הוצאה להורג

בעשרים ושש בספטמבר 1976 אישה צעירה הרגה בגרזן לביאה. זה היה בצפון קניה, אישה אפריקנית צעירה שחששה לחיי שני ילדיה הרגה לביאה בעזרת גרזן. היא הבחינה בה מרחרחת ליד ביתה, האישה השאירה בבית את שני ילדיה, האחד בן שש והשני בן חצי שנה. היא תפסה אבן גדולה ויידתה אותה בחיית הטרף. הלביאה לא ברחה ואז שבה האפריקנית לביתה, תפסה גרזן והתנפלה על הלביאה במכה גדולה בשתי רגליה הקדמית. כאשר התמוטטה הלביאה הנחיתה האישה מהלומה נוספת בגרזן על ראשה של החיה והרגה אותה. זה היה יום ניצחון לאימהות. ביום הזה אני נולדתי. בשעה שש בבוקר הגחתי אל אויר העולם. אז שמעה אמי את מנוע הקטנוע של אבי מתרתח וזועם אל האוויר, כי שמע שנולדה לו בת נוספת. הוא נסע מבית החולים והותיר אותה לבדה במיטתה, המומה וכואבת. ריח כלור כחול עולה מן הזיכרון הראשון שלי, כף רגלי פוגעת בקרקעית בריכה, גבר זר מחכה לי שם, מעל עיניו צפים תלתלי דבש ארוכים כרגלי מדוזה. הוא מחייך אליי, בועות משתחררות מפיו, שיניו לבנות, עורו כהה, הוא אינו נוגע בי, אני רואה שהוא שמח ולא עוצמת את עיני, אני חסרת משקל, המים גורפים את גופי למעלה, ראשי בוקע מעל פני המים, אני בת שלוש, עיניי מחפשות אחר אימי. היא יושבת על כיסא נוח מעל פני המים, שערה הזהוב ספוג שמש ועיניה הירוקות עולזות וגאות למראה זריקתי אל המים בשנית. כעבור שבע שנים היא תעזוב את הבית. זו הסיבה לכך שאני אוהבת אנשים שאין להם הורים. בעיקר אנשים שאין להם אימא. אני אוהבת אנשים שאבא שלהם פוצץ אותם במכות כשהם היו ילדים ולמרות זאת נשארו לו נאמנים ועזרו לו כשגסס. אני אוהבת אנשים נאמנם בגלל שהם חלשים יותר מאנשים אנוכיים שאף פעם לא ויתרו על עצמם. אנשים שבורים ופגומים, פגועים וחסרי הגנה. כאלה שהולכים בעולם חשופים וכל דבר קטן בגודל של פירור נוגע בהם כמו פצצת אטום. אנשים שמרגישים רע כל הזמן ושאין לה מה להפסיד ובגלל זה הם תמיד אומרים את האמת. אני אוהבת את פרידה, גם היא הולכת לפסיכולוג פעם בשבוע אבל היא אף פעם לא בוכה. אבא שלה מת בתאונת דרכים לפני שנה. ככה פתאום הוא מת לה, בבת אחת, ולא הוציא לה את הנשמה בייסורי גסיסה לאורך כמה שנים. גם היא לא מסוגלת למצוא עבודה ומשוטטת סתם ברחובות. העיניים שלה תמיד מזוגגות ולא נעצמות ביחד, רק אחת בכל פעם נסגרת כמו בובה מקולקלת. קראתי בעיתון על אבא שלה. הוא היה עורך דין שהתמחה בתאונות דרכים. עד שהארתי את עיניה היא לא הבינה את הקשר בין אופן מותו לתחום עיסוקו. עד כה היא הלכה בחשכה. אבל כשהבינה את הקשר בין הדברים, על אף היותם בעלי קשר סמלי בלבד, היא הייתה נורא שמחה. כמעט כמו בערב שפגשתי אותה בסטודיו לציור. מיד כשנכנסתי ראיתי אותה יושבת על הספה ומביטה באיש עירום שעמד במרכז החדר ונצרב בלהבת פנס תאורה. ברקע ניגן הרקוויאם של פאורה והסנקטוס היה בשיאו, הנחתי את כן הציור בפינת החדר, בקצה חצי מעגל המציירים. נעצתי נעצים לבנים בנייר הלבן וקבעתי אותו בתוך קרש העץ. האיש העירום הסתיר חצי מערוותו ושילב את ידיו מעל רגלו השמאלית. רגלו הימנית הייתה מקופלת במאמץ מרעיד על כיסא עץ צהוב. הזיעה שנטפה ממצחו הגבוה זלגה וזבה מתלתליו הבהירים אל עיניו התכולות ומשם בדליפה מהירה הציפה את צווארו. הכיתה עמדה סביבו וירתה בו מבטים איטיים וארוכים. בחצי מעגל הם ירו בו ופירקו את איבריו בפחם. גם אני התקרבתי וכיוונתי אליו את קצה העיפרון. יריתי בו את מבטי הראשון וראיתי בעיניו את אש הפנס מרצדת באישונים ואת מפלי זיעתו מוטחים במורד הירכיים. קולות הבנדיקטוס דעכו והמורה ניגש אליי ואמר:"בחיים לא ראיתי מישהו אוחז ככה עיפרון. זה תקוע, זה חוסם, אם תחזיקי אותו בקצה זה יעזור לך להשתחרר." החזקתי בקצה העיפרון וניסיתי לצייר אך מיד הפסקתי. "אני רוצה שתתבוננו אחרת, שתראו את הדברים אחרת, ולא כפי שהם. אני רוצה שתפרשו את הדברים על פי מבטכם המקורי ולא כפי שהדברים מופיעים במציאות. אלא כפי שאתם רואים אותם. אני רוצה שתראו את הדברים אחרת." המורה הכריז והכיתה המשיכה למדוד את הגוף העירום בעיניים מחושבות וקרות. באדישות לסבלו הוסיפה לשבור את איבריו המתאדים לקוי פחם קטועים ודקים. הקיר האחורי של הסטודיו נפתח אל מרפסת רחבה שצפתה על יפו ובשמים בקעו קרני שמש מאוחרת מבעד לענן סמיך. אור אחרון פלש לחדר הפנימי. חלפה שעה ומעליי קרני השמש דעכו ומעל הדיקט שהנחתי על רגליי התנוסס ציור בלי אור ובלי צל. ציירתי את הגוף העירום קטן ומעוות ומשכתי יד איפה שיד ורגל איפה שרגל. גם את הכיסא והשטיח ציירתי, אפילו את קופסת החשמל החלודה שהייתה תלויה על הקיר. המורה הופיע מאחורי גבי וזרק בציור מבט מזלזל. "אני רואה שיש לנו דרך ארוכה" הוא העיר ואני מיד חדלתי לצייר. גררתי את רגליי אל פינת החדר וישבתי על הספה לצד פרידה. היא לבשה שמלת קיץ שקופה ולרגליה מגפי עור אדומים ושחוקים. מעל ראשה ראיתי אותה עירומה ברישומים שרשם המורה ותלה על הקיר. קימונו נשמט מכתפיה ותלתליה האדמוניים גלשו אל שדיה החיוורים. בלי אזהרה מוקדמת שלחתי יד ותלשתי אחד. קיפלתי אותו בלהט ותחבתי את מערומיה מתחת לחולצתי. חשתי בפעימות ליבי חולפות בעדו ומאיצות בי לגנוב את שאר הרישומים שנותרו תלויים. תהיתי אם הם יחסרו למורה לאחר שייעלמו. גודלם היה רק שלושים סנטימטרים אך משמעותם שני מטר לפחות. רציתי לטשטש אותם ולגרד את פרצופה מעל הקיר כמו מיכאלנג'לו שגירד בשמחה את הפרסקו של פרוג'ינו אשר כיסה את הכותל הגדול מעל למזבח בקפלה הסיסטינית. בטרם התחיל לצייר את יום הדין. הוא תיעב את פרוג'ינו כי חשב שהוא שמרן זקן. "איך קוראים לך?" שאל אותי המורה. "לאה" אמרתי. "טוב, לאה, אני יודע שלמדת אומנות, אבל פה לא לומדים אומנות, פה לומדים לצייר." "אני רוצה לצייר" אמרתי. "כן, מילים, מילים, מילים" המורה מלמל והמשיך לשוטט בין המציירים. לא ידעתי אם לשבת או לקום. "קומי! תחזרי לצייר!" המורה צעק. מיד הלכתי אל כן הציור וכיוונתי אותו אל עבר פרידה. היא ראתה שאני מתבוננת בה. ובאותו רגע היא הייתה מאושרת. זה היה בחורף שבו אביה התרסק בתאונת דרכים ופרידה הרגישה רע כל הזמן. האמת הייתה לה חבל על הצוואר והיא אהבה את החבל הזה ונקשרה אליו. על כל שקר הכריחה את עצמה להתוודות ולהיענש. היא הפכה לאדם מיוסר, ולא בגלל שאיבדה את אביה, אלא בגלל שהיא אהבה יותר מדי. ואני אהבתי את פרידה. כל החורף היא לבשה את המעיל השחור שלו. וגם את תחתוניו השחורים. כך החל הויתור שלה על חירותה, זהותה, עצמאותה, תחתונים שחורים וגדולים עם גומי עבה היא לבשה, כאלה שמכסים את כל הישבן ועוד נותרת מהם חתיכת בד גדולה מידלדלת. תחתונים שמכסים את הטבור ומגיעים עד המותניים. כל יום היא לבשה את התחתונים של אבא שלה והרגישה אותו בין הרגליים, זה כמעט נתן לה ביטחון. אחר כך השחירו כל בגדיה, לא עוד שמלות קיץ שקופות ממשי אדום, החצאיות שלה השחירו, גם החזייה והגרביונים, אך עדיין לא הרגישה בוודאות את אהבתו וניסתה למחוק את זיכרון נטישתו. אז החלה לשתות מדי ערב וכתמים שחורים החלו מתעגלים מתחת לעיניה. וגם את שיערה האדום היא צבעה בשחור. מאז אותו שיעור לא הצלחתי לצייר. עד שראיתי אותה שוב כבר היה שיא החורף. היא דפקה על דלת ביתי ובקבוק יין אדום בידה. כל כך שמחתי לראותה יושבת מאחורי שולחן הכתיבה שלי. מסביב הגיח השקט, דממת קשב. "תישארי ככה" צעקתי. "לא לזוז אפילו סנטימטר. אל זוזי טוב?" התחננתי וחטפתי בד חדש והנחתי על כן הציור. "לא לזוז!" הפצרתי בה. היא פתחה את ספר ציוריו של ואן גוך בעמוד האחרון, בתצלום החדר שבו השיב נשמתו לבורא, בפונדק ראוו שבאובר. היא ביקשה ממני רשות להצית סיגריה אך אסרתי עליה כי רציתי לצייר את ידיה. הכי קשה לצייר ידיים. ישיבתה בחדרי האירה את חשכת חיי. היא הקפיאה את גופה ושדה הלבן בצבץ מבעד לשמלתה השחורה. רדיד שחור התפתל על כתפיה ושיערה השחור היה אסוף ומסורק מעל ערפיליות עיניה המזוגגות. "יש לך אצבעות יפות פרידה" לחשתי אליה ובניתי את עצמותיה, רכנתי והזדקפתי, התרחקתי וקרבתי, עד שגולם דמותה לבש חיים על הבד. נגעתי בשפתיה, במצחה הגבוה, בשיערה, כל כולה נספגה בצבע שמן בוהק. פניה ורודים ומאחוריה הרקע כחול. לפני שעלה השחר היא ביקשה ללכת. בחוץ ירד מבול. עקבתי אחריה ובדקתי אם תפנה בקצה הסמטה החשוכה. היא הלכה עד קצה רחוב השוק וחצתה את הכביש אל רחוב מרחביה. אז התעכבה ונעמדה מול חלון ראווה של מכולת סגורה. רק תחתוניו השחורים של אביה תלויים על עצמותיה. הגשם הכביר להן משקל ומשך אותן כלפי מטה. היא ניסתה לעצום את עיניה ביחד, אך כל עין שנסגרה פקחה את עינה השנייה ואפילו טיפות הגשם לא הצליחו לסגור אותן בשלמות. היא נחלצה מתחתוניו השחורים והשליכה אותם לפתח הביוב שהוצף וסחף את הבד השחור בזרם המים. עד לכפות רגלי היחפות במורד רחוב השוק. פרידה עמדה ערומה מול חלון ראוה של מכולת, אור הפנס כבה והשתקפות פניה בזגוגית דעכה. חתול צווח וקפץ מפח אשפה. פרידה לא זזה. באמצע רחוב מרחביה הקר והשומם, כשציור דיוקנה עליו עמלתי כל הלילה נאחז בידה הרפויה ובסכנה רבה נשטף בגשם. רוח שהגיח מכוון הים הצליף על פניה שבציור ועל פניה שבמציאות. לא רציתי שהיא תצא מהמיטה. "פרידה, בחוץ יורד גשם, אל תלכי" לחשתי אליה. אצבעות כף רגלה בצבצו מתחת לשמיכה. לכלוך שחור דבק בהן מתחת לצפורניה המקושטות בלק ורוד. "את יפה פרידה, את ממש מלאך" לחשתי והנחתי את ראשה הכבד על ירכי והקפתי את מצחה. לא פשטתי את הסוודר שלי אבל היא הייתה ערומה וכנועה כישו על רגלי מריה. הרמתי את פניה ונשקתי למצחה. החדר היה חנוק מעשן סיגריות אך לנשימתה היה ריח של מסטיק בזוקה. כוסות יין ריקות הדיפו ניחוח חמוץ למרגלות המיטה. פרידה ביקשה לקום וללכת אבל אני קשרתי את ידיה לקרשי המיטה. היא לא התנגדה כי כדור השינה שהכנסתי לכוס היין שלה גדש את עיניה בתרדמה. זו הפעם הראשונה שראיתי את עיניה נעצמות בשלמות. היא נפלה לשינה עמוקה ואני הוצאתי את מכונת הקעקועים מהארון. ציירתי על ביטנה מלאך שפורש את ידיו לצדדים ושיערו מתבדר ברוח. היא לא הרגישה דבר. לאחר שצבעתי את כנפיו בתכלת, שחררתי את ידיה. רק אז היא התעוררה. לאחר שהטבעתי את חותמי בגופה. היא התעטפה במעיל הצמר השחור ובלי שאשים לב לקחה מעל כן הציור את דיוקנה ויצאה לרחוב. עכשיו העור שלה בטח התברווז לגמרי כמו אחרי טבילה ארוכה באמבטיה. קמטים מחוספסים מצטופפים מתחת ללק הורוד והיא ממששת וגוררת את אצבעותיה על לחייה הרטובות. רציתי להמשיך את הציור וקמתי מן המיטה. רק אז גיליתי שהוא נעלם. מיד פתחתי את הדלת ושעטתי אל הרחוב. "פרידה, תחזרי, פרידה, תחזירי לי את הציור הוא ייהרס!!" זעקתי אבל היא לא הגיבה. רצתי בשולי המדרכה כנגד זרימת המים הגועשים. שקיות ניילון ריקות נלכדו ברגליי והגשם התחזק. לא ראיתי את הדרך. "פ ר י ד ה , פ ר י ד ה ! הציור, את ה ו ר ג ת אותו! הציור עדיין לא התייבש!" צעקתי וכמעט הגעתי אליה. "פרידה!!" צרחתי עד שנתקלתי בה בכל התנופה שאספתי במשך הריצה. פרידה נפלה על הכביש. ראשה נחבט בקצה המדרכה. עיניה נסגרו בבת אחת והמלאך שעל ביטנה טבע במים העכורים.