לבוש לרצח. על הרומן "בדם קר" לטרומן קפוטה

לבוש לרצח. על הרומן "בדם קר" לטרומן קפוטה

באחרית הדבר לרומן "בדם קר" לטרומן קפּוֹטה, שהופיע כעת בעברית, כותב בוב קלואצ'לו, עורך העבר של המגזין "אינטרוויו" בבעלות אנדי וורהול (ידידו של קפוטה): "הוא קנה חליפה חדשה של 'דיור' לכבוד הנסיעה". זאת הייתה הנסיעה הראשונה של קפוטה מניו יורק לקנזס בעקבות ידיעה על רצח מרובע בעיתון, שהציתה אצלו את המוזה והביאה אותו לבסוף לכתוב יצירת מופת. שמחת היצירה המתהווה גרמה לקפוטה לקנות בראש ובראשונה חליפה יקרה. מאוד יקרה. זה לא עמוס עוז שלנו עם סנדלי הקיבוץ, או יעקנל'ה שבתאי המנוח עם משקפי הקרן וזגוגיות הבקבוקים, או אברהם ב. יהושע עם חולצת הטי שירט הכחולה והיא עולה, או דן בן אמוץ אללה ירחמו עם הגלבייה. זה באמת סופר עם סטייל כמו שב"סגנון אופנה" אוהבים, שמשוחח עם ג'וני קרסון בשעות הערביים ורוקד בלילה עם מרילין מונרו במסיבת קוקטייל.

   טרומן גרסיה קפוטה (1984-1924) הוא מהסופרים הגדולים של ארצות הברית במחצית השנייה של המאה העשרים, בזכות סיפוריו הקצרים ("מרים", "סְגור את הדלת האחרונה"), בזכות הנובלה ("ארוחת בוקר בטיפני'ס", שהפכה לסרט נודע בכיכובה של אודרי הפבורן האגדית. אגב, קפוטה לא אהב את השחקנית ולא את הדמות שעלתה מתוך הסרט, אשר עיקרה את האלמנטים החתרניים בקדושה קלת ההליכות, הולי גולייטלי, גיבורת הנובלה), ובזכות הרומן ("בדם קר").

   אישיותו של קפוטה הפכה אותו לכוכב בברנז'ה הניו יורקית. לבוש באופן מוחצן ומפואר, בעל קול שרקני, מכור לאלכוהול ולסמים – הוא היה חלק בלתי נפרד מההוויה המתהוללת של שנות השישים, כאשר העולם החליט לרחף לו למעלה על קשת צבעי האל-אס-די. הוא לקח חלק פעיל ב"פקטורי", הפרויקט הגדול של אנדי וורהול אשר סיפק לעולם יצירות אמנות רבות. הנה תיאור אאוטפיט טיפוסי של קפוטה: צעיף פרחוני, חולצה ורודה, ז'קט כתום-אדום ונעליים מהודרות עם שפיץ כלפי מעלה. מעניין איך הייתה שופטת אותו חיננית

שלנו ב"סגנון". קפוטה היה הומוסקסואל מוצהר וחברתו הקרובה הייתה הסופרת נל הרפר לי. דמותו שימשה לה השראה כשכתבה את "אל תיגע בזמיר", שעליו זכתה בפרס "פוליצר". על חייו של קפוטה נעשה סרט הנושא את שמו בבימויו של בנט מילר ובכיכובו של פיליפ סימור הופמן, שזכה על התפקיד הזה באוסקר. הוא לא היה צריך להתלבש לכבוד הטקס – היה יכול לבוא ישר מסט הצילומים, כי הוא לבוש בסרט טיפ-טופ.

   לקפוטה היה פֶטיש לבגדים. עיקר תפארתו היה על הרומן הלא-בדיוני, שהוא נגזרת של הרומן הריאליסטי מן המאה התשע עשרה. אצל אונורה דה באלזאק וגוסטב פלובר הקלאסיים, הקונבנציה קובעת כי יהיו הרבה תיאורי אוכל ולבוש המסמלים את החברה ואת מצב הגיבורים. המודרניזם של המחצית הראשונה של המאה העשרים ובראשו זרם התודעה (ג'יימס ג'ויס, וירג'יניה וולף, ויליאם פוקנר) ניסה להתנקות מהעודפות הריאליסטית הזאת, כשהוא חדר אל מוח הגיבורים ואל רצף מחשבותיהם. קפוטה, שיצירת המופת שלו הופיע ב-1965 ושאותה כתב כחמש שנים, זרק החוצה את עניין האוכל, אבל את עניין הלבוש אימץ באופן אובססיבי, היפר-ריאליסטי. למשל, כאשר הוא מתאר את הנרצחים ב"בדם קר" – נא לזכור, אלה גופות של בני משפחה אחת: אב, אם, בת ובן – הוא קודם שם דגש על עניין הגרדרובה ותיאר בפרוטרוט מה לבשה כל דמות מהקלאטרים ברגע הרצח, בזמן הירייה.

   ננסי הבת: "היא נורתה ברובה בצד האחורי של הראש, ממרחק חמישה ס"מ אולי… היא הייתה לבושה בחלוק רחצה, פיג'מה, גרביים ונעלי בית – כאילו שבשעה שזה קרה היא עדיין לא נכנסה למיטה". בוני האם: "היו עליה כמה תכשיטים, שתי טבעות – וזו אחת הסיבות שבגללן שללתי תמיד שוד כמניע – וחלוק, וכתונת לילה לבנה וגרביים לבנים. פיה היה מכוסה בסרט הדבקה, אבל היא נורתה ממרחק קצר, בצד הראש, והפיצוץ – ההדף – קרע ושחרר את סרט ההדבקה". קניון הבן: "משום מה עליו, על קניון, אני חושב הכי הרבה. אני חושב שזה משום שאותו היה הכי קל לזהות. הוא זה שנראה הכי דומה לעצמו – למרות שנורה בַּפָּנים, ישר בפנים. הוא היה לבוש חולצת טריקו ומכנסי ג'ינס והיה יחף – כאילו התלבש בחיפזון, הספיק רק לשים עליו את הדבר הראשון שמצא". האב הרברט: "הוא נורה, כמובן, כמו קניון – כשהרובה מוחזק ישר מול הפנים. אבל הוא כנראה היה כבר מת כשנורה. או בכל אופן כבר גסס. כי גרונו שוסף. הוא לבש פיג'מה מפוספסת".

   אפילו בטקס הקבורה של הארבעה קפוטה לא ויתר על תיאור הלבוש, שמשחק תפקיד מרכזי בנרטיב: "ננסי עטתה את שמלת הקטיפה בצבע אדום-דובדבן, אחיה היה לבוש בחולצת פשתן בהירה; לבושם של ההורים היה נינוח יותר, מר קלאטר בחולצת פלנל בצבעי כחול-צי, אשתו בשמלת בד בצבע כחול-צי; והדבר ששיווה לתמונה כולה הילה נוראה – כל אחד מן הראשים היה ארוז בצמר גפן, כפקעת תפוחה שגודלה כפול משל בלון מנופח, וצמר הגפן, שרוסס בחומר מבריק, נצץ כמו עיטורי שלג על עץ חג המולד". סוזן, חברתה של ננסי, נזכרת בטקס הקבורה: "כי כל מה שיכולתי לראות היה השמלה. הכרתי אותה מצוין. אני עזרתי לננסי לבחור את הבד. היא עיצבה את השמלה ותפרה אותה בעצמה. אני זוכרת כמה התרגשה בפעם הראשונה שלבשה אותה. במסיבה. כל מה שיכולתי לראות לנגד עיניי היה שמלת הקטיפה האדומה של ננסי. ואת ננסי בתוכה. רוקדת".

   גם לרוצחים יש סטייל, ובמקרה של קפוטה אפילו לייף-סטייל; עד שהם נתפסים ונתלים הם מספיקים לבלות חופשה באקַפּוּלְקוֹ שבמקסיקו. אין כאן שום ספּוילר, כי סופו של המקרה ידוע מראשיתו, הרי אין מדובר כאן בספר מתח של הרלן קובּן רחמנא ליצלן, אלא ביצירה מדויקת שמתארת מקרה אמיתי ומבקשת לשרטט את הקשת האמריקאית על כל גוניה, מהעיר התוססת אל הכפר השלֵו והשאנן הבוטח באלוהים. הנה תיאור מדוקדק של הקעקועים של שני הרוצחים:

   דיק: "פניו המקועקעות של חתול כחול ומחייך כיסו את ידו הימנית; על אחת מכתפיו לבלב ורד כחול. סימנים נוספים שעיצב וחקק בעצמו עיטרו את זרועותיו וחזהו: ראש של דרקון שגולגלת אדם בין שיניו; נשים עירומות, שופעות בשר; שדון מנופף בקִלשון; המילה שלום, בלוויית צלב שזהר בקרניים של אור קדוש, שעוצבו במשיחות גסות, וגם שני צירופים סנטימנטליים – זֵר פרחים מוקדש לאמא ואבא, ולב שחגג את סיפור אהבתם של דיק וקרול". ופרי, הרוצח שקפוטה ממש הזדהה עם הביוגרפיה שלו – ילדוּת עשוקה, אֵם נוטשת: "היו לו פחות קעקועים מלשותפו, אך הם היו מפורטים יותר – ולא היו תוצר של עבודה עצמית, חובבנית, אלא יצירות אֶפִּיות מעשה ידי אמנים מהונולולו ומיוקוהמה. קוּקי, שמה של אחות שהתיידד עימה בזמן שהיה מאושפז, קועקע לאורך שריר זרועו השמאלית; נחש ירוק, כרוך סביב פגיון, החליק במורד זרועו; ובמקומות אחרים הבהיקו גולגלות, מצבה הגיחה וכריזנטמה לבלבה".

   ומה מטריד את השוטר החוקר אלווין אדמס דְיוּאִי אצל הרוצחים ומחשיד אותם עוד לפני שנתפסו? שהם עושים מעין סטיילינג לנרצחים כאילו מדובר בהפקת אופנה. הם מציבים אותם במעין תנוחות שונות, ספק מתוך התחשבות, ספק מתוך רצון לביים סצינה אסתטית של רצח. "מצע הקרטון היה אחד הדברים שהפריעו במיוחד לדיואי. מדוע טרחו הרוצחים לגרור את אריזת הקרטון מן הקצה המרוחק של המרתף ולהניח אותה על הרצפה מול הכבשן, אם לא במטרה לגרום למר קלאטר לחוש בנוח יותר – להעניק לו, בעודו מתבונן בסכין המתקרבת אליו, מצע מחוספס פחות מרצפת הבטון? כשבחן את הצילומים שנעשו בזירת הפשע איתר דיואי כמה פרטים שתמכו בראייתו את הרוצח כמי שהיה נתון מדי פעם לדחפים של התחשבות. או – הוא מעולם לא הצליח למצוא ממש את המילה שחיפש (המילה החסרה לדיואי היא "סטייליסט" אימים, שאצלו הערך האסתטי הוא מעל ערך החיים, ר"י) – משהו טרחני. ורך. המצעים האלה. איזה מין טיפוס יעשה דבר כזה – מי יקשור שתי נשים בצורה שבוני והנערה נקשרו, ואז יכסה אותן במצעים כאילו הוא שולח אותן לישון ומאחל להן חלומות פז? או הכרית שמתחת לראשו של קניון. בהתחלה חשבתי שהכרית הונחה שם כדי להפוך את הראש למטרה נוחה יותר. אבל עכשיו אני חושב, לא, זה נעשה מאותה הסיבה שהקרטון הונח על הרצפה – כדי לאפשר לקורבן נוחות רבה יותר".

   קשה להתעלם מהאבוססיביות והפיקסציה של קפוטה בתיאור הלבוש המדויק של דמויותיו. עוד לא ראיתי מעודי מישהו שנהנה כל כך לשחק אותה אלוהים של היצירה; מי שיודע על חשבון הדמויות את הסוף, מי שהכול צפוי רק לו והרשות נתונה לדמויות שלו לנוע במרחב הזמן המצומצם שהעניק להן. ממש כילדה המשחקת בבובות הוא נהנה להלביש ולהפשיט את דמויותיו.

   כשאתה מביט בצילומו של קפוטה ניצב באמצע ביתם של הקלאטרים שנרצחו בחוות ריוור ואלי, בחליפתו היקרה, במשקפיו המהודרים, בשערו המסורק למשעי, אינך יכול לדמיין אלא סטריאוטיפ של רוצח סדרתי דנדי בן המאה העשרים. מישהו כמו "פסיכופת אמריקאי" של ברט איסטון אליס, עוד סופר-צאצא של טרומן קפוטה. כן, נראה שקפוטה נהנה יותר מכל יוצר אחר מהפריבילגיה שניתנה לסופר לשחק אותה יודע כול, לדעת לפני הדמויות מה יהא הסוף. הוא כל הזמן חוזר על המשפט: "עתה, ביום אחרון זה של חייה"; "עתה, ביום אחרון זה של חייו", במין איזו אירוניה של צלם אופנה מנוסה, המבקש להקפיא את המצב לרגע, והוא מעמיס בסיפור הריאליסטי, מעבר לפריטי הלבוש, תוכניות חיים שלא יתממשו לעולם של אותן הדמויות העומדות להירצח באותו יום. קפוטה כותב ריאליזם מדויק ונתחני בדם קר.

"בדם קר", תרגום: ליאור שטרנברג, "כתר", 421 עמ'