אוקיינוס הקברניט
בפינת הגן
אנחנו שוחות בשמש על מצע עלים ירוק. עינייך פקוחות לחצי. את מלטפת את האדמה ונוהמת וטועמת את אצבעך, אוּ….. שפתייך מפהקות. אחר כך נדנדה, תלויות בין ארץ לשמים, אני מנשקת אותך שעה ארוכה. את צוחקת.
בפינת הגן, על שולחן השיש, בצל קריר של שעת הצהרים, יושב ילד ילד קטן עם סרבל כחול ומשחק בחיילי צעצוע. הקרב החל. הוא מניע את חייליו קדימה, שולף את כל צבאו מתוך שקית ירוקה, גם את צבא האוייב הוא מוציא משם, ג"יפים, מגדלי פיקוח, משאיות אספקה, כולם נמצאים באותה השקית.
הילד הוא אלוהים, מנצח על החיילים, קובע מי יחיה ומי ימות. ואז אמו מגיעה, מסדרת את כובעו הכחול. הוא מספר לה ששינו הקדמית נפלה, היא בודקת מאחורי שפתיו ומחייכת. הוא מראה לה את שדה הקרב שעל שולחן השיש והיא גאה. בפינה אחת חניון הטנקים, בפינה אחרת החיילים, והאם בסריג תכלת ושרשרת זהב, משלבת את ידיה מעל ראש האלוהים ומאזינה לתוכניותיו. היא מלטפת את ראשו בהסכמה שוב ושוב חולפת היד הרכה על הראש הזהוב ושוב נוגעת ואינה מרפה. אך לבסוף לוקחת צעד לאחור. תיק צד שחור תלוי על כתפה, היא מתכופפת ומנשקת לראשו האהוב ומשאירה את אלוהים מאחור, עונדת את משקפי השמש השחורים על עיניה ויוצאת מן הגן. אלוהים נותר מאחוריה עם השקית הירוקה. הוא מוציא ממנה את צבא האוייב ומסדר את חייליו בפינה הנגדית. מעל ראשו צמרת העץ הרחבה משילה פרות סרק.
וואו!!!!!
תעשי לי ילד!!!!!