספטואלי מעודן ומצוין. גם כשהוא בוטה, עד כמה שהדבר יישמע אבסורדי, הוא נשאר מעודן ואין בו מן החפציות המחוספסת הישראלית המאפיינת משורר דומה לו, אך גס יותר בַּתפרים, כמו אהרן שבתאי.

 

השער המעניין של רעותה עם שימל נקרא, איך לא, "מסירוֹת", כמו כדור מתמסרים המשוררים בְּשירים. כל שיר נפתח בציטוט מאחד מספרי הרולד שימל, את רובם אני מכיר, ובְשיר של רעותה. זה שער יפֶה-יפֶה. יוצא שרעותה מגיבה בְּמִשֶּׁלָּהּ על שירת שימל, על השורות שלו. ויש כאן בדיוק דיון על קשר של אהבה ורגש, כאילו השירה של הרולד ואהרן כביכול הכי רחוקה מרומנטיקה ואהבה, אבל דוקא כשהיא מדברת עליהם היא הכי אותנטית בנושא זה והכי אמינה כמו בשירי שימל השונים וכמו בספרו היפה ביותר של שבתאי בעיניי: "אהבה", או בשירתו של משורר מושגי מאוחר יותר אריק א., שהוא משורר אהבה מובהק הכי קרוב לארוס מבחינה מושגית לדידי. הנה השיר הפותח את הספר "מה" של רעותה, הנוגע בנושא זה. לשירים בשער הראשון אין שמות, כי בעצם שם השיר הוא ציטוט מתוך השורות של שימל:

 

^

"נְבַשֵּׁל אֶת הָרָצוֹן עַד לִכְדֵי יְקִיצָה חֲפוּזָה

מַשֶּׁהוּ חַיָּב לְהָבִין מַדּוּעַ חַיֵּינוּ" (ה.ש.)

 

הִנֵּה, שׁוּב אֲנִי רוֹצָה הַרוֹלְד, סַהֲרוּרִית שֵׁנָה

מַבְרִיחָה נִיצוֹצוֹת, דּוֹחֶסֶת עוֹד וְעוֹד סְחוֹרוֹת אֶל תּוֹכִי

הַנֶּחְמָסוֹת מִיָּד, בִּידֵי סוֹחֶרֶת מְמֻלַּחַת שֶׁמְּמִירָה אוֹתִי הַחוּצָה

 

הִנֵּה שׁוּב מִתְדַּפֶּקֶת עַל קִיר הַזְּכוּכִית, בְּתִקְוָה שֶׁתִּשָּׁבֵר הַתִּקְרָה

שׁוּב נְסוֹגָה בְּזָנָב מְמֹרָט אֶל הַמִּכְלָאָה הַמְּמֻזֶּגֶת

שֶׁנָּכוֹן שֶׁיֵּשׁ בָּהּ מִטָּה וְנָכוֹן שֶׁיֵּשׁ מְקָרֵר

וְנָכוֹן שֶׁהַחֶשְׁבּוֹן עוֹבֵר, שָׁב, רוֹבֵץ בַּכִּיס –

אֲבָל – (וְהִנֵּה הוֹפֵךְ הָאֲבָל הַזֶּה לְאֵבֶל)

 

אֵשֵׁב עָלֵינוּ שִׁבְעָה

אֵשֵׁב שִׁבְעִים וְשִׁבְעָה

אֵשֵׁב בְּתוֹךְ שַׂק, עַד יִתְפַּקֵּעַ כִּיס הַמָּרָה וְאָשִׁיב אֶת הַנְּבִיעָה

אֲפַכֶּה לְךָ מֵי תְּהוֹם הַרוֹלְד כְּדֵי שֶׁנִּתְפֹּס יַחַד

מַדּוּעַ חַיֵּינוּ

 

^

"קְצָת יוֹתֵר הִשְׁתַּנּוּת מֵאֲשֶׁר פְּנֵי נוֹף" (ה.ש.)

 

הִשְׁתַּנּוּת בְּתוֹךְ הִתְנַגְּדוּת

לִמְסֹר לְךָ פָּנִים – אֵין בְּרֵרָה

נִגּוּד הוּא מָוֶת שֶׁמְּיַצֵּר חֹם, כְּדֵי שֶׁאֶפְשָׁר יִהְיֶה לַעֲבֹר דַּרְכּוֹ בְּלִי לִקְפֹּא

מוֹשֶׁכֶת לְפֹה, נִמְשֶׁכֶת לְשָׁם

וּבָאֶמְצַע נִקְרַעַת, נִקְרֵאת לְמַשֶּׁהוּ

כּוֹפָה עַל עַצְמִי חֵרְשׁוּת

הֵם אוֹמְרִים וַאֲנִי אוֹמֶרֶת – מָה

הֵם יוֹצְאִים מִפְּנֵיהֶם לְהַגִּיד – וַאֲנִי אוֹמֶרֶת – מָה

וְאָז שׁוֹמַעַת הֵד, יְצוּר עָמוּם שֶׁל צְלִיל

מִתְדַּפֵּק מֵהַבִּפְנִים, מַרְטִיט אֶת הַנּוֹף

הָאֵין מוֹצָא מִתְעַרְבֵּב עִם הַפְּתָחִים –

עִם הָעֵינַיִם, עִם הָאַף, עִם פִּי הַטַּבַּעַת

אֲבָל בַּבֹּקֶר, לְאַחַר הִתְנַפְּלוּת עַל הַקַּיָּם

הַכֹּל עוֹצֵר לְרֶגַע, מִתְחַדֵּשׁ

הַ – "מָה" – צָף וְלֹא אוֹמֵר כְּלוּם

 

בשערים: השני והשלישי, הדובֶרֶת עוברת מדיאלוג למונולוג, אֶל שיח נשי פנימי של אוניסון כפי שכתב המשורר אצ"ג בשעתו "באמצע העולם ובאמצע הזמנים". השער השני נקרא "בין הבְּאמצע". הוא מתמודד במילים עם היומיום טרוד הפרנסות ומראה את המשיכה של המשוררת אל הקצֶה, אל השוליים היצירתיים, שָׁם קורים הדברים המעניינים. זה קשה, כפי שקבע המשורר עזרא פאונד בקנטוֹסים שלו. קשה לעמוד לבד באמצע ולהישאר איתן ומקורי, חי ובועט ולא מת מהלך. נראה כי רעותה היצירתית היא בעד ההזיה כמו הסופר יותם ראובני, אבל לא בעד אסקפּיזם ריק מתוכן, אלא בעד רוחניוּת ממלאת.

 

השער האחרון הקטן והאינטימי נקרא בשם הקצר "צי". מילים בנות הברה אחת ככותרות אהובות על המשוררת: "מה", "פה", "צי". השער הזה הוא אפשרות של הפלגה אל מישורים אחרים של דמיון ומעשה, והוא מהווה עוד יותר דיאלוג פנימי בין הדוברת בַּשיר לבין עצמה. הנה שיר יפה הפותח אותו העושה שימוש במוטיב הציפור השחוק לעייפה בשירה העברית מ"אֶל הציפור" של ביאליק "עד מה אִכפּת לציפור" של חנוך לוין, אבל לרעותה יש ציפור קטנה בלב, בראש ובכל הגוף כולו שממריאה איתה הלאה מחד גיסא לעולמות עליונים, אבל גם מותירה אותה קונקרטית על העץ, בחומר ובמעשה, וזה מה שיפה. הנה השיר הקצר, גם לו אין שֵׁם.

 

 

^

צִי שֶׁל צִפּוֹר

עוֹגֵן עַל עָנָף מִשְׁפַּחְתִּי

הִיא לֹא סְגוּרָה אִם לְהַפְלִיג

אוֹ לְלַשְׁלֵשׁ אֶת הַפְּסֹלֶת

שֶׁהִצְטַבְּרָה בָּהּ בְּיַרְכְּתֵי הַלֵּב

 

אִם הָיוּ שׁוֹאֲלִים אוֹתָהּ

הָיְתָה מְעוֹפֶפֶת כְּדֶרֶךְ כָּל צִפּוֹר

כְּצִי שֶׁל אִשָּׁה מִצַּפְצָפָה אַחַת

נוֹטֶשֶׁת אִילָנוֹת יוּחֲסִין

לְטוֹבַת מַיִם רַבִּים

 

 

המשוררת נוטשת אילנות יוחסין. האומנם? אומנם רעותה נולדה תחת השם רעות ועם השנים התרחקה מן העולם החילוני גרידא אל עבר עולם אמוני יותר ועצמאי, אבל תמיד נשארה מבחינת המעשה ושם המעשה סביב האמנות הקונקרטית, אפילו הפלסטית הייתי אומר, הקשורה גם במשפחתה: על עטיפת ספרה הראשון מופיעה עבודה של אביה, האמן דוד (דדי) בן-שאול, רואים מעין דמות מומייתית עטופה חוט סריג, בד או תכריך ומאחור אורנמנט של סמלים או כתב עתיק. זאת עבודה מצוינת ומרשימה ומתאימה כל כך לתמיהה על המָה כמַהוּת והחיפוש אחריו. מה אתה בכלל ומהו העולם הנגלֶה לך. בחירה מעולה של רעותה, שדודה אגב, היה המשורר והמתרגם המקורי משה בן-שאול, שלא כתב רק שירים, אלא גם נגע לא מעט בעצמו ובאמצעות עבודות אחרים בעולם האמנות.

 

רעותה עצמה היא יוצרת של חומרים שלא עשויים רק ממילים אלא גם מחלומות של חומר. היא ובן הזוג שלה אהרֹן הם יזמי החברה לעיצוב הנהדרת שנקראת "קקאדו – מתקדמים לפעם". היא מעצבת רהיטים וכלים שונים ואפילו בגדים. את כל הבית והמשק שלה עשתה במו ידיה, גם את בגדיה והמזון שהיא אוכלת היא תופרת ויוצרת. הקיצור – בת חוה מקורית ביותר שרחקה ממשפחתה, אבל גם נשארה קרובה במובנים מסוימים דרך עולם האמנות והרגש.

 

הא ראיה היא עטיפת ספרה השני "פה" שגם היא מקורית להפליא. אני אוהב אותה מאוד, אבל גם אם אינך אוהב אותה לא תוכל להישאר אדיש כלפיה. היא ייחודית ונדירה. על העטיפה עבודה של האמן פסח סלבוסקי, שמן על בד ג'ינס, מבנה עץ מפוסל. את הציור הרב-צבעי הזה המלווה במין מרקם שאתה יכול ממש לחוש אותו בעיניך מלווה ציטט מקורי של האמן מתוך ספרו: "ההשראה החוזרת לתיקונה" והציטט אומר כך: "רְאֵה ודע, שאפשר לקרוא ספר מתוך העטיפה שלו". לא יודע אם המשפט הזה נכון תמיד ובכל עולם אפשרי, ייתכן, בהחלט ייתכן, אך בדידי הווה עובדה, כי במקרה של רעותה, אין מתאים ממנו לתיאור ספריה החזקים והמומלצים. לפנינו יופי של צמד ספרים המורים על עולם פואטי אחד, חד ומגובּש.

 

מה, רעותה, העבודה על העטיפה: דוד (דדי) בן-שאול, תודות לרפי וייכֶרט ולליאור שטרנבּרג על המבט וההכוונה, עורכי ההוצאה: עמית ישראלי-גלעד ומיכאל בסר, ספרי עִתון77, 100 עמודים, 65 שקלים

 

פֹּה, רְעוּתֵהּ, הציור על העטיפה: פסח סלבוסקי, תודות למירון ח. איזקסון, מיכל גולדמן, מלי ורפי קאופמן ואהרֹן שחר, ניקוד: יצחק רפפורט, עימוד וגרפיקה: יגאל ארקין, עמדה, 71 עמודים, 64 שקלים

 

כולכם מוזמנים להשקה של הספר "פה" שתתקיים ביום ג', 5.11.24, בשעה 19:30, במרכז לאמנות ולמחקר – מעמותה, במתחם קולנוע ליסבון, בית הנסן, רחוב גדליהו אלון 14, ירושלים. באירוע נעסוק ישירות בשירתהּ של רעותֵה, בשילוב של שירה ונגינה של קטעי פיוט נדירים.