דברים על השיר "חיילים" מתוך המבחר "במרחק צעקה מן העולם" של יחיאל חזק

הצעקה היא חלק מהחיים. היא מעידה על וִיוִידִיּוּת, תנועה ורגש גואֶה בתוך ארץ כּוֹאֶבֶת ומסוכסֶכֶת, שיחיאל חזק מיטיב לתאר את נופה ואנשיה. כמו איתן איתן, המשורר הבראשיתי-היְלידי-הפוסט כנעני – שלוֹ חזק מקדיש שיר כאן במבחר ("במרחק צעקה מן העולם", הוצאת "הקיבוץ המאוחד"), הרי שהנוף ההיולי, הבּראשיתי, עומד בלב שירתו. זה יכול להיות הנוף הטַרְשִׁי הנֶגבּי, או נופו של עמק הירדן, או כל נוף אחר בארץ ישראל העתיקה, הטובה והכּאובה; כאשר הדגש הוא כמובן לא על תיאור הנוף ועל ההתפעלות ממנו בהכרח כמו אצל יעקב פיכמן, אלא על המגע הכואב של אדם עם העולם, של האדם עם אֶרֶץ, של האדם עם אימא אדמה.

כל מגע פוצע ונוגע וגורם לצעקה, הן בעיתות מלחמה והן בעיתות שלום. אני בחרתי לקרוא שיר מוקדם של חזק שאני מאוד אוהב אשר נקרא "חיילים" – פשוט כך, מתוך הקובץ "בְּהוֹרָה עֲזוּבָה" שהופיע בשעתו ב"עֵקֶד", 1970. אלה חיילים של אז וחיילים של עכשיו 2017. הם הם המחברים בארץ הזאת בין הפרט לכלל, בין החברה לבין הנוף, בין איש הספר לאיש החרב, בין איש הכפר לאיש העיר, בין עולם החוץ לעולם הפְּנים. זו הייתה אז מדינה של חיילים וזו עדיין מדינה של חיילים למרות כל גלגוליה, מורְאותיה ונגזרותיה. חיילים חיים וגם חיילים מתים, כמו בשיר היפה הזה של חזק.

"דרכים דרכים/ דממות נוגעות בצמרות החושך/ שלוחי מצווה שטים אל הכוכב במעגל אילם/ טיפות שְׂרף הברוש נשמטות אחת אחת/ נאבקות עם אדמה נאבקות עם רוח/ כל הלילה עֻבְּרֵי האש כצרור דגלים/ בלויים קולותיהם על אדמה גורסת עצמות/ שותקת בעיניים עצומות יפה וקרחונית/ שרוול הדמדומים חונק את מחוֹלָם/ ציפור ללא כנף בְּהוֹרָה עזובה/ קברים נאספים אחד אחד/ יורדים במדרגות/ החושך// חיילים כבדים/ כתְאוֹמֵי המוות/ צוחקים פקוחי עיניים"

בשיר הזה יש תמונות זוועה סוריאליסטיות צפופות. דחיסות סמנטית היא שם המשחק. אין בו סימטרייה כלל כי החיים אינם סימטריים. בית אחד גדול ומגושם ובית שני קצר, תמציתי וחידתי. החיילים המתים גדלים לממדים גיגנטיים. הם שלוחי מצווה קוסמיים בֵּינְגלקטיים. בלילה הם רוקדים הוֹרָה עזובה ומיותמת, אוחזים זה בקִברו של זה ויוצאים במחול ישראלי כל כך טיפוסי. צוחקים צחוק מוות אימָתי. האדמה קשה, האדמה לא ברוך תקבל אותם, כמו בכל שירי חזק. האדם עומד בלב המדבר על צוק חשוף חזה אל מול הרוחות. הוא נטע זר המנסה להתערות בנוף.

יש כאן צירופי סמיכות חזקים ובלתי מתפשרים ומתפרשים לאפיון החיילים, לתיאורם: "עובְּרֵי האש", "תְּאוֹמֵי המוות", שירה חופשית שהולכת בגדולות. וכמובן קיים גם מוטיב הציפור אשר חגה והיא אינה שבורת כנף כמו בשירים של משוררים רומנטיים, אלא חסרת כנף, בלא כנף, זוהי ציפור נְכַת מלחמה, פצועה, ציפור חד־כנפית. היא חגה בהוֹרָה עצובה ועזובה. זהו מוטיב הציפור כסמל וכדבר ממשי המופיע בשירים אחרים של חזק. זו ציפור השיר, אבל גם ציפור הנפש וציפור המוות. זאת שלא רק שרה ומצייצת, אלא גם צועקת וזועקת ומקרַעַת את האוויר בצריחותיה הצורמות, ופותחת את פיה לעיתים בלֵאוּת כדי לבלוע את העולם מתוך חיי כְּאֵב שתוּקים, כמו הציור היפה של ליאו רוט על העטיפה. לפנינו אפוא שיר חזק, משורר חזק ומִבחר חזק.

ציור העטיפה: ליאו רוט
עיצוב: רוחמה ש
ערכה והביאה לדפוס: לאה שניר