אוקיינוס הקברניט
אעביר ידי על בטני ואגע בך
תנועתך רוחשת בקרבי
אישה בגוף אישה בועטת תנועה מתהפכת
אני מודדת שמלת כלה
לשאת את אביך לי לאיש, אהבתך
תהיה לו ולי, אהבתו לנו.
נאהבות מלב אותו איש אשר
ישא אותך על ידיו. על אותו חזה
עליו אניח ראשי, הניחי ראשך גם את.
אחלוק עמך את ידיו
את שפתיו. אתן לך הכל.
עכשיו זוהי שעת צהריים ואת התעוררת בי
אולי זה בגלל המוסיקה הרועשת
כאן באולם בו אני יושבת
סביבי שמלות יד שניה צבעוניות
ומצחינות משנים ארוכות שחלפו
אך בקומה השניה יושבת התופרת
ומחברת את חלקי השמלה הלבנה.
23.2.2007
טוב, אעשה בזה שימוש חוזר.
שירה, תודה על תגובותייך. אני מצטערת שהן נמחקו לי . לא בכוונה.
בשמחה.
יפה.
האם והילדה חולקות אותו גבר…
לא קל..
אהבתי מאוד, למרות שהחוויה שלי היא ארבעה בנים החווים אותה אישה (הבכור ביניהם עשה סטאז" אצל פרויד).
איכשהו נראה לי שבת-אם-אבא זו סיטואציה יותר מסובכת.
וההוא השעיר מהתמונה שלך ממש מקשה עלי להתרכז בשירים ולא מתחבר לי. כאילו הגעתי לבלוג של המציל בגורדון.
אינני מבינה מדוע רובכן רואות את הקושי,בזמן שאני רואה בשיר זה אך ורק אושר מתוק.
אולי כי אנחנו מתוסבכות :))
דווקא השיר כן מביע אופטימיות,
אבל הוא קורץ למן כאילו ריב על האבא,
את קוראת לבת "אשה" בעודה עוברית,
את מדברת על הצורך לחלוק ולחלוק את האבא.
זה לא הצורך לחלוק, זהו רגע של נתינה.
או לפחות התכוננות נפשית לקראת נתינה אינסופית.
ראיתי את המתיקות, היא שם.
דמיינתי את ירושלים, איני יודעת למה.
ניסיתי מאוד לאתר את הזמן: האם זה "בימינו אנו", כאשר הוינטאג" נכנס בכל הכוח?
ושמלת הכלה היא חלקים-חלקים שיש להכליב: מעניין מאוד…