רן יגיל סופר ועורך
אַרְנָה גולן
הבט בחלומות ותכיר את עצמך, את עברך,
תבין את משמעות קיומך
על ספר שיריה החדש של פנינה פרנקל
"חלומות של סוף הלילה"
ציור כריכה ושערים – פנינה פרנקל
עורך: רן יגיל, הוצאת עמדה, 2021, 115 עמ'
ספר שיריה החדש והמרשים של פנינה פרנקל מפתיע כקודמו ועז ביטוי כמוהו והמעניין הוא שנושאו כביכול מנוגד. בספר שיריה הקודם, "נופים משחרים לטרף", נבנה המהלך התודעתי על התכוונות אל הנופים, אל החוץ, והמראות הם שהפעילו את תודעתה עד לרבדיה העמוקים של הנפש. המראות הם שהובילו אותה אל העבר, אל רגעים מכריעים בקיומה ובדרך חייה והוליכו להבנת משמעותם. בפואטיקה ייחודית, מקורית זו – הצטיין הספר גם שעה שהנופים "שיחרו לטרף", איימו, כאירועי החיים עצמם.
עתה המבט מופנה פנימה, ואף כאן לא מתוך בחירה אלא מתוך מהלך נפשי הכופה עצמו עליה. שהרי הספר כולו מעוגן בפואטיקת החלומות, בשעת שינה, שעה שהתודעה משתחררת מכבלי התבונה והשליטה העצמית. אלא שבספר הזה, המקורי והמיוחד, לא בלבול, עירוב זמנים או סוריאליזם – שליטים בשירים, אף כי יש ומתרחשים אירועים על טבעיים, שהרי הם חיוניים לחלום. אך מה שמנחה אותם הוא עלילה המובילה להתבוננות באירועים, שיש בהם אלמנטים ריאליים ובדיוניים כאחת וטמונה בהם משמעות קיומה של החולמת בהיבט שקבע את מהלך חייה. אין תימה שהחלומות הללו באים מכוח עצמם ולקראת סוף הלילה כיוון שרק ההתעוררות מביאה אותם לסופם, ומבחינת הפואטיקה השירית אל משמעותם.
מקטע החיים המואר מעלה פרטים ואביזרים ואירועים, גם דמויות מן החיים ולרוב בסיטואציות שאבד הגיונן הרגיל. או אז פרטיו הופכים סמליים וטעוני משמעות קיומית ואת זה אפשר לעשות רק בכוחה של שירה. מכאן הרושם העז שהשירים משאירים על הקורא והתחושה שהאמת הפנימית ביותר נאמרת כאן, הנפש דוברת כאן.
ניתן להבחין בין שתי דרכי בנייה והסמלה מרכזיות, ובשתיהן אתה עומד משתאה לנוכח עושר החוויות הצצות בחלומות ולעושר הבעתן. האחת היא כאשר בשיר החלומות עצמם הם האובייקטים שבהם מדובר ולא פרטי תוכנם. יותר מזה, מתואר תהליך פיסי שהחולמת עוברת איתם כאילו הוא התרחשות ריאלית ממש, זה יכול להיות אפילו כביסה תלויה, מגע של גוף זר, מראה של אובייקטים, מגע. וכך יופיו של השיר ניגלה בהפיכת הממשי בחלום למטאפורי וסימלי לשם מתן פעולתם של החלומות עליה. כך, למשל, קורה בשירים הראשונים.
נעיין בשיר הראשון עז הרושם "על נקודה וקו" מתוך המחזור הראשון "בחלום לא ניתן לבחור", וכך נאמר בו:
לוּ יָכֹלְתִּי לֶאֱחֹז
בַּחֲלוֹמוֹת שְׁנִיָּה נוֹסֶפֶת
הָיִיתִי מַמְּשִׁיכָה לְהַלֵּךְ בָּהֶם,
לִתְלוֹת אֶת כְּבִיסַת חַיַּי בַּאֲטָבִים
וְלִלְפֹּת אֶת אַהֲבוֹתַי עַל חֶבֶל גַּס וּמָתוּחַ.
בַּלֵּילוֹת הֵם מִתְנוֹפְפִים הָלוֹךְ וְחָזוֹר
אוֹחֲזִים קָצֶה שֶׁל קַו סָמוּי וּמְסָרְבִים לְהִנָּתֵק
וּבַבֹּקֶר הַשֶּׁמֶשׁ מְיַבֶּשֶׁת מִתּוֹכָם
אֶת הַכְּתָמִים.
החלומות נפרשים לפניה בחלומה כמו היו כביסה שנתלתה על חבלים לייבוש ולאוורור. היא כמהה להוסיף ולהלך ביניהם שהרי הם כביסת חייה ואהבותיה, להבינם ולפענחם ולטהר את נפשה כמו עברה כביסה. התהליך הכמו-ריאלי בחלום של כביסה וסימלי כל כך במשמעות של החלומות, נעשה, תחילה מיטאפורי לחיים שהיו בהם כתמים והושלכו לכביסת החלומות במאמצה לטהרם ולהבינם. אלא שמתברר בהמשך השיר ובפואנטה המפתיעה כי רק כאשר השמש זורחת בבוקר היא מייבשת מתוכם את הכתמים. החלומות לא היה בכוחם לטהר את הנפש מכאביה, מפגעי החיים, ואולי גם מחטאיה. דווקא השמש שהעירה את החולמת הצילה אותה מכאביה. ייבשה את הכתמים. בקיצור – שיר עמוק ומרשים.
כך גם שני השירים עזי החוויה והמבע בהמשך המחזור, אף כי בהם נמסר התהליך הנפשי העמוק וכאוב כתהליך פיסי ממשי. בכך ובמסירה המאופקת והמדווחת ללא זעקה נוצר תיאור מאופק ומדויק כמו היה מדובר באדם אחר. זהו איפוק ראוי לציון כי דווקא בכוחו נמסר עומקה של חוויה.
בשיר הראשון שבהם עולה תחושת עייפות, כאילו החליד גופה. ולמה? מעודף חמצן, הנעשה מטאפורה לעודף הסתערות על החיים עד שאזל הכוח הנפשי שהיה כברזל וכלה בשל שאיפותיה המופלגות. עתה הכול כלה כמו ברזל שהחלודה אכלה אותו, כי לא ידעה מתי להפסיק להתניע את זרעי החיים.
בַּחֲלוֹם הַהוּא שָׁמַעְתִּי
שֶׁמַּשֶּׁהוּ מַחְלִיד בִּי, לְאַט וּבְשֶׁקֶט.
אֲנִי יוֹדַעַת, זֶה טִבְעוֹ שֶׁל בַּרְזֶל שֶׁנֶּחְשָׂף מִדַּי.
אוּלַי שָׁאַפְתִּי יוֹתֵר מִדַּי חַמְצָן, וְנָגַעְתִּי בְּזַרְעֵי הַחַיִּים
שֶׁהֵפִיצוּ בִּי כּוֹחַ לְהָנִיעַ אוֹתִי קָדִימָה
בְּלִי מַדָּדֵי הַסָּפֵק וּבְלִי לָדַעַת
מָתַי לְהַפְסִיק.
בשיר הבא כבר מתואר התהליך הפנימי ההרסני בחלום כפעולתו של גוף זר שנכנס לגופה ומפורר אותו ומותיר אותה פגועה וכאובה. והתיאור מוחשי בתכלית:
אֶתְמוֹל בַּלַּיְלָה בָּא בִּי גּוּף זָר
חֲסַר צוּרָה הָיָה, לְלֹא מִרְקָם אוֹ צֶבַע
הוּא הִתְפָּרֵשׂ בְּתוֹךְ גּוּפִי בִּתְנוּעָה מַתְמֶדֶת
כִּרְסֵם מִבִּפְנִים אֶת הַפְּגָעִים הַיְּשָׁנִים וְהַחֻלְשׁוֹת.
רִכֵּךְ וְהֶחְלִישׁ אֶת כּוֹחוֹת הַבַּרְזֶל וְהַפְּלָדָה
רִסֵּק בִּי חוֹמוֹת מָגֵן וְאַט אַט
כִּלָּה כָּל מָה שֶׁהָיָה
שָׁלֵם.
ואלה דוגמאות מעטות מלבד מעושרם של השירים.
דרך הסמלה אחרת היא, כאשר החלום נמסר כאירוע לא ריאליסטי אף כי הוא מתרחש לרוב בתוך רקע ריאליסטי מהעבר שלה (הליכה בדרך. ישיבה על ספסל או אנשים בשיכון העולים). אלא שלפתע נשברת הריאליות והתיאור או העלילה, שמהווה את לב השירים הללו, רוכשים להם סמליות עמוקה. ואכן, עושר החלומות וגיוונם מפתיע כמו גם מסירתם כאילו לא היו אלא אירוע קיים וסביר. עיתים אף נוצר ריתמוס פנימי, אומנם לא משקל מדויק אבל מיקצב זורם והדברים פועמים באוזני הקורא. לא כל שכן שלעיתים נוצרת חריזה פנימית.
שיר מסוג זה הוא למשל "סירים מפוּיחים" (49), שניתן להבינו על רקע הביוגרפיה של המשוררת. הוריה ניצלו מן השואה כשנמלטו לאוזבקיסטן והיא נולדה שם. עם סיום המלחמה עברו לצרפת ומשם לארץ, לשיכון עולים ברמת חן ודמויות משם אכן עתידות להופיע בחלומות. וכך בשיר מופיעה האֵם על רקע אוזבקיסטן תחילה, ומה שבידיה מתמזג גם עם ימי שיכון העולים.
לשיר שישה בתים שמהם נביא שניים, והם בני שלוש שורות כל אחד. הריאלי נכרך כאן באי ריאלי. והנה שני בתיו הראשונים:
בַּחֲלוֹם הַהוּא פָּגַשְׁתִּי אֶת אִמִּי עוֹלָה מֵהַמַּיִם,
עָפָה מֵעַל עָנָן מִתְנַדְנֵד, וּבְיָדֶיהָ שְׁנֵי סִירִים מְפֻיָּחִים
וּמִכְסֶה אֶחָד כָּבֵד.
וּפִתְאוֹם, יָרַד עָלֵינוּ בָּרָד שֶׁל כֵּלִים – כּוֹסוֹת, מַחֲבַת וְסִירִים
וְרֵיחַ נִפְלָא שֶׁל אָזְנֵי הַמָּן, קוּגֶל מְתַקְתַּק
קְצִיצוֹת שֶׁל דָּג וְכֻפְתָּאוֹת שֶׁל חַג.
בהמשכו של השיר "כולם" טועמים, מתנפלים אוכל ונהנים, ואפילו מרוב שובע שוכבים לחטוף "דרימל" (ביידיש – תנומה). ורק האם מציצה מהענן אל הבת האהובה ושואלת ברחמים מדוע לא סיימה לאכול. אך הבת מתביישת באימה עם הסירים המפוּיחים ונוזפת בה. אלא שהאם רק מחייכת, מנופפת לשלום, נעלמת בענן, והבת מוצאת עצמה עם הסירים השניים המפויחים והמיכסה הכבד, והקורא מבין שאימה השאירה לה אותם והם ילמדו אותה להוקיר את האם "הגלותית" וסיריה המשונים ומאכליה שלא מכאן אך אליהם היא כמהה.
זה שיר "פתוח" יותר אף כי נדרשת ידיעת הביוגרפיה, בדומה לשיר סמוך אך סתום יותר שנמסר בו חלום סיוטי של עלייה לאוטובוס עם מזוודה. אך מה קורה? במקום לדחוף אותה למקום הגוף מתקשה ועף באוויר עם המזוודה. בהמשך מוסר השיר אף במפורש תחושת גלות ואימה, שהרי בכלל שלחה אותה אימהּ לבאר להביא מים בדלי למרק, אך כל האנשים מסיבּים את עיניהם מהמתרחש והיא עפה באוויר עם מזוודתה מלאת אימה מן הנפילה הצפויה לתהום.
שיר עז, יפה וכאוב, בדומה לשיר אחר המפנה בסופו לעתיד, אך רק לאחר תחושת האימה בחלום של הסוף המתקרב ורק בכוחה של קריאת הנכד המפתיעה המעוררת אותה מן הנימנום ששקעה בו ומן הסיוט. כדבריה, הנכד הקטן משה אותה "מן היאור", רמז לבת פרעה שמשתה את משה התינוק, הרי כאן הנכד הקטן הוא שמשה את הבוגרת.
סידרת השירים המכונסת בשער השלישי עניינה עלייה לשַׁיִט באונייה בוערת ונשמעות נבואות חורבן וטביעה מפי "בבות יאגות" (מכשפות במיתוס הרוסי) שעטות על הספינות, אבל אפילו זה נותר מדווח באיפוק.
בשיר אחד הידיעה שמראש עולים לספינה בוערת וכל מה שנאסף בחיים עתיד להתנפץ, הסיוטים והכאב קיימים, אך ברקע קיימת איך שהוא אופטימיות מופלאה הנטועה באנשים. למשל, בשיר "ריח רע" שכאשר "אנחנו" עלינו עליה נותר בספינה הבוערת רק הצד עם הריח הרע של הדגים המקולקלים, אך "אנחנו" נשארנו, מאמינים ולא מודים (במה?) – מקווים. אפילו המיפגש על הסיפון עם האיש כרות הרגליים וחסר היד שהרתיע אותה בחלומה שבשיר אחר, הרי במצב של ערות היא נזכרת שהיה יפה ודומה לאהוב ליבה. כלומר, גם לפגום יש תיקון.
לכן, כישלונות יש, אבל גם רגע מציל. אפילו אובדן דפי ההרצאה בעומדה מול קהל וברוב אימתה היא אט אט מתמזגת עם תיק המסמכים בעוד כולם בורחים באימתם "להידבק בכישלון," ותיאור עז ומאיים, ובכל זאת באיזה מקום מאיר גם את כישלון הבורחים, למעשה, עצם הידיעה כי מדובר בחלומות מאירה את המתרחש באיפוק, שהרי הכול קרה בחלום, לא במציאות.
ובכל זאת, למשל בשירים, הלא רבים אמנם אך הם מן היפים בספר – שנושאם הזוגיות שחדלה עם מות אהובה-בעלה, אין כל נחמה. הכמיהה אליו ותחושת ההחמצה שלא הגיעו לשלמות האפשרית לא בחיים ולא בחלום, כמו בשיר "געגועים ונשמה", מותירות בה ובקורא תחושה של "חלקי נשמה מפוררים", אין כל נחמה שעה "שאתה נעלם בתוך הענן ממנו הִגעת" (94). עם זאת, ייתכן שאפשר להעז ולומר כי עצם הפגישה המאוחרת עם העבר ובחלום היא בגדר חיזוק או הגשמת משאלה. ייתכן שזו גם הסיבה למתן ביוגרפיה מפורטת למדי (לא בשלמותה) של המשוררת.
ואכן, לספר עשרה שערים. שמותיהם מופשטים למדי ואינם מוסרים את תוכנו של כל שער, אך ראוי לציין כי אין לספר אופי ויידויי ישיר על החיים. אין אלה שירים של השתפכות הנפש ובכך יופיים.
ומהם ההיבטים העיקריים הפולשים? לא חיי ההווה, לא חיי העבודה והישגיה אלא רק בהתבוננות כוללנית בה ברגעי חולשה (שהרי הישגיה של פרנקל בקריירה האקדמית והחינוכית מובהקים!). גם אך מעט חיי זוגיות וכמעט לא בחיי משפחה וילדים. עיקר הצפת התודעה הוא בעבר הרחוק יותר, שבילדוּת, עם ההורים וחייהם הקשים ואהבתם, עם אנשי השיכון או עם ילד אהוב. האונייה הבוערת, למשל.
נושא מרכזי נוסף הוא תהליכי נפשה שלה בתוך עצמה, כמו בשער המיוחד, שבו כל לילה היא חולמת עצמה נעשית חלק ביצירות הסיפור והציור של אומני המופת, מעופפת על ידן מאזינה להן, נוגעת בהן: "בחלומות קורים בי / כל הסיפורים המצוירים / מהנופים של סוטין." ואכן, היא עצמה ציירת ועיטרה את סיפרה.
אולי נראה שיר שמתלכדים בו היבטים אחדים, והוא שיר תמים לכאורה על "מכונת תפירה" (57):
מכונת התפירה
כָּל עֶרֶב, צָעַדְנוּ אֲנִי וִיהוֹשֻׁעַ אֶל הַיָּם.
לְיַד עֲרֵמַת הָאַשְׁפָּה עָמְדָה מְכוֹנַת תְּפִירָה יְשָׁנָה
בְּתוֹךְ אַרְגַּז מֵעֵץ פוֹרְנִיר עִם פִּנּוֹת מְעֻגָּלוֹת.
"אִי אֶפְשָׁר לְהַשְׁאִיר אֶת זֶה בַּחוּץ", אָמַרְתִּי
"אַתְּ לֹא נוֹרְמָלִית", הוּא אָמַר, כְּשֶׁסָּחַב אִתִּי
אֶת הָאַרְגָּז וְאֶת הַמְּכוֹנָה.
בַּכְּנִיסָה לַבַּיִת עָמְדוּ הַשְּׁכֵנִים
שֶׁהִפְנוּ גַּבָּם בִּמְבוּכָה.
נִכְנַסְנוּ מַהֵר לַמַּעֲלִית, וַאֲנִי חִיַּכְתִּי
אֶל הָאַרְגָּז וְאֶל יְהוֹשֻׁעַ.
אֲבָל הוּא נֶעֱלַם יוֹם אֶחָד
וְהוּא חָסֵר כָּל כָּךְ
וַאֲנִי מִתְגַּעְגַּעַת
לשם הבנתו של השיר יש לדעת כי המשוררת גרה בקרבת הים וכי יהושע היה בעלה שנפטר לפני שנים אחדות. ומכונת התפירה? יש לדעת שאימה של המשוררת התפרנסה בשיכון העולים מתפירה, ומכונת התפירה הישנה הזרוקה, כמו היתה עלבון וזלזול בזיכרון האם. יהושע, שלא הבין, נענה לרעייתו אף כי סבר שדעתה השתבשה עליה. וכך ניצל זיכרון האם והפך חלק בהוויית המשוררת, וסיום השיר קשור לכך בקשר סמוי: שהרי את זיכרו של יהושע "שנעלם" אין מי שיציל.
חבל שאי אפשר להביא עוד שירים רבי מעוף. ולכן נסיים בקטעים מתוך חלום שעניינו באחת הפעמים הנדירות בה ובילדיה, אומנם שוב בהיבט אימת ההיעלמות והאובדן, אך הפעם של עצמה. זה השיר "מרכז האדמה" (112), ממנו נביא את שני הבתים הראשונים:
נָסַעְנוּ לְתוֹךְ מֶרְכַּז הָאֲדָמָה
נִדְחַקְנוּ בְּתוֹךְ מְחִלּוֹת חֲשׁוּכוֹת
כְּדֵי לִצְמֹחַ מֵחָדָשׁ אֶל הָאוֹר, כְּמוֹ נְבָטִים.
יְלָדַי נֶהֱנוּ מֵהַחִדּוּשׁ וְנָעוּ בְּקַלּוּת
הֵם פִּלְּסוּ גּוּפָם בְּתוֹךְ צִנּוֹרוֹת הָעֹמֶק
וּפָרְצוּ מִתּוֹךְ הַחֲשֵׁכָה לִפְגֹּשׁ
אֶת הַשֶּׁמֶשׁ.
אך בהמשך, עם פריצתם של ילדיה שבגרו אל השמש, אל החיים, היא עצמה חרדה שמא ישכחו את קיומה כמו שנשכח הדור הקודם, או אז איש לא יבוא לחפש אותה ולהעיר אותה מתוך החלום.
הרשימה פורסמה לראשונה ב"חדשות בן עזר,
מכתב עיתי לֵילִי חינם פעמיים בשבוע מאת סופר נידח"
גיליון מס' 1700
ציור הכריכה: פנינה פרנקל
ביום שישי הקרוב, 5 באוגוסט, בשעה 10:30, תחילת המופע ב-11:00, יתקיים אירוע לכבוד הספר "חלומות של סוף הלילה" ולספר הילדים של פנינה פרנקל "מי זה מחייך שם?" בבית היוצר של אקו"ם בנמל תל אביב, האנגר 22.
משתתפים: צביקרה ניר, ארנה גולן, הדס לאור-אשור, עוזית דגן, חיה לוטן, מיכל זהבי, דליס, רוני גרא, שרון גנות, דבורה חיץ, רחלי וולשטיין, רן יגיל וכמובן פנינה פרנקל. כולם מוזמנים בשמחה.
ההזמנה לאירוע בבית היוצר