אוקיינוס הקברניט
"סופרים הם חולי נפש." אמר לה עורך מוסף ספרים. "הם רודפים אותי. אני איש נרדף. הם רודפים אותי, רובם חולי נפש והם כותבים מכתבים למו"ל שלי ולאחראים עליי. הם לא פונים אליי. אני לא רוצה שידעו איך אני נראה. אני לא רוצה שידעו מי אני. אני איש רדוף."
פניו אט אט נמוגו לתוך משהו נינוח יותר, מצונן ממיזוג המסעדה, מתמזג עם האוויר המנותק מן הרחוב הלוהט. לילה לא ידעה מה לומר לו. היא לגמה יין מתוך כוס סיידר חמה וניסתה לפרק כל רשמיות שעלולה להיות ביניהם. היא רצתה ליצור רושם של חברה או של אישה משוחררת או של אישה שלא יודעת מי היא וגם לא איכפת לה.
"הנקמה מזינה את הכתיבה." אמרה לו "השריטות מאיצות את הצורך בתהילה. ככל שהשריטה עמוקה כך נע הגוף לתקנה בעוצמות אהבה. פעם קראו לי אנאלפבתית והיום אני כותבת עבורך רשימות על ספרים."
"אני רדוף" הוא קרא לעברה. "אני יכול לכתוב רק בחצות. אני לא ישן בלילות."
"יש לך סיוטים?"
"לפעמים יש לי סיוטים."
"אתה חולם על ספרים?"
"לפעמים אני חולם. הבִּיצָה הזאת עכורה מאוד. מאוד מאוד עכורה."
"כמובן. כל ביצה היא עכורה ואתה נרקיס הביצה. נרקיס מלך הביצה."
"אני סתם צפרדע."
"לא, אתה לא צפרדע. אתה נרקיס מלך הביצה. אתה במרכז."
פניו הלכו והתייפו כשקם מן הכיסא בתום הפגישה והם יצאו אל הרחוב. הוא רכן לנשק אותה ולילה נשקה חזק על לחיו. הם נפרדו לאחר שהבטיח לשלוח לה ספרים לביקורת.
"חולת נפש" צעקה עליה אישה רזה עם צוואר ארוך ומקומט כשל תרנגול הודו.
"שלושים וחמישה שקלים בשביל תמונת פספורט?" זעקה לילה אל פניה.
"מה את צועקת? חולת נפש" השיבה המוכרת צעקה. "תוציאו אותה מכאן."
"תיזהרי ממני אני עיתונאית," איימה לילה "אני מתכוונת לכתוב על זה לעיתון."
"את עיתונאית?" הסתכלה עליה המוכרת המכוערת במבט מזלזל ובחנה את שמלתה האפורה של לילה ואת סנדליה המאובקים.
"תצאי מהחנות שלי" קראה.
"אני לא יוצאת מכאן, אני חייבת תמונה. אני לא הולכת לשום מקום." אמרה לילה לאישה ואחזה בידה אודם סגול פתוח מוכן למריחה על שפתיה הרועדות. "צריך חולת נפש בשביל לזהות חולה נפש אחר," רצתה לומר לה כששילמה את המחיר המופרז. אבל לא אמרה.
כה מכוערת ועלובה הייתה התמונה, חושפת את כל הלכלוך שדבק לשערה, כל טינופת חום יולי ואלף האנשים שעמדו בצפיפות התור לדרכונים במשרד הפנים. לפניה עמדה אישה אנאלפבתית שצעקה: "אני לא יודעת לקרוא!!אני לא יודעת לקרוא!!" לצידה עמד איש פחוס אף שקילל את השומרים. האוויר הלך ונמוג, התלונות געשו, רק שתי פקידות טיפלו באלפי אנשים, שתי נשים שעוברות מדי יום אונס קבוצתי.
"יש לך אנרגיות רעות" אמרה לה הצרפתיה שישבה לצדה במונית השירות.
במושב הקדמי צרח מישהו וצווח לתוך הטלפון בתאילנדית.
מולה ישבו שתי הודיות, הנהג דיבר בערבית ולילה נחנקה במושב האחורי.
"הי, אתה יכול להנמיך את הקול שלך? אתה קודח לי במוח."צעקה לילה על התאילנדי.
"למה אין חוק איסור שיחות טלפון במקומות סגורים?" שקלה להשליך חפץ חד על ראשו.
עיניהן הצהובות של ההודיות הציצו בה בהשתוממות מבין הכסאות.
היא פנתה אל הנהג: "אתה יכול בבקשה לומר לו להפסיק לדבר בטלפון? הוא קודח לי בראש."
הנהג לא הגיב אבל הצרפתיה שישבה לצידה הביעה תדהמה.
"אני קלסטרופובית" אמרה לה לילה "אני מעדיפה לרדת מהמונית."
"גם אני קלסטרופובית" אמרה הצרפתיה בעברית "כשאני רוצה להמלט מזה אני מתבוננת במילה וקוראת דברים שתלויים על הקיר. גם אור השמש יכול לעזור לך, תפתחי את הוילון."
"לא. אני לא אוהבת את אור היום."
"רוצה להתחלף? אני דווקא אוהבת מאוד את אור היום." היא הציעה.
"לא, אני רוצה לרדת מהמונית. אבל אני לא יכולה. אני חייבת להגיע לירושלים."
התאילנדי הוסיף לקדוח וההודיות פכרו את כפות ידיהן המקומטות. גופה של לילה רתח מן השמש ומן ההליכה המהירה והלחוצה אל המונית.
"את יכולה בבקשה להרגע?" שאלה הצרפתיה. "יש לך אנרגיות רעות."
"יש לי אנרגיות רעות?" שאלה את הצרפתיה ששיניה הגדולות מוכתמות בכתמי ניקוטין.
"כן. את חושבת רק על עצמך והאנרגיות הרעות שלך מתפזרות לכל עבר. את מדביקה אותי בהן."
"בדרך כלל אני לא חושבת רק על עצמי." אמרה לצרפתיה שמבט של נצחון וסיפוק מילא את שדיה המקומטים והצרפתי שישב לצידה פרח בתחושת ניצחון, כאילו כרת ראש של אריסטוקראט.
"לכל אדם יש תכונות שליליות, ואת לחוצה עכשיו, את צריכה לטפל בזה." היא אמרה.
"בסדר, אני אקרא ספר. את צרפתיה, נכון?"
"כן. אז מה?"
"אני בדיוק מלמדת את עצמי צרפתית. את מכירה את המשורר עמנואל מוזס?"
הצרפתיה הביטה בה במבט מלא שנאה מעורב בתחושת תיעוב ואי הבנה.
"לא, אני לא מכירה את עמנואל מוזס."
"חבל." אמרה לילה "הוא משורר מעולה."
הצרפתיה הופתעה מעזות מצחה. איך היא מעיזה לשאול אותה שאלות על משוררים ברגע כה בוהק של נצחון. לאחר שהביסה את האישה הלחוצה ואמרה לה בפנים את האמת ובאופן מדוייק ולא קולני, יש בזה מתחושת ההשפלה הענוגה. כעבור זמן קצר המרקיזה דה סאד ירדה מהמונית ולא הסתובבה לאחור לומר ללילה שלום.
טקסט מרגש ונקרא בנשימה אחת חשים בו את דופק הרחוב ואת פעימותיה הרגישות והחרדות של לילה
ואיזה שם מיוחד בחרת לה ,חגית – עמוק כמו הלילה סהרורי ומסויט כמוהו
מתוך הרומן החדש?