אוקיינוס הקברניט
שיחה
"תכתבי כמו שאת מדברת, ככה צריך לכתוב", אומר לי ב", איש שהוא ילד
נצחי.
"אתה תמיד ילד", אני אומרת לו כשאנחנו נוסעים ברכבת.
"אני הולך למות", הוא אומר וקולו רועד, "מחוֹסר הבנה שלי את החיים".
"תראי מה הם עושים", הוא נועץ מבטו מבעד לחלון הרכבת ומסמן בסנטרו, "פעם
היו פה שדות חיטה מופלאים, הכול הם הופכים לכבישים".
"אתה נותן יותר מדי מעצמך לאחרים, זו הבעיה שלך. אתה חייב לאזן את זה ולתת זמן
גם לעצמך".
"איך זה שאת כל כך חכמה?" הוא שואל ופניו תמהות.
"כי אני אישה. נשים הן חכמות".
"לא נכון. לא כולן חכמות", הוא מהנהן בראשו ושוקע בכיסא.
"אני לא יודע איך לעצור את העולם".
"אתה לא צריך לעצור את העולם אתה רק צריך להפנות לו את הגב".
"חכי רגע אני אכתוב את זה".
"לא, לא התכוונתי שתכתוב את זה, רציתי שתעשה את זה".
"אבל צריך לכתוב כמו שמדברים וזה הכי קשה. לכתוב פשוט בלשון דיבור. תראי מה הם עושים לשדות החיטה, תראי את אלומות החיטה איך הן מוטלות בשדה כמו מלים".
נפלא חגית
איזה יופי
יפה. מעלה חיוך ומחשבה. (ויופי של תמונה!)
יפה מאוד 🙂
תודה שקראתם