הרביניסט האחרון (ה) – רומן

 

36.

   אתמול הלכתי לטייל ברחוב ביאליק. אחרי "בית ראובן" ולפני "בית ביאליק" נעצרתי והבטתי אל מעבר לכביש. יש שם בית כנסת חסידי נטוש, שדלתותיו וחלונותיו הגדולים ירוקים, ועל השלט שמעל הדלת כתוב: "בית הכנסת של האדמו"ר מהוסיאטין זצ"ל". חציתי את הכביש וכבר התכוונתי להמשיך בדרכי, כשפתאום עלתה בי מחשבה לגבי בתים נטושים שפעם היו מלאי חיים.  לא להאמין שפעם ייחלו פה לרחמי השם; הוציאו ספרי תורה מן הארון; ודאי היו תככים בין גבאי בית הכנסת; ערכו כאן סעודות מצווה, בר מצוות, שבתות-חתן; אולי היה הרב הולך עם חסידיו עד הים ל"תשליך". בֶּנִי סיפר לי שפעם ראו מרחוב ביאליק את הים, לפני שצמחו הבתים. ועכשיו העזובה שולטת בכול. עשבים שוטים צצים בחריצי דלתות העץ הירוקות, ובחצר גבהו החרולים והקוצים למעין סבך שׂטני לא ברור. הנחתי ידיי על הפשפש החלוד ונכנסתי לחצר. פה ושם פוזרו מכלי פלסטיק מלאי מים מעופשים וצלוחיות עם גרגרים. מישהו כנראה מאכיל את החתולים. שניים שחורים חצו אותי במהירות, דולקים זה אחר זה. כמה פסיעות על בלטות שבורות, וידיי על כפות המנעול. הדלת המרקיבה הייתה פתוחה. דחקתי עצמי פנימה. ריח חזק של טחב וחומר מחטא עמד באוויר הדחוס. היה נדמה לי שנחתתי אל תוך שטיבל עני במזרח אירופה. הכול היה ישן, קטן ומטולא. קירות עץ שכוסו בווילונות תחרה נקיים, כונניות ספרים ישנות מעץ מלא בעל פיתוחים ועליהן גמרות מצהיבות וספרי מוסר, ארון קודש קטן ופשוט. בפינת החדר, רכון על כַּן ישן, ידיו בין ראשו וראשו על הגמרא הפתוחה, עמד אדם.

   "חשבתי שהמקום נטוש," אמרתי.

   הוא הרים את הראש בבהלה, כנראה ניקר. זה היה איש צעיר, בן עשרים פלוס.

   "נטוש, חס וחלילה, בית כנסת נטוש, מה פתאום. מי אדוני?"

   "יהודי." אמרתי, ולא ידעתי מניין צצה התשובה הזו. לאף אחד אחר לא הייתי עונה ככה.

   "ומה אתה עושה פה?" שאל.

   "חשבתי שהמקום נטוש, ורציתי לראות את הבית כנסת."

   "המקום לא נטוש, אבל זה נכון שבתפילות לפעמים אין להם מניין."

   "למי?"

   "לחסידים של הרבי מהוסיאטין. רובם עזבו לבני ברק בגלל הפריצות בתל אביב. אני מבין אותם, קשה להם לחיות פה. אני עצמי גר בבני ברק."

   "אז מה אתה עושה פה?"

    "הנדבן שלנו, מניו יורק, מחייב אותנו לבוא לתל אביב, ללמד חילונים מה זו יהדות. זה התנאי שלו לנתינת הכסף. אז עקרונית אני לומד ומלמד בבוגרשוב 63 בכוילל. זה על הנייר, אבל אני לא נמצא שם הרבה. אתה יודע, אני חרדי, עובד על המדינה." הוא קרץ לי בשובבות וסבב את הַכַּן. עכשיו ראיתי שהוא ארוך כמו שרוך. "קשה לי ללמוד בחברותא עם מישהו ועוד ללמד חילונים – אין לי סבלנות. אז אני עושה קומבינות. בא לכוילל בצהריים, לומד קצת, יוצא להסתובב ולעשות ביזנס וחוזר לכוילל בתשע-עשר בערב, לפני שההסעה נוסעת לבני ברק."

   "איזה קומבינות אתה עושה?"

   "אני יודע? יש לי ראש למחשבים ותוכנות, אז אני עובד בדיזנגוף סנטר באחת החנויות. הם שולחים אותי להרכיב מחשבים ולהסביר על התוכנות בכל מיני בתים. משהו כמו טכנאי, אני לא עומד בחנות ומוכר."

   "רגע רגע, אז אתה מקבל כסף מהמדינה, מהנדבן ומדיזנגוף סנטר?"

   "אמרתי לך, אני חרדי תחמן. אבל עם כל הקומבינות, יד על הלב, אני לא מגיע לחמש-אלף שקל."

   "באמת?"

   "באמת. ומה אדוני עושה, אם יורשה לי לשאול?"

   "אני טייס," אמרתי, ומייד תיקנתי. "הייתי. הייתי טייס."

   "ומה קרה?"

   "נאלצתי לפרוש, טיפה לפני הזמן, כי יש לי בעיות עם הפומפה."

   "שהשם ישלח לך רפואה שלמה."

   "תודה."

   "מה, אתה ממש טייס?" עיני האברך אורו, כאילו רק עכשיו נפל לו האסימון, "יש אצלנו בכוילל בעל תשובה שהיה טייס. אבל הוא חרדי כבר הרבה שנים. תגיד, איך זה שם באוויר בין שמים לארץ, זה כיף?"

   "כיף לא נורמלי," אמרתי, ועיניי נקשרו בדמעות.

   "בחיים שלי לא טסתי. בעצם, לא עזבתי את הארץ. אני אסיר ציון." הוא קרץ לי וצחק, "אבל להטיס מטוס, אתה היית טייס קרב?"

   "כן, קרב, ניסוי, כל מיני."

   "וואו, זה מרשים. הפגזת ערבים?"

   "גם."

   "הפלת מטוסים?"

   "כן, מיגים סוריים."

   "אז אתה בעצם גיבור ישראל כזה."

   "לא צריך להגזים."

   "לא, שב-שב," הוא דחק לעברי כיסא עץ ישן ומטולא, "אני חייב לדבר איתך."

   התיישבתי.

   "תגיד לי, למה לכל הרוחות-לעזאזל הם לא עושים משהו שם למעלה, נגד המחבלים, אני מתכוון? אה? איפה הקומנדו? איפה אתם – הטייסים? איפה המוח היהודי שלנו? אה?"

   "לא לכל פעולה שלהם יש לנו תשובה."

   "אוי ואבוי, אם אתה, טייס קרב ציוייני, מדבר ככה, אז באמת כבר הכול אבוד."

   "יכול להיות. יכול מאוד להיות שצריך להרוס את הכול ולבנות ה-כול מחדש."

   "לבנות מחדש. רק זה חסר לנו. שוב רק אני ועוצם ידי. צריך לעשות תשובה."

   "אני לא משוכנע שזה מה שיעזור."

   "ודאי יעזור. אתה בעצמך אמרת שאין לנו על מי לסמוך."

   "זה נכון," נאנחתי, "אין על מי לסמוך."

   "גם לא עליך, הטייס הגיבור, צה"ל, הסיירות."

   "גם לא עלי."

   "אלא על אבינו שבשמים."

   "אתה אמרת."

   "אני אומר ואני צודק."

   "יכול להיות," אמרתי, וכבר הייתי עייף מהפינג-פונג הזה. "אז לא סוגרים את הבית-כנסת?" שאלתי בחוסר סבלנות.

   "או, לסגור בית כנסת זו בעיה. צריך כמה שיותר להימנע מזה. מעלים בקודש. לא מורידים. מה אתה רוצה שיעשו פה, עוד בית קפה?"

   "לא, אני כבר לא רוצה כלום," אמרתי מיואש.

   "לא נפגעת ממני אני מקווה," הוא קפץ ממקומו ושם את היד על לבו בהתרגשות, "לא התכוונתי להעליב אותך."

   "לא נעלבתי," אמרתי בשקט, "לא נעלבתי בכלל. תגיד לי," קמתי מהכיסא בלֵאות ומשכתי את מכנסיי כלפי מעלה, "מה אתה עושה פה, אם אתה לומד בבוגרשוב ועובד בסנטר. איך התגלגלת לפה?"

   הוא שתק לרגע בדרמטיות ואז אמר: "אני אוהב לבוא לפה להתבודד ולדבר עם הבורא. יש אלוהים במקום הזה."

   "ואיך בדיוק אתה נכנס?"

   "אה, זה פשוט. יש לי מפתח. התיידדתי עם הגבאי הזקן של בית הכנסת, יהודי כבן שמונים שקנה לבן שלו ולנכדים מחשב, ואני הרכבתי להם אותו. מפה לשם הוא נתן לי את המפתח. אני אוהב להתבודד פה. תחשוב על זה במציאות של היום, מה קורה? רק חושבים איפה לשים את התיבה הזו שקוראים לה מוח-שכל כדי שלא נשתמש בה, העיקר לצאת מזה: טמבליזיה – צבעים למוח; רדיו חזק – שיבמבם לנו ת'חושים ויטמטם אותנו בפטפוט שלו וביצר ההתנצחות; עיתון ואינטרנט – שיגרו את יצר המין; בית קפה – להעביר את הזמן, לקשקש קשקושים ולא לחשוב. הבנאדם לא מסוגל להיות רגע אחד עם עצמו, רגע אחד עם השכל שלו ועם בוראו. זה אבסורד. בגלל זה אני מעריך אסירים, למשל. אתה יודע, אסיר שכלוא כל חייו על פשע שעשה והוא צריך להיות עם עצמו כל הזמן-כל הזמן, לבד. זה קשה, אבל זה אפשרי, וזה פותח לך את השכל. למה כל האסירים האלה חוזרים בתשובה. כולם אומרים זאת הצגה, שייתנו להם תנאים יותר טובים, יכול להיות, אבל לי יש תשובה אחרת לגמרי. תקשיב. כשאתה לבד, אבל ממש לבד, בשקט-בשקט, אתה פוגש באלוקים. תראה את אלה מהמחתרת היהודית שאי אפשר לשבור אותם, או את הרוצח."

   "איזה רוצח?" שאלתי.

   "יגאל עמיר."

 

37.

   "אם אתה רוצה להרוג מישהו ולהיות בטוח שהוא מת, תעשה את זה מרחוק."

   אני יושב בבית הוריו של שרון (זה מחנות "עולם הנשק" באבן גבירול) בהרצליה פיתוח. הוא הזמין אותי כדי להסביר לי משהו על רובי-ציד ורובי-צלפים. יש לי עניין בכך. הגעתי למסקנה שאני רוצה לירות ביגאל עמיר מרחוק. זה קפץ לי לראש. אני מוותר על המבט המופתע של הרוצח. אני רוצה לירות בשקץ מרחוק.

   "למה עדיף  לירות בבן אדם מרחוק?" אני שואל את שרון.

   "כי אז יש לך זמן לכוון. אתה רגוע. יודע שהקורבן לא רואה אותך. אתה מאות מטרים ממנו. סופר נשימות. סוחט את ההדק בנונשלנטיות, וזהו. אין צעקות. אין מעורבות רגשית. זה כמו משחק מחשב. אתה אולי מכיר את זה מהטיסה. מפגיזים מהאוויר והולכים הלאה."

   "כן, אבל אני יכול להיקלע לקרב אווירי, אם עולים עלי."

   "אז זהו. הצלף לא. הוא הורג ברגע ונעלם מהמקום. המוות זה לא חלק ממנו. רק הביצוע."

   מתברר ששרון היה בצבא צלף, בשטחים. כל כך מתאים לו. הוא יושב על כורסת העור השחורה בווילה של הוריו, תחתיו רצפת שיש ורדרדה ומאחוריו על מדפים מקבץ של פוחלצים מאיימים. ראש של צבי שנראה כאילו בעוד רגע יתחיל לדבר, קבוצה של ברווזים פורשי כנפיים שמציצים בי בחשד, עוזנייה מעוקלת-מקור שמצעפת מבט חרוזי, ינשוף וכוס שנדמים כמתלחשים, ובפינת החדר חזיר בר בגודל טבעי – שלא נדע. "את כל אלה אני הורדתי." הוא מצביע לאחור לעבר הפוחלצים – לאחר שראה כי אני לוטש עיניים סקרניות מעל גבו – מרוצה מעצמו.

   "אתה צייד?"

   "אני ואבא שלי. מגיל חמש-עשרה אני צולף. אורב בשיחים לחיות בר ועופות טורפים. בצבא החלפתי את החיות בערבים. הייתי נשאר לשנייה עם העין על העינית כדי לראות אותם נופלים, ואז מסתלק משם. נעלם. ברובה צלפים הכדור גדול וכמות אבק השריפה הרבה היא זו שמעיפה את הקליע למרחק של מאות מטרים. אתה מדמיין לעצמך את המרחק. אני יושב כאן והורג אותך בלחיצת כפתור מדויקת קילומטר מכאן, בלי שום אמצעי טכנולוגי מתוחכם. רק אני והאצבע הקטנה שלי. אם אתה רוצה לצלוף תשיג לך אם-24, רובה מעולה, שגם הצלפים בצה"ל שהורגים את הערבושים משתמשים בו. הוא לא רובה אוטומט. כל כדור בא מן הלב אל הלב. כדי שהרובה לא יזדעזע מכניסים את הכדור הבא ידנית, אבל עם האם-24 מי צריך בכלל עוד כדור. מספיק אחד. יש לו כוונת טלסקופית מיוחדת, מעולה, עם שנתות, אתה משנה מילימטרים לכאן ולכאן לפי כיוון הרוח. זה כמו בדאון, או עפיפון, זה תלוי מה כיוון הרוח, אתה איתה או אתה נגדה. תחליט."

   קשה לי מאוד להשתחרר מהפוחלצים המביטים בי. חיות מתות עם עיניים חרוזיות נוצצות.

   "אז מה? את כל אלה הרגת?"

   "אני. ורק אני." הוא אומר בשקט, "יש לנו רובי-ציד מעולים בבית, שם בהוֹל, בארון העץ. אתה רוצה לראות כדור של רובה-ציד? זה מפלצת, לא כדור." הוא גורר מגירה ושולף קופסת קרטון. הופך אותה על השולחן ומתוכה מתגלגלים גלילים עבים, אדומים וגסים. "אין עדינות בכדורים האלה, אין קלאסה." הוא הודף אותם לעברי. "אני לא אוהב אותם," הוא מוסיף. בחיים שלי לא ראיתי כדורים כאלה. "הבומבילות האלה מלאות בפנים בכדוריות קטנות או בינוניות. כשהכדור עף, הן מתפזרות לכל עבר. נגיד אתה רוצה להרוג להק ברבורים. אתה יורה והכדוריות מתפזרות ופוגעות היכן שהן פוגעות. חזיר בר למשל, זה וַאחד חיה. אתה יורה, פוגע, ומקווה שהכדוריות הבינוניות  יקרעו אותו ויעשו את העבודה. "

   "וזה לא מטריד אותך שהרגת חיות, שהרגת בני אדם?"

   "מאיר, אני לא מאמין שאתה אומר את זה, מה נהיית לי פתאום סיסי? אתה טייס קרב, טייס ניסוי, מושא להערצה מבחינתי. מי כמוך מכיר את כל הכלים המשחיתים האלה. צעצועים יפים ומסוכנים. אתה רוצה שהערבושים יאכלו אותי כאן בלי מלח, שהם יזרקו אותי לים בסידנא עלי? עם נבל תתנבל, אין מה לעשות. מקרוב – מקרוב; מרחוק – מרחוק. מי יודע כמה ערבים אתה הרגת עם הג'ויסטיק הזה שלך במטוס. אפילו אתה לא יודע. אני, למשל, יודע בדיוק כמה ערבושים הורדתי. בול. אבל אתה, נו תגיד אתה, כמה ערבושים מרחת, אתה יודע? נו, אני מחכה פה, בכ-בוד, תגיד לי. אל תעשה לי פרצוף כזה. אין עליך מאיר. אתה מלך הארץ ומלח הארץ, אז תתחיל להרגיש ככה, תתחיל להתנהג ככה."          

 

38.

   "אך נזכור את כולם, את יְפֵי הבלורית והתואר, כי רעות שכזאת לעולם, לא תיתן את לבנו לשכוח". שייקה לוי וגדי יגיל שרים את זה כל כך יפה, מכל הלב, עם גבי ברלין. אחרי שאני מניח את הזֵר הגדול, לפני שכולם מגיעים, אני עומד בתוך הקהל, שבזמן האחרון משום-מה הולך ומתמעט (אפילו חנה הפסיקה לבוא, מעדיפה לקשקש עם החברות בבית הקפה), ושר איתם ביחד "ונותרנו מעט, מה רבים שאינם כבר בינינו", ורק הדמעות עולות בי והן זורמות על הלחיים העגולות והגדולות. עד לפני מספר שנים לא בכיתי בכלל, אבל מאז הלוויה של בני, זה קורה לי לפעמים, בעיקר בשיר 'הרעות'; או-אז אני שם את כפות ידיי על פניי ונושף ושואף את עורי בכוח. מקום אינטימי, אני חושב לעצמי, מקום אינטימי. אילי גורליצקי מספר איזו בדיחה על בנימין נתניהו, שבהודו מצאו פיל עם עור של ביבי. משהו כזה (אני רע מאוד בלספר בדיחות. הורס פואנטות מקצועי). זה מצחיק, כמובן, את כולם, ואני מסיר את ידיי מפניי ופורץ בצחוק. כולם צוחקים. "אהבה מקודשת בדם". זה מה שאני צריך לעשות, להפוך את הדמעות שלי לדם. שרון הפשיסט צודק, גם הדתי המחורפן מבית הכנסת. נהייתי סיסי. "הרעות, כנערייך כולם, שוב בשמך נחייך ונלכה". זמן למעשים ולא לפזמונים. משבוע הבא אני מניח כאן את הזר והולך. לא נשאר. לא מחכה להתכנסות הזאת שלהם. הם זה לא אני. נמאס לי להיות עולם הולך ונעלם, הישראלי היפה בשמורת הטבע, חיה נדירה שמסתכלים עליה משפחות בשבתות מבעד לחלון המכונית. אם אמשיך להשתהות כאן, אהפוך לאיזה נוסטלגיין ארור, שמספר כל הזמן על העבר שלו ושל המדינה הזאת, שממילא בפועל כבר לא קיימת.

 

39.

   יש לי בעיות בלב, כנראה ירושה מאבא. זאת הסיבה שלא אוכל לטוס יותר אף פעם. לפני שבוע התאשפזתי לארבעה ימים – צנתור. עסק לא נעים. זה לא כואב, אבל קר מאוד. הלבישו אותי בחלוק כמו איזה סבתא משוגעת, עשו הרדמה מקומית וחתך, והובילו את החוט עם המצלמה. זה מדהים. אתה שוכב ורואה את הלב שלך על המסך פועם. מעליך יש מצלמת רנטגן ענקית וכולם לבושים סינרי עופרת בגלל הקרינה. וקר, נורא קר. בקצה החוט יש בלון. ממקמים את הבלון המרוקן בתוך חלל העורק המוצר ומנפחים אותו בכוח באמצעות נוזל. הניפוח מרחיב את הסתימה. אתה מרגיש מין לחץ כזה, כאילו מישהו פתח לך את הלב לרווחה. זה מבהיל. אחר כך מרוקנים את הבלון ומרחיקים אותו. נהייתי אלטעקקער, חשבתי. קר לי מהמזגן כל כך שאפשר להשתגע. נהייתי רכרוכי וסיסי. אני, שנאלצתי לנחות נחיתת אונס ולרוץ עד לגבול הסורי-ישראלי, נוקש עכשיו בשיניים שלי כמו איזו זקנה. רק רציתי לעוף משם. לצאת. בחדר, במחלקה הקרדיולוגית, נאלצתי לשכב אחרי הטיפול שש שעות מבלי לזוז. סיוט. מיטה לידי שכב בחור אדם כבן חמישים, קירח כולו כמו ירח, גבוה ורחב. הוא נראה כמו המלך פרוק המצרי, כפי שדמיינתי אותו לעצמי, אף-תפוח-אדמה ועיניים קטנות. הוא דיבר עם האחיות באנגלית ועם ד"ר מרטינס, רופאת המחלקה, בספרדית.

   "פרובלמז ווית דה הארט?" הוא פנה אליי. "יס," אמרתי. הוא פלבל בעיניו. "נוט לייק מי. אני כבר מת, מֶן. מיי הארט איז גווינג וויקר אנד וויקר. מייבי איי וונ'ט גו אאוט אוף היר." שתקתי. מה כבר יכולתי להגיד על זה. שוב פלבל בעיניו. הוא נראה לי מאוד מודאג. לא היה לי מצב-רוח ולא רציתי לדבר. "טל מי," הוא פנה אליי, "וור דו ווי ליב?" שתקתי. "איי אסקד יו א קוושטשן, תענה בבקשה. וור דו ווי ליב?" "אין יזראל," אמרתי בחוסר רצון ומשכתי את הסדין. "נווו," הוא אמר בהחלטיות, כשהוא מגלגל את שפתיו ומנפח את לחייו. "ווי ליב אין דה ניו סטייט אוף ראשה. איי אם עולה חדש. שנתיים בארץ. לא אמרו שככה יהיה. אבריוור איי גו, איי סי ראשנס. איי גו טו לשכת עבודה, איי סי ראשנס; איי גו טו דה ים, איי סי ראשנס; אין דה סופרמרקט – ראשנס, איבן היר אחיות אר…"

  "ראשנס," אמרתי. דבריו התחילו למצוא חן בעיניי, הוא נראה לי בחור לעניין.

   "סו יו ליב אין דה ניו סטייט אוף ראשה. אנד ג'רוזלם, דה קפיטל – איז מוסקו, תל אביב – לנינגרד, חיפה – סטלינגרד, אשדוד – אוקראינה, אשקלון – צ'צ'ניה. אן ביליוובל. הם לאכול אותנו. דיי אר אבריוור. יו נו, דה גיי אין לשכת עבודה סד טו מי, דיי אר סיקסטי טו אחוזים. לט'ס סיי דט הי איז אקזג'רייטינג, אנד דיי אר אונלי פיפטי אחוזים, חצי. דט'ס פור שור. נו דאוט. כל בן אדם שני ברחוב זה רוסי. אנד דה גיי פרום לשכת עבודה, הי איז אה ראשן טו, אנד הי סז, דיי אר אה פיס אוף שיט."       

   אחות נכנסת לחדר עם עגלת כדורים. היא עומדת ומשתהה לרגע ואז אומרת: "אדון פלוטו, זה זמן כדורים שלך." הקירח השמן לוקח את הכדורים, שבעה ושמונה בכלי קטן ועגול מפלסטיק, ומניח על השידה הניידת למראשותיו. "ספסיבה," הוא אומר, "גראסיה סניור", היא אומרת ויוצאת. "דיס איז, פור א צ'יינג', רוסייה נחמדה. דה אונלי וואן. דה אדר אחיות אר לייק נאציז. יו נו, אול אוף דם אר פאקינג קומיוניסטס. דיי הב דיס מנטאליטי. פורטי פרסנטס אוף דם אר נוט ג'וייש אט אול, דיי דונ'ט גיב א דם אבאוט יור קאנטרי. הולכים בכנסייה יום ראשון. יו טל מי, למה נתנו להם להיכנס בארץ? אה, מייקינג עלייה ווית סל קליטה, אוטו בלי מכס. איי אם היר שנתיים. עבררית שפה קשה. לא מדבררר עברית. אבל ררוסית כבר אומר כמה מילים. ספסיבה, אידי סודה, סבצ'קה, אדיום דומוי, דאוויי. יו סי, דיי אר אבריוור." הוא השתתק לרגע והניח את ידו הצמיגית והעבה על לבו, אחר התרומם בקושי על מרפקיו, הסתובב על הצד והושיט לי את ידו.

"מיי ניים איז סולי, לייק סלומו, סולי נחמיאס קפלוטו." לחצתי את ידו מבלי לזוז, "איי אם פרום ונצואלה, פרום א ורי ריץ' פמילי, אבל אני לא רוצה שומע מהם בחיים. דיי אר דד. מת. דיס אחות קול מי פלוטו, אנד דה אחות בלילה קול מי אקפולקו. שי איז א ריל נאצי. וון שי איז מייקינג א-ק-ג, היא לוחץ, שי נירלי קילז מי. אנד וון שי איז צ'קינג לחץ דם, שי מנפח דה אר-בג, אוהו, אוהו. ווט קן יו סיי שי איז א ריל ביץ'. דיי טריי טו ספיק ווית מי ספניש ביקוז אוף דה סטיופיד טלנובלות, דיי סי אברי דיי. דיי אר סו נרו. דיי סטאדיד, באט דה הד איז פלט."

   הוא שיטח את ידיו בכוח לצדדים והכה בבקבוק מים מינרליים שעל השידה הניידת. "לז טומבה, מרד. ליב איט דר, לט דה ראשנס פיק איט. איי ווז בורן אין איג'יפט פיפטי יירז אגו. אנד מיי פמילי מובד, וון איי ווז סבן, טו קראקס, ונצואלה. אנד סינס דן, ווי ליבד דר. אני מדבררר שפות הרבה: מדבררר, ספררדית,  סררפתית, אנגלית, עררבית וקסת איטלקית. אבל לא ררוסית. לא מוצא עבודה. אין עבודה, חולה וזקן – הביתה. או לשטוף כלים, או שמירה,  איט'ס בטר טו סיט אין דה פריזן. טיל צ'אבס מייד דה קו-דה-טה אין ונצואלה, הכול היה טוב, באט הי רויינד איט. צ'אבס, הי איז א פרנד אוף פידל, אנד אוף ערפאת טו. פידל רויינד קובה, אנד הי רויינד ונצואלה, אנד ערפאת, דה דוג, וויל רויינד אס. שיט, צ'אבס איז אה פאקינג קומיוניסט. הי סטילס פרום דה פור, באט דה פור פיפל אר סטיופיד, דיי לייק הים. אניוויי, אין טו טאווסנד וואן, איי הד טו ליב קראקס ביקוז אוף דה רג'ים, יו סי, איי ווז א נביגייטור, אין דה ארמי, אה פרופסיונאל סקאוט, לייק רון ארד, נווט, ספשלייזד אין באטל הליקופטרס. אנד וון צ'אבס קיים, סונר אור לייטר, איי הד טו גו, איי הד טו מוב פאסט, אדרוויז איי ווז דד. מת. אניווי, ווט דו איי קר נאו, אייל בי אנדר דה גראונד, סון. בבית קברות. ווט דו יו דו אין יור לייף?"

   "איי אם א פיילוט," אמרתי, "ווז," תיקנתי מייד, "ווז א פיילוט."   

   "ווד יו ביליב איט. אנד וואי דו יו סיי, איי ווז א פיילוט, מה קרה?"

   "איי אם סיק נאו, אנד איי הד טו ריטאייר אפטר מני יירז. איי וונ'ט פלאיי אגן, אבר. ביקוז אוף דה הארט. אנד יו נו, איט'ס אבאוט טיים טו ריטאייר. טו סיי גודביי. אול תינגס מאסט פאסט." אמרתי את המשפטים האלה לאט ומתון, חותך בין הברה להברה, מדגיש כל מילה, כמי שמתרגל סופית לרעיון הפרישה. הלב התמלא בהשלמה כואבת. אבל באותו רגע ממש צץ בי רעיון מטורף. לא ידעתי אם אממש אותו, אבל בכל זאת, אמרתי לו, "דו יו נו אניתינג אבאוט קוברס?"

   "יס, דיורינג דה ניינטיז דה אולד רג'ים אוף רפאל קלדרה שלח אותי ללמוד אין דה יו-אס. דיי וונטד מי טו סטאדי אבאוט ניו הליקופטרס, קובררה. איי סו יונייטד סטייטס אנד איי דידנ'ט סטאדי. פרידום מן, חופש! איי וונט אאוט ווית דה ביוטיפול אמריקן גרלז, הבנות. איי דרנק אלוט, איי פאקד אלוט, אבל לא ללמוד. סו דיי סנט מי בק. באט איי נו וואן תינג אור טו אבאוט קובררה הליקופטרס פרום דר. יו וונט טו היר?"

   הדברים התחילו לעניין אותי. אמרתי: "טל מי אקזקטלי ווט דו יו נו אבאוט דה קוברה."              

 

40.

   ב"קדש" הייתה טבילת האש הראשונה שלי, חצי שנה אחרי הקורס טיס. יצאנו לצלוף על שיירות מצריות באזור אבו עגילה בסיני. היה שם קטע קשה מאוד, כי המוסטנג, להבדיל ממטוסי הסילון, הוא מטוס בוכנה איטי. הטווחים שמהם אתה יורה – קצרים. והכול מקרוב. הייתה שם שיירת טנקים וכלי רכב. ראיתי ג'יפ שנעצר וירדו ממנו כמה חיילים והציבו מקלע. אמרתי, אני הולך עליהם. שמתי עליהם את הכוונת. לא יכולתי לירות. לא יכולתי ללחוץ על ההדק, כי ראיתי אנשים. ההתעסקות האנושית הזאת: הירידה מהג'יפ, הצבת המקלע, הג'סטות, תנועות הידיים של האחד אל האחר, זה נראה לי כל כך אנושי וקרוב. לא יכולתי לירות. מלבד זה, ידעתי מה זה אש ממטוס. למוסטנג  היו שש מכונות ירייה, בראונינג 05. ממש מפלצת. השתהיתי. אבל אז הם התחילו לירות עלי. ראיתי את הכדורים הנותבים עוברים לצדי. הייתי משוכנע שפוגעים בי.  אז יריתי.

   אחר כך המשכנו לירות על טנקים ותוך כדי ירי חטפתי כדור במְכל השמן של המנוע. כל השמשה התמלאה שמן. אבל המנוע לא נפגע. זה היה כדור רובה. לקחתי כיוון לגבול. גלשתי וביצעתי נחיתת אונס כמו שלימדו אותי בקורס טיס. נחתתי ממש על הגבול בשטח שלנו בין מבטחים לנירים, בשדה של חריש עמוק, תחוח. המטוס פשוט נעצר אחרי עשרים מטר. הכנפיים כבר התחילו להיקרע ממנו בחלק התחתון. ואני יצאתי מהמטוס ומייד, לפני שהספקתי להגיד ג'ק רובינזון, היו שם מאות חיילים סביבי. זה היה היום הראשון למלחמה, ומסתבר שהייתה שם אוגדה שעמדה לעלות על רפיח. הם לקחו אותי לאזור החניה שלהם. הם תחקרו אותי שם – מפקד האוגדה וקצין המודיעין – אוהו תחקרו, כאילו הייתי טייס מצרי. אבל הם צדקו. במלחמה כמו במלחמה, צריך לשמור על התחת. סיפרתי להם שלא רחוק מכאן תקפנו שיירה מצרית, טנקים טי-34, וראיתי אותם בבירור. הייתה להם הפתעה גדולה. הם לא ידעו שיש שיירת טנקים. את המטוס, החבר שלי, השארתי שם בתוך השדה.

    היו לנו על המוסטנג פצצות מצרר, מעין קומבינה של מספר פצצות מרגמה. הן לא היו מועילות נגד טנקים, רק נגד רכב  רך. לא עשינו נזק רב עם הפצצות האלה, את עיקר הנזק עשינו עם מכונות הירייה, כמו בסרטים. לתותחים במטוסי סילון ישנים יש כמות מאוד מוגבלת של כדורים, הן מבחינת המשקל והן מבחינת הנפח. פה, במוסטנג, שהוא מטוס בוכנה, גשם של כדורים נורה עליך. זה נורא. וזה יורה ויורה ויורה ויורה ויורה ויורה ולא נגמר. נשארנו שם הרבה זמן על השיירה הזו.

   במטוסים מצריים לא נתקלתי במלחמה ההיא. למצרים היו אז וֶמפיירים, שזה מטוס מקביל למטאור, והיה להם גם מיג 15, אולי אפילו 17. אני לא בטוח. שם לא ראיתי אותם, אבל במתלה הם נכחו יפה מאוד. חיל האוויר שלנו הפיל להם הרבה מטוסים. אבל כשטסתי על המוסטנג לא פגשתי את חיל האוויר המצרי, רק כוחות קרקע. ואז לקחו אותי חיילי האוגדה שמצאו אותי לשדה תימן על יד  באר שבע. הביאו לטייסת של ההרווארדים. מהקורס שלנו היינו ארבעה-חמישה חבר'ה, שטסנו במלחמה ההיא. ראיתי אותם שם וקפצתי משמחה כמו ילד קטן שפגש את אבא ואמא.