באתי אל הרופא בלילה עם סימפטיה רק לעצמי

באתי אל הרופא בלילה עם סימפטיה רק לעצמי. הוא היה ער משבע בבוקר. הוא קיבל אותי בשעה 23:00. מיד כשנכנסתי אליו התלוננתי בלי לשים לב. כמה זמן חיכיתי ואיזו שעה מאוחרת.הוא היה גמור ואני לא ראיתי את זה. הוא אמר לי: את רוצה לדעת מאיזו שעה אני ער? ואני אמרתי לו: לא, אני לא רוצה לדעת. יש לי תינוקת בבית. מאותו רגע הוא רצה להרוג אותי. ואת לא סומכת על אבא שלה? הוא שאל אותי. כן. אני סומכת לחשתי והנהנתי בראש. החדר היה ריק ובחוץ לא היה אף אחד. רק שנינו לבד בכל הבניין הגדול של הרופאים ברחוב דובנוב 10. אווירת תוקפנות עמדה בחדר. פחדתי שהוא יעשה לי משהו. הוא בדק לי את האוזן ואני אמרתי לו שיבדוק את השנייה. אני לא עושה דברים מתוך סתמיות, הוא נזף בי. ישבתי מולו מפוחדת ומכווצת. תורידי את המעיל הוא דרש. השמלה שלי הייתה חשופה ולא רציתי להוריד את המעיל. אבל הוא רדה בי ואמר לי שאני חייבת כי הוא רוצה למשש את הצוואר שלי. לא רציתי שהוא ימשש את הצוואר שלי. אבל הורדתי את המעיל. הוא בדק וחפר בעומק צווארי בכל עשרת אצבעותיו השמנות. הפנים שלו היו דהויות ועיניו קפואות ורותחות בו זמנית. כל שהייתי צריכה לעשות הוא לגלות כלפיו נדיבות ולשאול אותו איך הוא מרגיש ולהתעניין במצבו. הייתי צריכה להיות הרופא  שלו. אבל לא הרגשתי את ייסוריו. מה את עושה למחייתך? הוא שאל אותי. אני כותבת ספרים, אמרתי. אני לא יכול לומר לך איך לכתוב את ספרייך נכון? הוא צעק. נכון, אתה לא יכול, אמרתי אז את לא יכולה להגיד לי איך לעבוד. נכון אמרתי והתכווצתי עוד יותר והרמתי את עיניי לתקרה. בסוף הבדיקה הוא אמר לי שאני צריכה שיחות. בדיוק הפסקתי עם השיחות. אמרתי לו. את צריכה כדורים נגד חרדה את חייבת להפחית את החרדות. ואם את רוצה לדעת אני מרגיש ממך משהו מאוד רע. את ממש תוקפנית, אם אין שומר בחוץ תרדי לקומה מינוס אחת ותלכי עד הסוף ואז תעלי לתוך בניין אחר. תודה רבה להתראות, לחשתי והשפלתי את עיניי.  אני רצה לפני שהשומר ילך. ירדתי במעלית עד קומה מינוס אחת ומצאתי את עצמי בתוך חניון ריק. פחדתי שמישהו יתקוף אותי. חשבתי על רצח ובריחה ודמיינתי את עצמי נלחמת בתוקף בעזרת המפתח לאופניים. איך אני אשרוט אותו והוא יצחק ויהרוג אותי. בקצה מגרש החניה ראיתי דלת. הלכתי אליה במהירות עליתי במדרגות לקומה שנייה. חציתי מסדרונות ריקים והגעתי לאולם כניסה ריק מאדם מוקף בדלתות זכוכית והצבעים של התמונות שהיו תלויות על הקירות חנקו אותי. לא היה לי אויר. ראיתי טוש שחור על השולחן ולקחתי אותו איתי אם אצטרך לסמן את דרכי חזרה. אחזתי אותו ביד וחשבתי אם בשביס זינגר היה עושה כמוני והרגשתי חרטה על הגניבה אבל בכל זאת לקחתי את הטוש הזה והחלטתי שאין ברירה וכעת עליי לרדת בחזרה ואולי למצוא את הדלת של הבניין עליו דיבר הרופא. בניין המשפטים. הגעתי שוב לחניון הריק ופחדתי לנשום. הצלחתי למצוא דלת אחרת. הדלת של בניין הרופאים. עליתי בחזרה ועליתי במעלית. חזרתי לחדרו של הרופא ואמרתי לו שאי אפשר לצאת החוצה כי השומר הלך. בחדר עמד עשן סיגריות ועל שולחנו קופסת מלבורו לייט עם מצית כהה ושחורה. הוא קם מהכיסא ולקח אותי בחזרה למעלית. בשתיקה מתוחה ירדנו לקומה מינוס אחת. לא יכולתי להתאפק ושאלתי אותו: מאיזו שעה אתה נמצא כאן? משעה שבע בבוקר הוא השיב ברצון. אתה עובד ממש קשה. אתה מקריב את עצמך. אמרתי לו. הרופא שתק ונעמד ונאנח. כרסו העגולה מופשלת מלפניו גם עייפה ולאה ומותשת. שותקת. תהיה בריא לחשתי אליו והלכתי ישר עד לדלת שהראה לי. עליתי במדרגות והגעתי לאולם קבלה מעוטר בצבעי זהב וחום מוקף דלתות זכוכית מאחורי דלפק הקבלה ישב גבר רוסי עם שפם ומבט כבוי וקר. יש לך אש? שאלתי אותו. לא אין לי, הוא זעף אליי, הדלת היא מפה, הוא כיוון בסנטר לכיוון שמאל. הוא היה האיש הכי מגעיל והכי מסכן ומנוצל ומרושע שפגשתי בחיים שלי. עבד שיודע שהוא עבד ואין לו רגע לחשוב שאולי הוא לא חייב להיות עבד. אולי יש לו יעוד אחר מאשר שומר בלי אש. נזרקתי לתוך הרחוב הקר וקיללתי את השומר הזה ואת הרופא. קיללתי חזק כוסאמק כוסאמק ועליתי על אופניי הרטובים מטיפות הגשם.