אוקיינוס הקברניט
התקרבותי אל גופו של אלישע בן אבויה מתחילה באדישות, אני מנשקת לשפתיו בקרירות, עורפי בכר שוקע, בצווארי שפתיו הקרות נטמנות, בטנו בבטני נלחצת, מעלה בי את תחושת כמיהתו לשכב עם כל הנשים בעולם. כמעט שאיני שולטת בלשוני ואומרת לו:"זה בסדר, אני מסכימה, אתה יכול לשכב עם כל אישה." אך לשוני מחרישה, מפני שגופו שלי כעת, ואני בו נגרפת. ברעבונו הנמלא ונגדש בי, עולה הבנה בהירה שהיה שמח לשכב עם כל מי שפניה וגופה נאים, שהוא רוצה לכבוש ולנעוץ בבשר החי חרב חורכת, לעקור ולשקע, לפלח ולשלוף שוב ושוב, כמורד מהפכני להניף גליוטינה על ראש המונוגמיה ועדיין להשאר כבול, מופקע מחרות בין רגלי אישה אחת ויחידה, שתעניק לו בטחון וזהות קבועים. תאוותו רחוקה מליבו, ואני מקיפה את ביטנו העגולה, נצמדת אל חזהו, אצבעותיו מלטפות את ערוותי, תנועתן מתעגלת, אצבעו נחדרת, אני מתאהבת בו שוב. שיערו נשמט על פניי ונגרף בכף ידי, רק אז הוא בא אליי, ואני אוהבת אותו, הוא רק שלי, אני כל אישה, אני כל הנשים בעולם. אני מדברת אליו והוא נרדם, שותל את כף ידו הימנית מתחת לכר, שט ברגיעה, שוקע, הכרתו דועכת מאליה, בין הסדדינים הנגועים בפרוות החתולים, לקצב נחירותיו הקלות, אני מתרוממת על מרפקיי, כנשמה המזנקת מן הגוף לאחר מיתה, יוצאת מן המיטה, מתמזגת בחשכת הדירה, האור הבוקע מן המקרר מאיר את המטבח בזוהר מעולם אחר, חריץ גבינת עזים אורגנית נמסה בין שפתיי, החדר חשוך וחם, קווצות אבק שנלכדו בזרועות המאוורר מסתחררות מולי כדגיגים במערבולת אין סוף. אני שבה לשכב לצדו, להרהר על עברי, על גאוותי, כל שרירַי רפויים.
קטע קצר מסיפור הנקרא:"מסע אל החורף"
יפה.
מרתק להמשיך לקרוא. יפה מאוד.
אלישע בן אבויה, איזה מושא נהדר לפנטזיה, והכתיבה בהחלט ראויה לו.