רן יגיל סופר ועורך
מהן חיות אם לא אפשרויות סיפוריות של דמיונות ומצבים. למה להסתפק בחיות הקיימות אם בדמיון שלנו הן יכולות להופיע בכל מיני אופנים ולסמל מצבים נפשיים. כך במיתולוגיות העתיקות וכך גם ב"ספר הישויות הדמיוניות" של חורחה לואיס בורחס וגם בספרה של אורה עשהאל "דרקונים וחיות אחרות".
בסיפורים "גמל שלמה בשם נורייב" ו"הדרקונים בעל הבטן הזהובה", למשל, מנסה המספרת של עשהאל להתיידד עם החיות המוזרות, בין אם אלה חרקים, או דרקוני מתכת, קיימות או לא קיימות, יפות ונאוות, מצויות כארנבות וכחתולים, או נוראות ומאיימות ככל שיהיו, כמטאפורה מופשטת פנטסטית וגדולה למצבים נפשיים של הפרט ולמוראות האדם בחברה כמו השואה.
קובץ לכיד ויפה ביותר מבחינה תמטית, מעט המחזיק את המרובה בכלוב, שמא תברחנה החיות, תחמוקנה כ"השועל האדום" מעולם הדמיון דרך החור אל המציאות ותשארנה אותנו עם אפרוריות השגרה של בני האדם בלבד.
רן יגיל
גמל שלמה בשם נוּריֶיב / אורה עשהאל
קראתי לו נוּריֶיב. מתמיד הערצתי את הרקדן הרוסי הזה שבחר בחופש וערק לארצות המערב. בעקבות כך חיבר באמנותו את הריקוד המודרני החופשי אל הריקוד הקלאסי השמרני. אתם אולי חושבים שחֶרֶק אינו יכול להיות חיית מחמד וידיד, אבל נורייב שלי ואני התיידדנו.
לפני ימים מספר שמעתי שאגת שמחה "בּוֹאִי תראי איזו הפתעה יש לך על המיטה". אני אוהבת הפתעות כאלה. מיהרתי לחדר השינה ולהפתעתי ראיתי על תלולית הכר, בצד של בעלי, יצור עדין וחמוד שאורכו קטן מזִרתי ורוחבּו דקיק, כמעט כמו של צִרעה. "גמל שלמה מקלוני" דקלמנו שנינו בהתרגשות. אמנון סיפר שכאשר הוציא את הגזם מהגינה, השכם בבוקר, הרגיש שהיצור הקטן קופץ על כתפו ושכח. "הוא יכול להימחץ במיטה", אמרתי.
בשנה הראשונה לנישואינו הגיע אלינו גמל שלמה שכזה והתמקם בחדר האמבטיה שלנו בווילה בתל אביב. הוא התביית במקלחת, שהייתה כוך מצופה חרסינה לבנה. כשחזרנו מהעבודה והלימודים בדקנו לו נוכחות וסגרנו את המקלחון. כל הזמן עשינו אהבה בכל מקום, ולא רצינו לקלקל אותו ואולי להטביעו. הוא נהג לחזור לכוך המקלחת ונשאר אִתנו כמה ימים, עוקב אחרינו בעיניו הגדולות ומחושיו הרגישים. לבסוף נעלם מבעד לדלת חדר השינה, שהובילה לגינה מוצלת.
אני לא מאמינה באמונות תפלות אבל הניסיון שלי עם גמלי שלמה מוכיח שהם מביאים מזל. הנה למשל גמל שלמה וחיי הנישואים שלנו. מאז ביקורו של היצור החביב בתל אביב, גם כשאנחנו רבים זה בשביל להשלים. שמחנו שזה אינו גמל שלמה ירוק. הסיפור הרווח שלפיו נקבת גמל שלמה ירוק טורפת את בן זוגה בעת ההזדווגות, כשהיא מתחילה מראשו, שימש לנו כפתיחה לשיחות ארוכות. דיברנו על זוגיות ואלימות. מצאנו שלפי התצפיות התופעה נדירה, והיא חלה בעיקר בתנאי שביה, ובכלל שייתכן שהסיפור שגוי. אבל השיחות יצרו אצלנו פתח להידברות והבנה.
שמחתי לארח גמל שלמה מקלוני לאחר כל כך הרבה שנים. העברתי אותו לחדר עבודתי שבביתנו הכפרי. לאחר שעות אחדות, כשחזרתי מעיסוקַי הדחופים, לא ראיתי אותו. הייתי עסוקה והנחתי לכל העניין. כשהעברתי אותו, לא חשבתי שאולי חדר העבודה לא יתאים לו. בחדרי המוני חוטים המחברים בין טלפונים ומחשב הנישא על כן ומאפשר כתיבה בעמידה. החדר עמוס במדפסת ומלאי ניירות, בתקליטורים וכונניות הגדושות ספרים. ערֵמות הניירת, מתלי התכשיטים העמוסים עדיים, וקופסאות הקרטון עם כתבי היד וכתבי העת המחכים למיון, מהווים מבוך. בכל אלה יש אינספור פינות שבהן יכול יצור פעוט להיחבא, עד להתייבשות מוחלטת. קיוויתי שהקטנטן השתעמם והסתלק לגינה.
אולם למחרת המתינה לי ההפתעה שוב.
על שולחן הכתיבה, בינות לערמות סדורות של ניירת, הבחנתי בַּאורח המגלגל את עיניו, בסמוך לעמוד גדוש בסימני אותיות. צילמתי אותו. פתאום חשתי מעין אושר בלתי מוסבר. התחלתי להתבונן בו. לא אוכל להישבע שהוא אכן 'מקלוני', ובשם עדכני יותר – 'מקלי'. הרי יש בארצנו הקטנה מינים רבים של גמלי שלמה. ועדיין אני דבקה בהחלטה שלי ושל אישי לגבי ההגדרה שלו. אם ראיתם פעם את המין הזה לא תשכחו אותו. הוא עדין. צבעו שנהבי כהה. הגוף הדקיק מבליט את הבטן הכמעט עגלגלה בקצה הגב של החרק, ורגליו הארוכות הגמישות מלאות חן.
הוא לא עמד רגע ללא תנועה. בתנודות קטנטנות מקסימות הניע את גופו קדימה ואחורה, בעוד רגליו האחוריות מקובעות במקומן. גפיו הקדמיות, המשׂוריות, מושטות לפניו, מקופלות, כנושאות תפילה, או ככן מתאים להניח עליהן ספר. ראשו המשולש נע תוך כדי כך מצד אל צד ושתי עיני החרק הענקיות שלו בולטות ומתבוננות סביבן. הסתכלתי בריקודו בכל הזדמנות שהייתה לי, מוקסמת ובטוחה שהוא רוקד למעני.
החלטתי להניח את חיית המחמד החדשה שלי במרחב פרטי משלה. יש לי בחדר כיסא בר גבוה שאימצתי לצרכיי. בראשו מיקמתי את האורח. לצורך העברתו משולחן הכתיבה לכיסא הנחתי אותו על כף ידי. מצאתי שהדבר נוח לו מאוד והוא אוהב לטייל על זרועי, ואם לא אעצור בידו ימשיך הלאה מכתפי ולאורך גופי. זה היה נעים. לקח לי זמן להבין שייתכן שהיה עדיין צעיר, או אולי שהוא שייך לזן שאין לו כנפיים. הוא לא קפץ. עד היום איני יודעת להסביר זאת. נוצר מצב שבו מקומו על הכיסא הגבוה לא אִפשר לו תנועה בחדר. נורייב נותר בתחום מוגבל.
לאחר שידידי נותר במקומו החדש במשך כל יום חמישי, כבר רחשתי לרקדן הפעוט רגשות חיבה עמוקים. היות שסגרתי את הדלת היה לנו עולם משלנו, שזר לא יוכל להבין. לקחתי אותו מדי פעם על כף ידי. רציתי ליצור לו סביבה מוכרת. שמתי לו שטיח מגבת ירקרק, כדי שיהיה לו רקע טבעי. הוא אהב את זה. יש לי עתה בחדר העבודה צימוח עדין של עלי גזר. כשאני כורתת את ראש הגזר, העיגול הכתום, שאני שמה בצלוחית עם מים, מצמיח מעין שערות ירוקות. הכתום הירוק הזה נראה לי מתאים לנורייב, הרקדן שלי. הנחתי צמח כזה על המשטח הירוק והגמל שלמה שמח. הוא עלה על השיח המיניאטורי בתנוחה שהזמינה אותי לצילומים נוספים.
הוספתי לו סביבה סלעית העשויה מאבנים מצוירות, המשמשות לשמירה על ניירותיי לבל יתעופפו ברוח. נורייב אהב לטפס על האבנים והצמח. קשה היה לי לעזוב את הגמל שלמה שלי. צילמתי אותו בסרט וידאו. שלחתי לפייסבוק תמונות ותיאורים. הוא נהיה חביב הקהל בוואטסאפ המשפחתי ובקרב חבריי ברשת החברתית. הלב שלי רקד – יש לי חבר חדש שהוא רק שלי, נורייב.
האיש שלי התחיל לקנא. הוא מקנא בכל מי שדורש את תשומת לבי וזמני. "הגזמת", אמר בחיבה. "כבר אין לך מה לעשות שאת מטפלת בחרק?" הוא התרגל למחקריי ולעבודתי באוניברסיטה וגם לכך שלא הסכמתי לפרוש. אבל הפעם הלשין עליי לילדים "היא מגזימה. מתרוצצת סביב חרק ולא נשאר לה זמן בשבילי". "נורייב משנה לי את החיים" טענתי. "מאז שהילדים עזבו אני מוקפת בניירות ובקובצי מחשב. עכשיו נחמד לי. יש בחדר נוכחות שלא מפריעה, ומשמחת אותי בריקודיה".
בינתיים לא חשתי שנורייב בהסגר היות שראיתי שטוב לו. ביום שישי נפתחו ארובות השמים פחדתי להוציא אותו לגשם, שאז ממילא היה מחפש לו מקום יבש ולא זז, אם בכלל היה מוצא כזה, ולא היה טובע.
בשישי בערב נמלאתי חרדה, שמא בכל אופן יאזור עומץ ויקפוץ מהמשטח הגבוה שבו התביית, ואז מה אומר לנכדים? בכל שבת בבוקר יש לנו 'מועדון נכדים'. מגיעים שני בנים בני חמש, שתי בנות שבע ותשע ובן נוסף בדיוק בגיל בין שתי הבנות. רציתי שגם הם יתיידדו עם נורייב. חיפשתי ומצאתי את המכסה ששמים במיקרו. מעין כיפה הנראית כפעמון אמודאים. כיסוי מפלסטיק שקוף, שיש בו חורים למעבר אדים ואוויר. הוא התאים למשטח של נורייב. מובן שהותרתי שם חריץ נוסף – שיהיה.
בשבת בבוקר, כשהסרתי את הכיפה, נראה לי נורייב עצוב. לִבִּי נחמץ. החלטתי להיות אמיצה ולהשאיר את חביבי בלי הכיסוי. אמרתי בלבי שהוא בטח מבין שלא סתם סגרתי אותו. כשהנכדים הגיעו היה המפגש מדהים. הגדולה רצתה אותו על היד. רק כשהגיע עד צווארה ולתוך שער המשי הזהוב שלה, הרמתי אותו והחזרתיו למקומו. הילדים היו מוקסמים. סיפרתי להם שאני מודאגת שהוא לא אכל מיום רביעי. הוא לא צמחוני ובגלל הגשמים אין בבית אפילו נמלה או יתוש. חיפשתי.
נכדיי, שאוהבים להיפגש, פנו למשחקיהם ואני, תוך ההכנות של מרק עוף ושניצלים בליווי אורז, חשבתי רק על נורייב הרעב.
בצהריים, כשהגיעו הורי הנכדים, הוחלט שיש לשחררו מיד. "בית זה לא מקום לגמל שלמה", פסק בננו הצעיר. "ובכלל, אמרת שאת כותבת עכשיו מאמר חשוב ושאין לך זמן. ופתאום ליצור הזה יש לך את כל הזמן בעולם שאין לך בשבילנו". אמרה בתנו הגדולה. חבורה שלמה התגודדה סביב נורייב. "מזל שהוא לא מת לך בתוך הכיסוי הזה. צער בעלי חיים! צריך להחזיר אותו לסביבתו הטבעית". המשיך הבן הצעיר לנאום בחום כשהנכדים מצטופפים סביבנו חסרי סבלנות.
כשלקחה נכדתי הגדולה את נורייב על כף ידה פחדתי שהוא ייעלם בדרך החוצה. אבל אביה עשה מכפותיו חלל סגור והוביל בו את נורייב וצעד עם כל הפמליה אל הגינה. מעבר למרפסת ולמדשאה, יש בגינתנו סלעיות ענק. הרקדן הונח על משטח אבן המכוסה זלזלים יבשים, שהאפיר במרוצת השנים. תוך שניות התמזג עם הסביבה כך שאפילו עין המצלמה שלי לא הצליחה לצוד אותו.
עתה נותרו לי רק תמונותיו, סרט הריקוד שלו, הזיכרונות והגעגוע.
צילום העטיפה: הדרקונים במדרחוב בלודז', אורה עשהאל