רן יגיל
סופר ועורך, יליד תל אביב, 1968. ספריו: מות סנדלרים (תל אביב : "עקד", תשמ"ח 1987). שירים: מחשבה אחת קדימה (רמת גן : ליריק ספרים, 1988), ארז כמעט-יפה : וסיפורים אחרים (תל-אביב : "גוונים", תשנ"ו 1996), ז'אק (תל-אביב : "גוונים", תשנ"ח 1998) נובלה ביוגרפית על הזמר הבלגי ז'אק ברל, סוף הקומדיה : תריסר סיפורים (תל-אביב : "ביתן", תשס"א 2001). נקישות ורמזי אור : מדינת ישראל נגד נח שטרן : רומן (תל-אביב : "עמדה/ביתן", תשס"ג 2003) הרביניסט האחרון רומן (בני-ברק : הקיבוץ המאוחד, 2006)
אני ואפסי רומן (ירושלים: עמדה/כרמל, 2008). עריכה: הצעיף האדום /
יעקב שטיינברג ; בחר את הסיפורים והקדים מבוא: רן יגיל (תל-אביב : "גוונים", תשנ"ח 1997). בואי כלה : סיפורי חתונה (ירושלים : "כרמל", תשס"א 2001) <בשיתוף
ירון אביטוב
טעם החיים : אנתולוגיה של סיפורי אוכל (ירושלים : "כרמל", תשס"ב 2002) בשיתוף ירון אביטוב. הקשב ! : אנתולוגיה של סיפורי צבא (תל-אביב : "כרמל-משרד הביטחון - ההוצאה לאור", תשס"ה 2005) <בשיתוף ירון אביטוב
רן יגיל הוא עורך כתב העת "עמדה" - ביטאון לספרות: שירים, סיפורים, מסות, רשימות
רן יגיל סופר ועורך
היי רני,
ברכות להולדת המדור החדש.
לגבי מאיר שלו, אני מסכימה עם חלק לא מבוטל מן הדברים שכתבת. אני מלאת הערכה לשלו. מעריצה את היכולות שלו, אך (לבושתי?), חלק גדול מספריו לא הצלחתי לצלוח – למרות ההכרה בכשרונו. זה לא קרה לי כמעט עם אף סופר אחר שאני מעריכה בַּמידה שאני מעריכה אותו. "יונה ונער" היה יותר 'קומוניקטיבי' מבחינת החמלה שהסופר מפגין כלפי הדמויות שבספר – בעיקר כפי הדמות הראשית. לשם שינוי, הוא נגע בי לכל אורך הספר ולא רק נקודתית, בסצינה זו או אחרת. הייתי אומרת שבספר זה, הוא הניח לווירטואוזיות שלו כסופר לטובת האנושיות, ואהבתי את הספר מאוד, למרות שאינני רואה בו יצירת מופת.
אני תמיד מחכה ל'ספר הבא' שלו, שאולי בו הוא סוף סוף (מבחינתי) יחבר את אותה חמלה ורגש שהפגין ב'יונה ונער' עם 'מלאכת הכתיבה' שהוא אמון עליה טוב כל כך, ישכנע ויגרום לי 'להאמין לו'. בסך הכל, כאמור, יש לי הערכה רבה אליו ולא אתפלא אם יום אחד הוא יצעד על השטיח האדום בשטוקהולם 🙂
שבוע טוב.
צ"ל: כלפי הדמות הראשית
תלמה, שבוע טוב. תודה על הקריאה ועל התגובה היפה, אבל נשאלת שאלה במה זכה שלו לכל כך הרבה הזדמנויות ממך שאני מניח שלא תיתני לסופר אחר, רק משום שהוא רהוט ואינטליגנטי? שלו כותב יפה לילדים, גם שם הוא מתעקש לא אחת להראות להורים עד כמה הוא החכם והשנון באדם, אבל יש לו בהחלט ספרי ילדים יפים. גם כעיתונאי אינטלקטואל הוא תרם לא מעט בטורו. אבל סופר אינו הילד החכם של הכיתה. אין מה לעשות, זה משהו אחר, ובאשר לשטוקהולם, מה, כל כך מהר נשכח הנביא יפה-העיניים היוקדות של שנות השישים, לטובת האינטלקטואל הציני הממושקף משנות השמונים? כך בוגדים אנו בגיבורי התרבות שלנו. במחשבה שנייה, לא זה ולא זה הם גיבורי התרבות שלי, כך שאין לי בעיה שיזכו בנובל ובעיקר באריכות ימים. אני, לדידי, מחפש כבר את הספרות שלי, שאני אוהב, במקומות אחרים. נואשתי מהם. רני.
זו של גב' פרויד אתה למד עד כמה קל להוליך ש/ולל את הבריות באמצעות
חזות חיצונית מתאימה,יכולת כתיבה מצויינת,עברית טובה ואינטיליגנציה טבעית.הקורא,אחד מעדר קוראים,חש בשידפון הפנימי,המהותי,של החקיין אפיגון שלו אבל אומר לעצמו,לא יכול להיות שמאה אלף או מאתיים אלף קוראים טועים,מצד שני,אין באפשרות הקורא הזה להפנים ולהתחבר לביקורת שהוא עצמו חש באמיתותה.התוצאה לפניך – אי הבנה ובלבול גרוטסקי
מצד עצמו וטראגי מבחינת הספרות.
ח.צלאל
מר "צלאל" (אני מהמרת על 'מר'), הב לי עוד כותבים עם "יכולת כתיבה מצוינת, עברית טובה ואינטליגנציה טבעית" (היו"ד ששמת אחרי הט"ית, מיותרת, אגב)ובנוסף, אוהו, גם "חזות חיצונית מתאימה" –
ואשמח לללכת שולל שוב ושוב.
שיהיה לך שבוע טוב, ראה בטוב ושֵב בצֵל-אֵל כבצלאל, תחת להטיל צל.
ומניין אושיע אותך? המן הגורן או מן היקב? בשנות השמונים טעה בדרן מתוחכם אחד (אבל לא חכם) לחשוב שהספרות תעניק לו לגיטימציה.הספרות העניקה לו כל מה שעוד נותר לה בשק.
צעירים ממנו פנו הישר אל התיאטרון ואל הקולנוע המתגמלים פי כמה וכמה-
וכך לא אוכל לתת לך במתנה עוד כתבן אינטיליגנטי וחלקלק המצטיין בעברית טובה
,חזות חיצונית קוסמת ויכולת הגהה עילאית.תצטרכי להסתפק בשלו עד ביאת הגואל,ולהעלות גרה את הקש והגבבה המקלישים והולכים שהוא מניח לפניך ולפני שכמותך.
שאריות מפגלות ומתולעות של שלו תוכלי למצוא בשפע כאן בבלוג.
לבריאות! כל ארוחה בול עם מטעמים
מתוצרת הרפת והלול!