רן יגיל סופר ועורך
3.
בין לבין, כשיש לפרדימן קצת פנאי מעבודת המשטרה, הוא חומק מבעד לדלת הזכוכית של התחנה לחנות הספרים המשמשת גם כבית קפה כדי לעיין בספרי שירה. יש לו מין טקס כזה. הוא נעמד באי-נעימות מסוימת מול מדפי השירה ובוחר לו ספר או שניים. אחר כך הוא ניגש למוכר הצעיר ואומר "כמה זה?" הוא לוקח את הספרים בשקית ומתיישב באחת הפינות, לא קרוב לכניסה, רצוי בסוף החנות, ומעיין בשללו.
הפעם קנה מבחר משירי אברהם חלפי וגם משורר שלא הכיר בשם יעקב פיכמן. הוא התיישב. המלצרית ניגשה אליו. הוא הזמין הפוך חזק וצלחת עוגיות. חבל שאי אפשר לעשן כאן, חשב. דנה בטח לקחה כבר את איתמר מהגן. היא עובדת בהנהלת חשבונות חצי משרה ואחר כך מטפלת בו. ולחשוב שלחבר'ה האלה בבני ברק יש עשרה וחמישה עשר ילדים. טוב, שמה אחד מגדל את השני וכל האימהות תמיד ביחד ולא יוצאות לעבודה.
הוא עלעל קצת בשירי חלפי, כשהוא צד בעיניו את השירים המולחנים והמוכרים שאריק איינשטיין שר. המלצרית באה עם הקפה וצלחת העוגיות, והוא סגר את הספר והניחו בקצה השולחן הפוך כאילו עשה דבר-מה אסור, משהו שרצוי לעשות בהֶצְנֵעַ. אחר כך פתח בזהירות ובחשדנות את הספר של יעקב פיכמן, ספר דק עם כריכה חומה שנקרא "רָזֵי נוֹף". הוא דפדף קצת, גמע מן הקפה ועיניו נתקלו פתאום בשיר שנראה לו בקריאת חטף נורא יפה. קראו לו "חלקה שכוחה". הבית האחרון משך את לבו: "אך מישהו הלך ולא ישוב./ ועל צִלו נדרוך. וכה כָאוּב/ הקֶסֶם בּלעדיו עם חשֵׁכה." זה היה כל כך מרגש בעיניו שהוא שכח את עצמו לרגע. שכח בכלל שהוא נמצא במקום ציבורי ושקע בבהייה נכחו בלי שום מחשבה.
אחר כך הוא הוריד את העיניים שוב אל הכתוב וקרא. "אך מישהו הלך ולא ישוב./ ועל צִלו נדרוך. וכה כאוב/ הקסם בלעדיו עם חשֵׁכה." זה ממש צבט לו בלב. הפך לו בבת אחת את הבטן, עד שלא שם לב שהנייד שלו שהיה מונח על השולחן, מצלצל ומצלצל. המלצרית עברה ונגעה לו בכתף והצביעה באצבע דקה ומטופחת על המכשיר. הוא הרים אותו וענה.
"רוּביק, כמה זמן לוקח לך לענות לטלפון, בחייאת, מה, תפסתי אותך באמצע זיון? איפה אתה לעזאזל?" זה היה פקד מוטי נוימן.
"מה קרה?"
"לא תאמין איפה דּוֹדִי ואני עומדים."
"איפה?"
"בשטח הזה, בשדה, איפה שעוברת הרכבת ליד בני-ברק. אתה יודע, איפה שנמצאה הגופה של הילד הדתי עם הכיפה."
"נו…"
"יש פה עוד ילד כזה."
"מה?"
"מה שאתה שומע. תבוא לכאן ותראה בעצמך. יש פה עוד ילד כזה מת על האדמה. גינגולד הגיע. אני חייב לסגור. דודי אומר שכדאי שתגיע לכאן כמה שיותר מהר. יאללה תבוא. אנחנו כאן."
הקו נותק.
"אפשר חשבון?" אמר וסימן בבהילות למלצרית. היא מיהרה להגיש לו חשבון. הוא השאיר שטר של חמישים שקל וקם מבלי לחכות לעודף, כשהוא אוחז בידו האחת את שני הספרים.
היא הייתה קצת סחבקית המלצרית, ועכשיו היא עיכבה אותו "מה, אתה לא גומר את הקפה שלך? לא טעים לך?"
"לא, הוא בסדר גמור, אבל אני נורא ממהר."
"מה עם עודף?"
"לא צריך."
זה היה דומה, אבל כמו כל דבר בחיים שחוזר על עצמו, גם קצת שונה. הנער שכב בין האבנים, פְּשׁוּט איברים, על גבו, בלא כיפה לראשו. הציציות היו קרועות והראש קצת מעוך ומדמם. פרידמן תר בעיניו אחר הכלב. אולי יופיע. אך מתוך סבך השיחים לא צץ דבר. רק רוח קלה ליטפה את צמרות העצים והשמש הִכּתה בַּירוק. הוא נזכר בשיר של פיכמן שקרא לפני כחצי שעה. מה עושים עם הדבר הזה? חשב.
"גם הכיפה של זה הייתה בכיס," אמר גינגולד ושלף כיפה דומה מאוד לכיפה ההיא, "רק שעל זאת אין שום דיוקן של יעקב פרנק." הוא הושיט את הראיה המנויְלנת לפרידמן.
"איך קוראים לבֶּערְל-שְׁמֶערְל הזה?"
"תכיר רוביק, זלמן דנציגר," אמר נוימן.
"מה זה? כל הקורבנות אשכנזים?" אמר פרידמן בחיוך.
"כן, כולם, גם אנחנו," אמר גינגולד והארבעה גיחכו.
"אני חייב להודות, שזה כבר לא נראה כמו תאונת רכבת." אמר דודי, גינגולד, משהו מאוד מוזר קורה כאן."
"כן," אמר גינגולד ונשען על פרידמן. היה לו קשה לעמוד. מסביב עבדו כל הזמן מלקטי הראיות הכפופים לו. אספו פיסות מידע. הפרמדיק והמתנדבים של מד"א עמדו לפנות את הגופה בהוראת גינגולד.
"אתה רואה," הוא אמר לפרידמן כשהוא שעון עליו, "ככה מפנים זירה. ולא מחרבים לאוצֵר כמוני את הגלריה שלו."
"אז היה כאן רצח. שתי רציחות. עכשיו אתם כבר תומכים בדעה שלי?"
"זה בדיוק מה שאנחנו עומדים לבדוק," אמר גינגולד, "אבל אם אתה מחפש לסחוט מחמאה, אז כן, איך לומר, שוב הרשמת אותי. שלא לדבר על דודי. זה בכלל מעריץ אותך."
"הֵי, הֵי," אמר דודי, "גינגולד תַּרגיע."
פרידמן סיפר להם בקצרה על הביקור אצל ההורים של פוקסברומר. אחר כך שאל: "גם הוא היה בלונה פארק והחליט לחתוך בדרך מקורית הביתה?"
"אני לא יודע אם הוא היה בלונה פארק, אבל הוא בא מהכיוון ההוא." גינגולד הצביע לעבר גני התערוכה, "כי לפי מה שמסתמן מאנשי השטח שלי, העקבות באו משם."
"כלומר לדעתך הוא עשה את אותו מסלול שעשה פוקסברומר?" אמר פרידמן לגינגולד השעון על כתפו.
"לא בדיוק. פוקסברומר נמצא כעשרים מטר מכאן, שם." הצביע הירש לעבר המקום.
"קשה לדעת," התנשף גינגולד בשל העמידה הממושכת, "באמת קשה לדעת, כי השטח כאן חולי-סלעי כזה. אולי הוא רץ, כי העקבות נראות תכופות ומטושטשות."
"לפי הסימנים בשטח הוא היה לבד?" שאל פרידמן ונעץ את מבטו בקרקע. הוא הרפה מעט מגינגולד, שוכח לרגע שעליו לשמש מעין משענת אנושית וצעד צעד אחד קדימה. גינגולד התמוטט על הארץ כשק תפוחי אדמה וכל השלושה פרצו בצחוק פרוע. כשנרגעו קצת, פרידמן התכופף ושאל את המומחה של המז"פ: "אז הוא היה לבד?"
"אנחנו לא מצאנו עד עכשיו שום סימן לעוד זוגות רגליים ולא חריצים של רכב באדמה."
"תן יד!" אמר פרידמן. גינגולד תפס בידו של פרידמן וזה משך אותו מעלה בכוח.
"אולי זה בכל זאת הרכבת השקטה," אמר נוימן וקרץ לפרידמן.
פרידמן לא צחק. הוא רק הביט על הקרקע וסינן מבין שיניו: "קיבינימט, מה לעזאזל הורג את הדוסים האלה."
אחר הצהריים בחדרו שבתחנת המשטרה, צלצל פרידמן לשאול מה שלום איתמר, בנו הקטן. דנה אמרה לו שהכול בסדר. כשהניח את השפופרת נכנס נוימן לחדר. "ראית שהגיע הדוח הראשוני של המכון לרפואה משפטית על פוקסברומר?" אמר.
פרידמן הרים את גבותיו בפליאה: "לעזאזל, למה הוא לא על השולחן שלי? הברדק שוב חוגג." הוא קם ויצא למסדרון. מאז שהכול עובר במייל, הניירת נתפסת כלא חשובה, והיא מתגלגלת מחדר לחדר כמו זבל, חשב לעצמו. דווקא בנושאים הכי רגישים נעשינו רשלנים.
דודי היה שקוע בכתיבה כשראובן דפק בדלת ונכנס.
"אתה עובד על הספר?"
"כן, הולך לי לא רע. יש לי כבר שלושה פרקים. אני כותב בין המשימות. שמתי לב שבשבילי טוב יותר לכתוב במשטרה את הספר מאשר בבית. זה נותן לי השראה."
"עוד תהיה סופר גדול."
"אינשאללה, אבל אל תגזים."
"כל הספר הזה בעצם יהיה מדריך לירי באקדח? רק באקדח?"
"כן," אמר דודי בהחלטיות. "תאמין לי, יש לי מספיק חומר לשני ספרים. אנשים צריכים את זה. רוביק, זה יהיה להיט. כשהספר ייצא, החופשה בטורקיה עליי."
פרידמן הסתכל קצת על התרשימים שהיו פזורים על השולחן. איך נראה האקדח מבפנים בחתך רוחב, איך נראים סוגים שונים של כדורים, מחסניות. אחר כך שאל: "דוח הנתיחה של פוקסברומר, הוא אצלך?"
"התכוונתי לבוא אליך איתו בעוד כמה דקות."
"אני מבין שהמשפחה, למרות שהם חרדים, לא עשתה שום בעיות."
"לא. הם היו בסדר גמור. אתה הרי היית אצלם."
"אני רוצה שתבוא איתי מחר בבוקר לדבר עם האח הגדול של יענקל'ה פוקסברומר," אמר פרידמן.
"אין בעיה. אתה חושב שהוא יודע משהו?"
"מישהו חייב לדעת משהו במשפחה הזאת, חוץ מהזקנה הסנילית שכנראה יודעת הרבה, אבל לא מסוגלת לספר. ככה זה בעידן השידור הלווייני. אלה שיש להם פֶּלֶט אין להם קֶלֶט, אלה שיש להם קֶלט, אין להם פֶּלֶט. הבָּלָגָנִיסימו שוב חוגג."
"לְמה אתה מתכוון?"
"אני מתכוון לזה שהדוח היה צריך להיות על השולחן שלי ולא על השולחן שלך."
"אוי, אל תתחיל להתקטנן. אתה טוען שיש לך חקירת רצח על הראש, יש לך איזה קצה חוט להיאחז בו, ואתה עסוק בלהתחשבן איתי?" אמר דודי וזרק את העט על המחברת.
"טוב נעזוב את זה," אמר פרידמן כשהוא נזכר שוב בשיר היפה והעצוב שקרא בבית הקפה.
"קֶלֶט, פֶּלֶט, שְׁמֶלֶט, נהיית לי פתאום משורר?" שאל הירש.
"מה?" נדרך פרידמן.
"לא חשוב," אמר הירש, "מחר אני אצלך על הבוקר ונלך לתשאל את האח. גם-כן שוטרים אנחנו, חוקרים רצח בבני ברק. אפשר היה לעשות על זה סטנד-אפ בערוץ 2."
פרידמן חזר לחדרו, התיישב וקרא בדוח של המכון לרפואה משפטית. נדמה היה לו שהרופא יותר מבולבל ממנו באשר למקרה. מתוך הדוח בלטה העובדה כי קשה היה לקבוע את סיבת המוות. כן, משהו, חפץ קהה, פגע בבחור, אבל לפתולוג הכותב לא היה שמץ של מושג מהו בדיוק. הוא ספג כנראה ארבע מהלומות עוצמתיות. אחת באגן, הוא היה שבור, וכן זרוע ימין ובמפרק כף היד. אזור איבר המין היה אף הוא כחול וחבול. אבל מה שגרם כנראה לאובדן ההכרה ואולי גם בסופו של דבר למוות, היה מכה נוראה שקיבלה בראש, כי עצם הרקה השמאלית הייתה שבורה. פרידמן הבין שבדוח המכון לא ימצא את התשובה שהוא מחפש. "מה גמר את פוקסברומר?" מלמל לעצמו, "מה גמר אותו?"
פרידמן ידע יפה מניסיונו שעיקר עבודת המשטרה הוא חיפוש מתמיד ועקשני אחר עובדות שיתחברו זו לזו כמו פאזל עם המון חלקים. כשהיה צעיר הוא היה טוב מאוד בהרכבת תצלומי פאזל, הפיורדים של נורבגיה, אלף מאתיים חלקים; המגדלים של ניו יורק, אלף חמש מאות; האלפים של שווייץ, אלפיים; ירושלים העתיקה, אלפיים חמש מאות; אבל הכי קשה היה פאזל תמונת הנוף של מדבר גובּי. חוץ מכמה שיחים יבשים הכול היה צהוב חולני ולא הייתה שום נקודת אחיזה. שעות שקד על הרכבתו בסבלנות אינקץ. לבסוף, תמיד היה מדביק את הפאזלים הענקיים על קרטון. אבל יום אחד, היה זה אחרי השירות הצבאי – זאת אפילו לא הייתה החלטה, זה פשוט קרה – זרק את כל עניין הפאזלים לעזאזל ואז התחיל לטפח את אהבת השירה. אולי יש קשר בין הדברים, חשב, החידה, המילים הנכנסות זו בתוך זו ויוצרות משמעות חדשה, שלם אחד.
הוא ישב טרוד מאוד למול הדוח והתחיל לחוש בכאב ראש. דבר אחד בטוח, הוא חשב לעצמו, לא אצל המתים נמצא את התשובה מה בדיוק קרה שם בשדה הפתוח, רק אצל החיים.
בפתח החדר הופיע גינגולד. הוא ידע יפה במה מעיין פרידמן.
"לא היית צריך לשחרר את הכלב מזירת הרצח." הוא צלע לתוך החדר וצנח לתוך הכיסא.
"אתה רציני? מה, היית מתשאל אותו?"
"לא יודע. אבל היה לי עוד דבר להיאחז בו, לפני שחירבת לי את הזירה עם האופנוע."
"אני אשם בכול," אמר פרידמן בחיוך אירוני.
"לא בכול. רק בחורבן בית ראשון," גינגולד הרים את רגלו השמאלית הדואבת, הניח אותה על הכיסא שלידו והתנשף.
"אני מאוד מקווה שאתה מתכוון לזירת הרצח של פוקסברומר, ואתה לא באמת נגרר שוב לעניין הזה עם דנה," אמר פרידמן וזקף את גוו.
"דווקא כן." עמדה שתיקה מתוחה ביניהם ואז גינגולד אמר, "סתם, צחקתי. תראה מה-זה. אתה ממש רדוף, אפילו לא חשבתי על זה." אבל פרידמן נשאר רציני. הוא חשב על זה שהחיים כל כך מורכבים ומסובכים, ובאמת כמעט כל יום יצא לו לחשוב שבעצם דנה הייתה אשתו הראשונה של גינגולד ורק שנה אחרי שהם התגרשו, פתאום, למרות שהכירו קודם, היא ופרידמן התחילו לצאת וזה עבד. הייתה כימיה. הוא זוכר את היום שבו בא לספר על כך לגינגולד. שנה שלמה גינגולד לא דיבר איתו אחרי השיחה ההיא. וכשהחליטו להתחתן, הוא סירב לבוא לחתונה. ועל אף שפרידמן אמר לו, תמיד חזר ואמר לו, שלא היה בינו לבין דנה שום דבר בזמן שגינגולד היה נשוי לה, וגינגולד כבר אמר שזה בסדר והוא מאמין לו, בסתר לבו חשד פרידמן שגינגולד לא האמין לו. ובינתיים גינגולד כבר נישא בשנית לטלי, שהייתה אחת שהחזיקה אותו באמת קצר ובסוף גם היא עזבה אותו. בכל זאת, תמיד עמד העניין הזה עם דנה ביניהם כחַיִץ, כמתרס.
"סתם צחקתי, נו. לא להאמין שזה עוד עובד עליך. לוחצים על כפתור וזה עובד, כמו מכונה אוטומטית."
"אז אתה חושב שהיה טוב אם היינו מוצאים את הכלב?"
"יש לי הרגשה שכן."
"ומה אתה אומר על הכיפה עם הדמות הזאת, נו…"
"יעקב פרַנק? מאוד מוזר. אני אגב לא משוכנע שזה יעקב פרנק, למרות שהוא מאוד דומה לדיוקן המוכר שלו. תפתח אינטרנט ותראה. יעקב פרנק בבני ברק, זה כמו לשים חזיר באמצע בית כנסת. זה היה נביא שקר מלפני מאתיים חמישים שנה באירופה. הם שונאים אותו – כמובן מי ששמע עליו ומכיר אותו – יותר ממה שהם שונאים את היטלר. זה הרוע בהתגלמותו. זאת הפריצות הנוראה ביותר. אבל תראה, על הכיפה של זלמן דנציגר שמצאנו היום, הדיוקן הזה לא היה."
"אז אולי זה שום דבר." פרידמן נאנח. התחשק לו כל כך לעשן.
"או שזה לא יעקב פרנק."
"באיזה ארץ הוא היה הפרֶנְק הזה?"
"פרַנק, הוא ממש לא פרֶנק. פולין."
"עוד אשכנזי?" התמיה פרידמן.
"אם הוא אשכנזי, הוא בסיפור שלנו. בחקירה הזאת כולם אשכנזים עד עכשיו. הקורבנות, השוטרים, אז גם העבריין." שניהם צחקו.
"והוא היה וַאחד עבריין," אמר גינגולד והוריד את הרגל מהכיסא.
"חבל." אמר פרידמן וכיווץ את גביניו. הוא דמיין לעצמו שהוא מעשן סיגריה, "חבל שהוא מת לפני מאתיים שנה, היינו תופסים אותו, שמים אותו בִּפְנִים וסוגרים סיפור."
בדרך הביתה, נתקל פרידמן, כשצעד לאופנועו במגרש החניה של התחנה, בסמלת מלכה לוי. היא הייתה מה שדודי כינה בקצת לעג "שוטרת מטופחת", ופרידמן שראה אותה עכשיו בסוף יום העבודה רעננה לגמרי ומדוגמת, תהה איך ייתכן הדבר. "היא," אמר דודי, "כמו ג'יימס בונד. יכולה להסתובב לך יום שלם בכבישים, לתת דוחות, לעצור חשודים, ושום שערה מהפֶן לא תזוז לה מהמקום. ציפורן היא לא תשבור."
"שמעתי מה שקרה לנערים האלה מבני ברק. סיפור נורא. לפעמים אני חושבת, מה קורה במדינה הזאת," היא אמרה ונשענה על הניידת שיצאה ממנה. פרידמן לבש את הכפפות.
"כן, אני לא יודע מה יהיה איתנו. לא מספיק לנו התאונות, והטרור והעולם התחתון, והנה באים גם כל מיני דברים מוזרים כאלה עלינו. מה תגידי?" הוא החליט להסיר את הכפפות שכרגע לבש והניח אותן על מושב האופנוע. שלח את היד לכיס החולצה ושלף את חפיסת הפרלמנט לייט הארוכות, שבתוכה היה חבוי גם המצית הקטן.
"רוצה?"
"לא. הפסקתי לעשן."
"באמת?"
"כן," היא חייכה קצת. לאחר שתיקה קצרה הוסיפה, "אני בהיריון,"
"מזל טוב."
"אבל אל תספר לאף אחד. אני מאמינה שאין ברכה אלא בדבר הסמוי מן העין, ואני גם מאמינה בעין הרע. אז דיר באלק. לא יודעת למה סיפרתי לך את זה. נפלט לי."
"זה כי אני חוקר מעולה, אני יודע להוציא את האמת מהאנשים יותר טוב מכל מכונה."
"טוב, בלי דאוונים, תביא סיגריה."
"אה-אה, עד כאן!" אמר פרידמן. "עכשיו כששמעתי את החדשות, אני לא נותן."
מלכה ניסתה במשך שנים להיכנס להיריון. היא ובעלה עשו הכול: הזרעות, הפריות. פרידמן שמח בשבילה, והוא ינק מהסיגריה וזרק אותה על הרצפה: "הנה, גם אני לא מעשן בקטע של סולידריות. יאללה, בעזרת השם שרק יחזיק ההיריון הזה."
"בעזרת השם?" היא הזדקפה מהניידת, "בחיים שלי לא שמעתי אותך אומר את הביטוי הזה."
"זה החקירה בבני ברק, דודי אומר שהיא כבר משפיעה עליי." פרידמן גיחך.
"ואללה. עוד תרקוד עם הנחנחים בצומת ז'בוטינסקי-בן-גוריון ותעצור את התנועה. מה קרה לילדים האלה?"
"אני לא יודע עדיין, אבל אני בהחלט מתכוון לגלות." הוא לבש שוב את הכפפות ועלה על האופנוע.
"אם אתה בסיפור, יהיה לאלה שבצד השני מאוד קשה."
"למה את אומרת את זה?"
"אני מכירה אותך. אתה עקשן גדול. ושמור בינתיים בסוד את העניין הקטן שלנו." היא הזכירה.
"סבבה, אין בעיה." הוא שם קסדה. המנוע של האופנוע כבר נהם.
כשפרידמן נכנס הביתה בשעה תשע, דנה ואיתמר כבר ישנו. הוא לא ציפה למצוא את איתמר ער, אבל דנה בדרך כלל הייתה מחכה לו בסלון, בוהה באיזו סדרת מתח מטופשת. תמיד היה אומר לה: "יש לך את זה בחיים, למה לך הסרטים?" והיא הייתה אומרת: "אצלכם רוביק, זה אפור-אפור, בטלוויזיה זה נוצץ וזוהר". הוא פתח את המקרר וסגר אותו, חזר ופתח אותו, ושוב סגר אותו. לבסוף החליט מה הוא רוצה. זלל איזה המבורגר קר עם צ'יפס, כנראה שאריות מהארוחה של הילד, שני מלפפונים חמוצים ומזג לעצמו כוס קולה בעמידה במטבח. הוא גמע מן הקולה הקרה ופתאום היה צריך נורא להשתין.
כשעמד באור הצהבהב למול האסלה הבחין כי תחתוניו מלוכלכים. הוא נכנס לחדר השינה ומצא את איתמר ישן ליד דנה. דנה תמיד ישנה כשזרועותיה מן הכפות עד המרפקים מקופלות והאגרופים קפוצים. כמו גופה, הוא חשב, תמיד זה עלה לו בראש, כמו גופה. הוא התכופף לבדוק אם היא נושמת. הוא העביר את איתמר למיטה בחדר שלו, חזר לחדר השינה, הדליק את האור במנורת הקריאה בצד המיטה ופתח את הספר של יעקב פיכמן. עלעל קצת ונפל על שיר שמצא חן בעיניו, דפדף עוד קצת וחזר אליו. הוא עשה רושם רב על פרידמן שמיהר לקרוא אותו שוב ושוב כדי לזכור את הבית הראשון בעל פה: "חלומות לא מתים. אם פעם/ רק פרחו בנשמה, לעולם/ ילוו האדם, ובמותם/ עוד חי ימים רבים הֵד קולם."
הוא לא זכר מתי בדיוק נרדם, אך לפתע התעורר בבהלה נוראה וקפץ מן המיטה לקול נביחות חֶנֶק נוראות ובכי של אישה. הוא רץ לחדר של הילד ושם מצא את דנה יושבת על המיטה בוכה ובזרועותיה איתמר. על אפו מסיכת האינהלציה, האדים אופפים אותו והוא מנסה לתפוס אוויר ומשמיע קולות חורקניים. "חייבים לרוץ לַבֵּית חולים," צעקה דנה, "הוא חייב אדרנלין, חייב!"
פרידמן רץ, לקח שמיכה, חזר, עטף אותו והסיר מהילד את המסיכה. קולות הנַבַּחַת רק גברו והוא חש שדנה, שבדרך כלל הייתה קשוחה וניהלה את העניינים בקור רוח, מאבדת עשתונות, "הוא מכחיל," היא צעקה היסטרית, "הוא מכחיל."
פרידמן הביט בו. השפתיים היו יבשות וחיוורות, אבל הפנים היו רק לבנות ומעוטות דם. "הוא לא מכחיל, דנה, הוא לא מכחיל." הוא פתח את דלת הבית, רץ את עשרים ושתיים המדרגות, בעט בדלת הכניסה כשהילד עליו, זיהה את הפיאסטה של דנה ממש מתחת לבית. לשנייה התקשה להחדיר את המפתח למנעול הרכב. פתח את דלת האוטו מצד אחד, השכיב את הילד וסגר את הדלת. עבר לצד השני, פתח את הדלת, התיישב באוטו. הילד חרק קשות והביט בו בעיניים דומעות. "עוד שנייה, איתמר," הוא אמר, "עוד שנייה אנחנו שם. נסה לתפוס אוויר ולהחזיק מעמד. זה רק סטרידו חזק, זאת לא התקפת אסתמה. רק סטרידו חזק." הוא אמר את זה ספק לעצמו, ספק לילד. התניע את הרכב, הסתובב ונסע באין כניסה לאורך רחוב ביאליק עד קלאוזנר, כמעט נכנס במכוניות שבאו מולו וצפרו, הוא עלה על המדרכה ועקף.
כשהגיע לביאליק פינת קלאוזנר, רצה להמשיך ישר בָּאין-כניסה כדי להגיע לאיכילוב, שם איתמר היה מטופל, הוא חשב לרגע – הילד נבח עכשיו שיעול יבש והעיניים הקטנות כמעט יצאו מחוריהן – והוא שבר ימינה חזק ודהר לכיוון בני ברק. בית חולים מעייני הישועה, זה יותר קרוב ואני עושה את זה הרבה יותר מהר באדומים מבלי להסתכן. כל מה שאני צריך זה רק להגיד שייתנו לו הרבה אדרנלין. אני לוקח את הסיכון הזה, אני לוקח. וכשחצה את בן-גוריון באדום חלפו על פניו, ממש חצו אותו, כמעט התנגשו בו, תומקאר ובאגי שנסעו בירוק. "ססססאמו," הוא סינן מבין שיניו. ולפתע נפל לו האסימון, למרות שהילד חרחר והוא פנה כמו מטורף אל תוך רחוב רבי עקיבא, הוא לא היה יכול להשתחרר מהמחשבה שהוא יודע, כן, עכשיו הוא בדיוק ידע מה הרג את פוקסברומר ואת דנצינר. וכשאחז את הילד בשתי ידיים ורץ כמו משוגע אל תוך המיון, סינן לעצמו: "עכשיו אני יודע מה הרג אותם. עכשיו אני יודע מה הרג אותם." וקצת כעס על עצמו על כך שדווקא זה מה שמעסיק אותו בשנייה זו, אבל הוא לא יכול היה לשלוט בזה והמשיך למלמל עד שצעק אל קצה המסדרון לעבר צללי הדמויות בשביסים ובכיפות השחורות: "רופא, אחות, אני צריך פה אדרנלין! אדרנלין!"
רציחות בבני ברק פרק 1
http://www.blogs.bananot.co.il/showPost.php?itemID=13040&blogID=171
רציחות בבני ברק פרק 2
http://www.blogs.bananot.co.il/showPost.php?itemID=13521&blogID=171
אני מאוד מבקש להגיב עניינית על הפרק ולא לכתוב תגובות אסוציאטיביות סאטיריות כאלה או אחרות. ביומיים האחרונים מישהו נכנס לבלוג שלי ועושה בו כבשלו. זה בסדר, זה היה מצחיק, אבל עד כאן. זה הגדיש את הסאה, ואני מבקש מן המגיב או מן המגיבה לחדול. בתודה, רן יגיל.
וואו. רני. ככה כותב סופר עם נפש של משורר ומוח של היסטוריון.מרתק מרתק ואני רק מאחלת לעצמי שהפרק הבא יצוץ לו על המסך שלי מאד בקרוב.
הסצנה שלך בחנות לקחה אותי לסצנה מ"סוף דבר" של שבתאי. זוכר? מאיר מפשפש שם בין הספרים ובוחן איזה ספר אירוטי. לא ממש זוכרת, וכמובן שהספר לא אצלי, אבל משהו בתחושת הגניבה מחלחל באופן מרגש גם לסצנה שלך.
ואתה לא תהרוג גם את איתמר. נכון? עוד ילד מת אחד ואפשר יהיה למות באמת.
ותגיד, אני מניחה שבטח עשית על זה תחקיר, אבל גופות נותרות במנח קפוץ?
זה היה מוזר לי.
ואחרונה. למרות שלא חושבת שיש מישהו שמצליח להצחיק אותי כמוך, אין ספק שההגדרות שלנו לגבי "מצחיק" שונות לגמרי. התגובות ההן לא היו מצחיקות גם לא בהתחלה. הן היו מפחידות. מאד מפחידות. או שאלה הפערים הפיזיולוגים בין גברים לנשים. לא יודעת. אני בטוחה שמי שכתב לך את הבקשות למחיקה היא אישה. ואני בטוחה שעוד נשים תסכמנה איתה.
נשיקות רני יקר יקר, ושבת הכי טובה לך.
איריס, תודה לך על התגובה המפורטת. את העלילה כמו כל כותב, אני לא מגלה. יפה הזכרת את יעקב שבתאי ואת אחת הסצינות מ"סוף דבר". אינני יודע מיהו או מיהי בעלת התגובות ההן, אבל הבנתי שהן היוו מטרד ועלבו ברבים. נקווה שהן תיפסקנה. אחרי הכול, יש גם משהו מאוד לא הוגן בלהפוך בלוג של מישהו אחר לחצר התנגחויות שאינה קשורה באופן ישיר לפוסט המובא ולהתחשבן עם אחרים. שבת שלום לך והספר בדרך. רני.
כשיש לי זמן לקרוא אני לא מתאכזב. וחתכת בשיא המתח. נמתין בקוצר.
אמיר, תודה לך על הקריאה ועל התגובה. אשתדל לשמור על המתח ובהתרה לא להכזיב. רני.
מרתק. מצא חן בעיני במיוחד ההומז' לפיכמן והדרך בה אתה מנסה להעביר משהו מיופיה של השירה לקוראים של ספרי מתח.
גיורא, תודה רבה לך. אכן, מן הדלת האחורית נביא להם את שירת י. פיכמן. כמו שבשעתו פתאום כולם חזרו לעסוק בו"ה אודן בגלל הסרט "ארבע חתונות ולוויה אחת". אַי גיורא, בתחבולות נעשה לנו מלחמה. רני.
מותח כהלכה, קולח, אנושי.
"היה מכה נוראה שקיבלה בראש," – זה קצת לא תקני לשפת הסופר????.
מחכה מאוד להמשך.
איציק, תודה על הקריאה, על התגובה ועל ההערה. שמח שאתה עוקב. רני.
יופי של פרק, רני! המתח נבנה כמו שצריך. הזכרת פאזל, ואכן פאזל שכל החלקים הלכאורה בלתי אפשריים משתלבים בו היטב: רצח, בני ברק, משטרה, המשולש שלא היה: דנה-פרידמן-גינגולד ואפילו שני היעקובים – יעקב פרנק ויעקב פיכמן (איזו מחווה מקורית).
יפים הקווים המקבילים בעלילה – חקירת רצח ילד/ים והחשת 'הילד הפרטי' לבית החולים. מתח בצד מתח.
ויש גם צחוקים (צחקתי מ'הנחנחים' ועוד ועוד).
מחכה להמשך. שבת שלום וברכה.
תלמה, תודה רבה לך על הקריאה הדקדקנית ועל התגובה הפרטנית. אני שמח שצחקת, כי יש כאן אכן רגעי קריצה. שבת שלום. ובהצלחה עם הדיסק לאייר: "מטאליקה" – מאחורייך… רני.