רן יגיל
סופר ועורך, יליד תל אביב, 1968. ספריו: מות סנדלרים (תל אביב : "עקד", תשמ"ח 1987). שירים: מחשבה אחת קדימה (רמת גן : ליריק ספרים, 1988), ארז כמעט-יפה : וסיפורים אחרים (תל-אביב : "גוונים", תשנ"ו 1996), ז'אק (תל-אביב : "גוונים", תשנ"ח 1998) נובלה ביוגרפית על הזמר הבלגי ז'אק ברל, סוף הקומדיה : תריסר סיפורים (תל-אביב : "ביתן", תשס"א 2001). נקישות ורמזי אור : מדינת ישראל נגד נח שטרן : רומן (תל-אביב : "עמדה/ביתן", תשס"ג 2003) הרביניסט האחרון רומן (בני-ברק : הקיבוץ המאוחד, 2006)
אני ואפסי רומן (ירושלים: עמדה/כרמל, 2008). עריכה: הצעיף האדום /
יעקב שטיינברג ; בחר את הסיפורים והקדים מבוא: רן יגיל (תל-אביב : "גוונים", תשנ"ח 1997). בואי כלה : סיפורי חתונה (ירושלים : "כרמל", תשס"א 2001) <בשיתוף
ירון אביטוב
טעם החיים : אנתולוגיה של סיפורי אוכל (ירושלים : "כרמל", תשס"ב 2002) בשיתוף ירון אביטוב. הקשב ! : אנתולוגיה של סיפורי צבא (תל-אביב : "כרמל-משרד הביטחון - ההוצאה לאור", תשס"ה 2005) <בשיתוף ירון אביטוב
רן יגיל הוא עורך כתב העת "עמדה" - ביטאון לספרות: שירים, סיפורים, מסות, רשימות
רן יגיל סופר ועורך
רני יקר. מאמר מאלף על כוחו העצום של מבקר הספרות. בין אם הייתה ביקורתו של בורלא מגמתית ואכולת פחד וקנאה, ובין אם הייתה טהורה ונקייה וזו הייתה האמת שלו, אני חושבת שחטא כאן חטא גדול. בין אם כך ובין אם כך, שכח בורלא כי אדם עומד מאחורי היצירה.
אני מניחה שאתה זוכר, שאחרי הביקורת על מאיר שלו כתבתי לך, מבוהלת, שאני מתה מפחד מהיום בו יונח סיפרי על שולחנך. אני מכל מקום, לא יכולה לשכוח את הביקורת ההיא, ואת היום ההוא, כי אני חושבת שבביקורת ההיא שכחת מה רב כוחו של המבקר, וכי אדם ניצב מאחורי הספר. מאז זרמו מים רבים וכתבת ביקורות רבות, גם על ספרים שזכו לכותרת העצובה מבחינתם, אין לי ספק, "החמצה", אבל התחושה ההיא, הקשה, לא שבה לפקוד אותי.
גם אם מדובר בסופר רב כוח ועל אחת כמה וכמה אם מדובר ביוצרים בראשית דרכם, אנא אל תשכח לרגע, שהיצירה נכתבה בדם הלב ולביקורת שלך יש את הכוח לחבוש ולטפל בפצעים, אבל גם לעקור את הלב ממקומו.
איריס, יש המון אינטליגנציה רגשית בדברייך.
"בתה של שבבו, אורנה לוין, מספרת כי בכל פעם שהעזה להעלות לפני אִמה את נושא הכתיבה, הייתה זו פורצת בבכי קשה"
קורע לב!
ודבריה של איריס מרגשים
יגאל היקר, איש של אמת וסופר של אמת,
תודה לך על התגובה הזו. אני צריך לדבר איתך. ומלבד זאת, בפוסט הבא אני מכין לך הפתעה הקשורה לחבר משותף שלנו. רני.
איריס היקרה, אני נוטה להסכים איתך. עם זאת, צריך לציין באופן מפורש כפי שאת עושה, שאין דינו של שלו הכוחני והשבע בתוך ההוויה הישראלית – סופר שללא ספק קיבל למעלה מן המגיע לו בפועל – כדין שושנה שבבו הצעירה בשנים ההם בהיותה בת עשרים פלוס בשנות השלושים של המאה העשרים. אני חושב שדווקא סופרים כמו שלו מנציחים בכתיבתם לא אחת את הדכאנות הממסדית. רני
רני
עוד רחוקה המטרה לשויון התיחסות בחברה לבות העדות השונות גם היום. במאמר שלך חשוב כפליים . נהדר ותודה על ההמלצה
מתקנת את טעויות ההדפסה…..לדעתי אפשר למחוק את התגובה הקודמת ללא נזק….
רני
עוד רחוקה השגת המטרה לשויון התיחסות בחברה לבנות העדות השונות גם היום. המאמר שלך חשוב כפליים . נהדר ותודה על ההמלצה
ועכשיו שקראתי את דברי איריס
אני חושבת שבמה שכתבת כאן את מועיל מאוד לתיקון עוולות היסטוריים ואף אם אתה מודה שלא הכל שווה ברמתו, אתה מפנה לקריאה של ספריה וסיפוריה. באמת יש הבדל את מי מבקרים.
מאיר שלו כנראה יכול לשאת על גבו הרחב והפופולארי ביקורת חריפה ,ולפי היכרותי המעטה עימך בעיקר וירטואלית, נראה לי שאיריס יכולה להיות שקטה…
בשנים האחרונות השתלטה מגמה סנטימנטלית כוזבת, שעל פיה המבקר אמור ל"רכך" את הסתיגויותיו בשל "כתיבה של היוצר בדם הלב" ו"רגישותם של יוצרים בראשית הדרך" וכו'.
בקריאות הללו טמון יצר סמוי לסרס את הביקורת ולשלול ממנה את תפקידה העיקרי: לקבוע את "משקלו הסגולי" של יוצר בספרות, בתרבות ובחברה.
המהלך אולי תלוי גם באווירת ה"פוליטיקלי קורקט".
כדי להרחיק עדות אביא דוגמה מספרות זרה.
ת"ס אליוט הוא, בלא ספק, מגדולי משוררי העולם במאה ה-20.
האם העובדה הזאת היתה צריכה למנוע ממבקר להצביע על תמונת עולמו האנטישמית?
האם בראשית דרכו (ואף בהמשכה) לא נתקלה יצירתו בהתנגדות מצד מבקרים שהחלו לחוש כי פריצת דרכו בשירה עשויה ליצור בעתיד מבואות סתומים?
האם לא היתה ביקורת קשה כלפי הקתוליות הנוקשה שלו?
האם לא היתה ביקורת קשה כלפי תחושת אפסותו של האדם בשירתו?
שלום גיורא לשם
אני מסכים אתך ש"דם ליבו" של היוצר לא צריך להוות שום משקל בהערכת יצירתו של אמן.
אני מאד מקווה שהביקורות על ספרי תהיינה חיוביות אבל אעלב מאד אם מישהו יזכיר בביקורת בכל הקשר, גם "חיובי" את הביטוי המאוס "דם ליבו".
יחד עם זאת ביקורת שלילית צריכה להיות מנומקת, מנוסחת בבהירות ולטובת המבקר-אל לה להיות גסה וברוטלית.
לגיורא פ. ולכולם.
כל ביקורת חייבת להיות מנומקת.
דומני שבדור האחרון צמצמנו את תפקידי הביקורת ל"טוב" ו"רע", ל"חיובי" ו"שלישי" וקצת נשכחה הביקורת שצריכה לאמוד את "משקלו הסגולי" של היוצר בספרות זמנו ובספרות הדורות, בתרבות ובמסורתה, בחברה ובאורחותיה.
הדומגאות היותר טובות של ביקורת מן הסוג הזה, כפי שאתה, גיורא פ. יודע, הן של ברנר, פיכמן, קורצוויל,
ואפילו זך, אם למנות את פסגותיה של הביקורת העברית במאה ה-20.
גיורא את גיורא יקרים, (זו הפעם הראשונה, דומני, שאני מגיבה לשניכם כאחד וחוזרת אל החטא הקדמון… בהגיעי לכאן סברתי לתומי שאתם אדם אחד)
אני מסכימה ולא מסכימה עם שניכם. מסכימה עם שניכם שביקורת צריכה להיות מנומקת ועניינית ונטולת פניות, אך הנה אתם משיבים לי בחטא משלכם ומשבשים את דברי. הדבר שכיוונתי לו בכותבי "בדם ליבו" היה העניין שלא רק מבקרים חשובים חוטאים בו, אלא בעלי השפעה רבים אחרים: פוליטיקאים, אנשי צבא, בעלי הון וממון וכיו"ב, והוא, שבבואם לכתוב ולהגיד את אשר על ליבם, ואני מדגישה, אשר על ליבם, יען כי בני אנוש המה, אם ניחנו גם בלב וגם ביכולת לכתוב או לדבר, הם שכחו שמושאי ביקורתם, גם הם אנשים. אנשים! שערו בנפשיכם! אנשים! ואל יעשה אדם לחברו את השנוא עליו. לא אני כתבתי. ואהבת לריעך כמוך, גם לא אני כתבתי… ואל תדון אדם עד שהגעת למקומו…
אפשר להמשיך עד מחר, אבל אני צריכה לקחת את ילדי.
לאיריס אליה
נדמה לי שאת מבלבלת בין שני סוגים של כתיבה: אין לי בעיה אם אדם רוצה לכתוב "מדם ליבו" כדי לרפא את ליבו, לחלק את הגיגיו הפרוזאיים(או בשורות קצוצות) לחבריו ולבני משפחתו. במקרה והדברים יגיעו לידי אשמור על כל כללי הנימוס ואחמיא לו גם אם לא אקפיד על האמת.
אך אם לכותב יש יומרות אומנותיות והוא מפרסם את יצירתו ברבים ,או אז יש להתייחס ליצירתו במלא הרצינות ולא לתת שום חשיבות ל"דם ליבו" אלא רק לערך האומנותי של יצירתו.
ושוב, גיורא. הכל נכון. אבל אל תשכח להיות אדם.
היי איריס
זה נכון, צריך להיות בן אדם. השאלה היא האם זה אפשרי לכתוב ביקורת שלילית מבלי לפגוע באמן?
לעתים ביקורת מנומקת ומפורטת מכאיבה יותר כי אי אפשר לפטור אותה כלאחר יד ולומר שהדברים הם גחמה של המבקר.
אני מאחל לספרי כולנו ביקורות טובות ומחמיאות.
גיורא יקר, אני כמובן מצטרפת לברכה שלך, אבל אני חושבת שזאת טעות חמורה לתפוס כל ביקורת שלילית כלא אנושית או כביקורת שקשה לקבל. אני קיבלתי ביקורות שליליות רבות בימי חיי, ובפרט במהלך כתיבת ספרי, אלא שכל האנשים שנתתי להם לקרוא, הם חברים שלי, ולכן גם אנשים נפלאים וטובים, ואני לא משוחדת, והביקורת נעשתה בצורה בונה ועניינית. השאלה היא איך ובאיזו דרך ניתנת הביקורת.
היי איריס
יש הבדל משמעותי בין ביקורת של חברים לבין ביקורת מקצועית חיצונית.
האנטרס הראשוני של ידידיך הוא להשאר חברים שלך ,להם יש זמן וחשק להלך על ביצים ולהציע הצעות לשיפור.
הביקורת מתייחסת למוצר המוגמר כפי שהוא מוצג לציבור.
אין תפקיד המבקר להדריך ולכוון את האמן. המחויבות של המבקר היא אך ורק כלפי קוראיו. למסור להם דיווח מהימן והגון על היצירה המוגמרת.
בברכה
גיורא
בהחלט נכונה האבחנה שלך לגבי סוגי הביקורת, על ידי מי ומתי היא ניתנת וכיו"ב. יש בעניין הזה אין סוף רבדים. וודאי שחברי באמת השתדלו למעני, ועדיין, אני משוכנעת שהיו פועלים ונוהגים באותה מידת אנושיות גם בבחינתם את יצירותיך.
בעניין המבקרים הספרותיים אני חושבת שרני יגיל עושה זאת מאז בצורה נפלאה, (גם אם אסף שור ומאיה ארד ומאיר שלו לא יסכימו איתי)ואין לי אלא לקוות שימשיך בקו הזה, של ניתוח מעמיק של היצירה הספרותית תוך מתן כבוד ליצירה וליוצר ושימוש במונחים שאינם מכהים את עוצמת הביקורת, אך מכבדים את האדם באשר הוא אדם.
נכון מאוד! הערך האמנותי הוא הקובע ושום רגישות לכל שיקול שמחוץ לאמנות עצמה! רבים המבקרים לצערנו ששוכחים זאת ומתייחסים או מתעלמים מיצירות מטעמים ושיקולים חוץ ספרותיים.
ובכך אני לא סותרת את הדרישה להישאר בן אדם.
ללי יקרה, שיקולים חוץ ספרותיים זה עניין אחר, וגם הוא נגע ורעה חולה בפני עצמו. לא בו דיברנו. כל ביקורת שצריכה להיאמר, צריכה להיאמר בצורה אנושית ומרוסנת. (הגם ששבבואנו לבחון יצירות של אחרים, ידנו קלה על המקלדת…. זה כמו שלא תתני לעצמך לערוך את ספרך, אני מניחה…) תסכימי איתי שלא אכנס אלייך לבלוג ואכתוב: "שיר שאפשר לזרוק לפח" מפאת כבודו של רני, שאני אוהבת מאד מאד, אני נמנעת להשתמש במילה בוטה.
סופרת מצויינת – וגם הרומנים
סבירים להפתיע (הם אינם חורגים
ממוסכמות התקופה וההקשר -אבל הרגישות גדולה,האבחנות מצויינות
וגם האומץ לחרוג ממסגרות הרומאנס
התמים שביסוד הדברים,וחריגה מאיזה שהיא 'כתיבה תמה' ומסודרת,היו מגיעים,וודאי,אילו דבקה ביעודה כסופרת)
בלא להתווכח,אני לא סבור שלבורלא היה יסוד לחשוש – בורלא המימסדי היה סופר מורכב וריאליסט מעולה שברר את מילותיו בקפידה.האמת הא,שמי שהושכח
(למרות הכיבודים המימסדיים) היה בורלא!
בשלב מסויים (שנות ה=40)הוטל עליו צל של סופר אחר,
(חיים הזז) שנכנס לתחומיו.גדולתו של הזז (בעיקר ב'היושבת בגנים') לא היתה צריכה לצמצם את תחומי ההישג של בורלא.
העדה הספרדית,אכן,סבלה מאוד מההגמוניה האשכנזית,אפילו בספרות.
בורלא לא תיאר את העדה התימנית,אלא את הישוב הישן, הס'ט והכורדי,בירושלים וחברון.
החזרת הקורפוס כולו (כולל טביב)
למחזור הדם של הספרות הוא עניין שאין ערוך לו.הלוואי!
י.חבר
תודה לכל המגיבים הדנים, איריס אליה, גיורא לשם, גיורא פישר וללי. דיון מרתק. אכן, גם דרכו של בורלא לא הייתה סוגה בשושנים. אני מאוד אוהב את "אשתו השנואה" שהוציא ברש בשעתו, אבל גם את "עלילות עקביא" וכמובן את "בלי כוכב" – רומן קצר מהווי הבדויים. וכן את סיפוריו הקצרים הנשענים על שירותו בצבא התורכי.
באשר לטביב, עליו גם כתבתי, אני סבור כמותך שהטרילוגיה שלו: "כעשב השדה", "דרך של עפר" "ו"כערער בערבה" מעניינת, בעיקר הספר הראשון. אך יותר מכולם זכור סיפורו הארוך "כינורו של יוסי", עליו כתב כמובן גדול מבקרנו ברוך קורצווייל. אגב, בשעתו קראתי גם את ספרו של יוסף הלוי "עם הזרם ובאפיקיו" על יצירתו של מרדכי טביב. חוקר זה שכבר הלך לעולמו כתב גם על שושנה שבבו ספר "בת המזרח החדשה".
עוד תגובות מאתגרות כאלה. רני.
לאיריס אליה,
פעמים אחדות בחיים ניסיתי להיות חמור ולא עלה בידי.
מסתבר שכתיבתו של אדם היא כתיבת אדם, ותו לא. עם הדוגמאות שהבאת,
"פוליטיקאים, אנשי צבא, בעלי הון וממון וכיו"ב", יש לי בעיה.
מדובר באנשים שתלויים באופן בחירתם ומינויים. פוליטיקאים חייבים בנאמנות לבוחריהם. אנשי צבא חייבים בנאמנות למפקדיהם ולמדינתם. בעלי הון וממון חייבים בנאמנות לבעלי מניותיהם ולערבויותיהם.
מבקר הספרות פטור מכל ההתחיבויות האלה.
עליו להיות נאמן לנטיותיו, השכלתו, נאמנות קריאתו, תבונתו וליושרתו. נאמנות נוספת, בעייתית ביותר, היא השקפת העולם שלו, הנובעת ישירות מן הניסיון שנספג במערכת עצביו: ומערכת עצבים זו, מה לעשות (זו דרכה של הגנטיקה) היא עניין סובייקטיבי. אין מערכת עצבים של אדם אחד דומה למערכתו של אחר.
בסופו של דבר, מי ששופט את המבקר, בסופו של דבר, הוא תולדות הספרות לדורותיה — לפיכך, ברדיצ'בסקי מבקר גדול, שלונסקי חולל את מהפכת המעבר משירת ביאליק לשירת עצמו, שירת פיכמן ושירת אלתרמן, זך פינה את השטח לכל מה שמתרחש כאן מאמצע שנות ה-50 עד עצם היום הזה, ועדיין די שולט ברמה בתודעה הספרותית שלנו.
בשעתו, קורצוויל תקף היבט מסויים ב"ימי ציקלג" של ס. יזהר. השאלה איננה היא קורצוויל צדק או שגה בהערכת גדולתה של היצירה — חשיבות פועלו היא חישוף אכזרי וקשה של המשבר המתפתח בתרבות העברית בין המסורת היהודית לישראלית. בענין הזה לא היה אדם שראה את המשבר הזה בראייה צלולה כמוהו. ולמען האמת, הצדק בדבריו ניכר יותר ויותר מדי שנה בשנה.
סליחה על שגזלתי מקום רב בתגובה, אך היא נראתה לי חשובה ועקרונית מכדי לחלוף על פניה בשליפה מן השרוול.
גיורא יקר. אני מאד מאד מכבדת את הידע הרחב שלא לאמר מזהיר (לא קראתי מספיק משלך, אבל כך אני מתרשמת)שלך. אקרא בעניין כל מאמר שתפנה אותי אליו. אך אני לא מבינה מדוע התגובה הזאת מופנית אלי, וגם אם יש בי איזה מידה זעירה של הבנה, כי אולי אני הסבתי את עניין חשיבותו של המבקר בצמיחתה של ספרות פלורליסטית, מגוונת ורבת רבדים ותמות, אבל מה בדברים החכמים שכתבת בא בסתירה לבקשתי הצנועה?
קראתי עליה לפני שנים, אולי במעריב, לא זוכרת מי כתב עליה, וזו היתה הפעם הראשונה ששמעתי עליה ומאוד התרשמתי מקורותיה והתעצבתי ללבי על העוול שנעשה לה. עדיין לא יצא לי לקרוא משהו משלה, אבל בתכנון.
אגב, מה קורה עם גיליון הכיוון מזרח על דמות הגבר המזרחי? ידוע לך? שלחתי להם מאמר לפני חצי שנה על דמות אבי, גבר פטריאך פמיניסטי, יש דבר כזה. ומאז נעלמו עקבות החוברת האמורה לצאת הזו.
יעל, תודה רבה על התגובה. את השאלות על "הכיוון מזרח" יש להפנות לעורכת החדשה-ישנה שלהם, אשת ספרות מצוינת – קציעה עלון. בכל אופן, אשמח לשאול אותה את זה ברגע שאראה אותה. זה כנראה יקרה בקרוב. רני.
ביקורת רגישה, רני, נורא העוול שנעשה לסופרים בראשית דרכם עוול העלול לשתק את מעין יצירתם לנצח,
ואתה במאמרך היפה הדלקת נר לנשמתה
לא מתוך רחמים אלא מתוך הערכה ליצירתה שלא זכתה לכבוד הראוי לה בחייה.
אחפש ואקרא
אולי תעלה בבלוג אחד מסיפוריה הטובים
היא כה נוגעת לליבי
חנה, תודה על התגובה היפה. חס וחלילה רחמים, לא שער הרחמים ולא ים הרחמים, רק אהבה אמיתית לסיפורים היפים של שבבו בקובץ. ואם אומרים רחמים, אני מייד נזכר בסופר הצעיר והמוכשר שחסר כל כך בבלוגייתנו לאחרונה – יחזקאל רחמים. אייכּה?
רני
עושה חיל, יחזקאל היקר שלנו.
אכן כך. מוכשר. רני