אפריל

 

אפריל

 

 

איך לא להשתגע, גברת לוינטל? את שכל מעיינייך ועינייך בספרי האמנות. רק מיכאלנג'לו משכך כאבך. ראית אדם נוגע באצבע אלוהים וכבר את נרגעת. אולי לא יהיו לך ילדים. גברת לוינטל, אינך זקוקה לדבר? הרי שמך הפרטי הוא הגר, והבית חשוב לך יותר מן השאר.

גשם דופק על דפנות החלון הפתוח. הספסל שתשבי עליו בעוד רגע יהיה חלוד. רוח קרה תזמין רסיסי מים לשערך. את תביטי אל הקיר ממול והאולם ידיף ריח שטיחים מאובקים וטחובים, מהולים בהבל קפה שחור ומרק קר. ואת תחשבי שאינך קיימת.

היכן נוכחותך? כאדם אני מתכוונת. איזה מין אדם את? עלייך לנכוח. לאסוף ראיות לקיומך.

"סליחה, האם אתה רואה אותי?" תשאלי את היושב לצידך.

הוא ילבש מכנסי טרנינג אדומים וחולצה משובצת, משקפיים עגולים מכסים על מבט
 שקוף.

"כן. רואה." ישיב בהיסוס. ועיניו פונות אל מוסף הכלכלה.

"סלח לי," את תאמרי. "לרגע חשתי שאינני קיימת. אצלי יש ילד קטן בבית. אני עייפה. באתי להירשם כאן. אני חד הורית. מה צריך לומר לפקידים. יש לך מושג? גם לך יש ילד נכון?"

"לא," הוא ישיב, "את יושבת בתור לתשלומי ארנונה ומים. את בתור הלא נכון."

הוא ינמיך את מבטו לכותרת הראשית ויגחך.

"סליחה, האם שומעת אותי?" ישאל אותך מר שאולי, הממונה על הפקידים.

"האיש שלי עזב אותי." תלחשי אליו בעצב.

"מתי ומדוע?" ישאל באוטומטיות ולא ירים את מבטו מן הטפסים.

"באתי להודיע שאני חד הורית."

"אני מבקש ממך לחזור בבקשה לתור ולחשוב טוב טוב למה ומדוע עזב אותך האיש. כשתהיה לך תשובה חזרי אליי."

את תשובי אל ספסל ההמתנה החלוד ותגלי שם אישה בכתונת לבנה, שפניה מוזרות וישותה המשונה משוטטת ומחליקה על אור הפלואורסצנט האפור.

"יש בינינו דבר מה כמוס," היא תאמר לך.

מבטה יהיה לך מוכר. איזה דבר שהושחת בעיניה יבקש ממך להיעצר ולשים עליו את דעתך.

מבטה המעורפל ישיב אותך אל מציאות חדר המשחקים. מולך תעמוד האחות ותצעק:

"גברת לוינטל, הגיע הזמן לקחת כדורים." היא תלבש חלוק לבן ותניח בידיך כוס פלסטיק זעירה, בה שתי גלולות צהובות. על צווארה את תזהי את התליון המרובע ובו פני ילד מחייך חיוך זהב מרותך, ועינייך הרכות בו נתלות. גם האישה בכתונת הלבנה תקבל כוס כשלך. אך לה רק גלולה אחת, כתומה. ואת תחייכי  אל האחות ותיטלי באלגנטיות את הכוס מידה. אחר תקומי מן הספסל החלוד ותביטי בגשם. טיפות המים ינשקו ללחייך.

"הלוואי והייתי יכולה לבלוע את הכדורים במי הגשם." את תאמרי. "אבל אני עלולה לחלות."

"כן, גברת לוינטל חייבת לשמור על הבריאות. בואי, נסגור את החלון."

האישה בחלוק הלבן תגיף את התריסים ומר שאולי הממונה על הפקידים, ינעל את קפקפי הגומי הכחולים, יאסוף את צבעי הפסטל לקופסה, יכפתר את הכותונת ויתרומם משולחן הציור. יערים את הניירות הריקים בערימה לא גבוהה, ידחס אותם מתחת לבית השחי, יעמיק את החריץ שבין גבותיו ויכריז:

"גברת לוינטל, אני מוכן לתת לך קצבה חודשית בתנאי שתוכיחי לי שהגשם אוהב אותך."

"בוודאי שהגשם אוהב אותי. הרי אני מדברת כמוהו. באותה שפה נדבר. אם תרצה אראה לך איך שהוא מנשק אותי."

ותפתחי שוב את החלון ורוח רבת כוח תנשב על לחייך טיפות דקות וצוננות. את תחושי נקייה ותצליחי לנשום עמוק.

"הנה, אתה רואה? הוא ניגש רק אליי. הגשם מכיר אותי. הגשם מכיר אותי. הוא המאהב שלי. הרוח הנושבת בעורקיי, אתה רואה אדוני הפקיד? הוא לא עזב אותי. עכשיו תיתן לי קצבה חודשית לפני שאצטנן וילדי יישאר בלי אימא?"

"אבל גברת לוינטל, שמעתי את האחיות מדברות, אין לך ילד."

"מר שאולי אתה בודאי טועה, ילדי מחכה. רק אבלע הכדורים בטיפות הגשם. אני שומעת אותו קורא לי."

ותוציאי יד לבנה מן החלון, טיפות המים יפגעו בקרקעית הכוס וינתרו אל האדמה.

"זה ייקח לך הרבה זמן ככה, אם תתפשטי הגשם בוודאי יתחזק. אם תורידי את הכתונת הוא ירצה לבוא אלייך חזק יותר."

מר שאולי יתגרה בך וידך לא תחלש. את תניחי את כוס המים על אדן החלון.

"אתה באמת מאמין בכך מר שאולי?"

"כן, הוא הרי המאהב שלך לא?"

את תפתחי את כפתורי הכותונת הכחולה. כתף צחורה ורכה תיחשף באור הפלורסנט האפור ואחריה כתף נוספת ופיסת שד לבן. אך אז הכותונת הישנה תשמיע רחש קריעה.

"גברת לוינטל, את תצטנני. תסגרי את החלון ותלכי לחדר!" תצווה האחות.

"מר שאולי, גם אתה יכול ללכת עכשיו, המרק שלך מתקרר."

"אבל הגשם, הגשם, מר שאולי הבטיח לי כסף."

"גברת לוינטל אני מתפלאת עלייך את שיודעת שהוא רק משחק, אין לו כסף, מר שאולי לא עבד כבר חמש עשרה שנה."

את תלכי אל חדרך המבודד. תשכבי על מיטת הברזל. עד שקרן שמש קרה תצליף על עינייך מבין הסורגים. האישה שתיכנס לחדר תגרום לך להיצמד למזרן, לכסות על קרעי הכותונת.

את תרימי אליה את ראשך ותספרי לה:

"חלמתי על סיביר, ריחפתי מעל יערות אין סוף ומליון אגמים, צפתי באגם העמוק ביותר בעולם. המים היו נקיים, נקיים."

"הנה הכדורים," היא תניח כוס קטנה בידך ותגרור את קפקפיה בחדר. לרגע קצר תמלא את החלל הריק בין שתי המיטות, לבין הארון הנעול ושולחן העץ וסימני שריטות הציפורניים שעל הקירות.

"את יכולה בבקשה לפתוח את ארון הבגדים? המפתח אבד לי." את תבקשי.

"אנסה למצוא לך מפתח חדש, קומי, הרופא מחכה לך בחדרו."

ואת תקומי ותפסעי במסדרון ברגליים יחפות, תיצמדי אל הקיר הקר וידייך מאחורי גבך אוחזות בקרעי הכותונת. ושם נער יושב על כיסא המתנה, ילד עם עיניים כהות. נדמה שהן רואות טוב מדי.

"שמת לב שמנהל המחלקה נראה משוגע?"

את תשאלי אותו והוא לא ישיב. תשלחי ידך לשערו השחור ותלטפי.

"מדוע כה חרוך אדוני?" תשאלי.

"מכים אותי בחשמלים."

"ואתה מסכים?"

"אני נשרף. מסתובב על שיפוד מעל אש הגהנום."

"כבר פגשת בשטן?"

"כן. היא עזבה."

"מי?"

"השטן. עכשיו נשארה רק האש. לפעמים הוא נראה כעורך דין."

"השטן?"

"לא. מנהל המחלקה. יש לו שיער בלונדיני ואודם ורוד."

"למנהל המחלקה?"

"לא, לשטן, שעזבה.",

"אני הייתי יכולה להיות פיקאסו."

"גם אני. יום אחד ארגיש ממש טוב ואז אתאבד."

הנער ישלח את עיניו מעבר לחלון. שם הגן לא יהיה עלוב, הוא יהיה ג'ונגל פראי. הדבר העלוב היחיד שיהיה בו הוא שממתו מאנשים. ריקנותו מאדם. עמידתו הנפסדת של העשב. אד שיבקע מן האדמה הרטובה יחלחל פנימה אל המסדרון האפור, יקלף שכבת ייאוש וישיב חיים לקולך.

"ילדי, שיערך כה יפה." את תלחשי.

מבטו המרוחק של הרופא יתחיל להתקרב אלייך, כבר מקצה המסדרון הוא ינסה להיכנס מתחת לעורך.  הוא יקרא לך לחדרו ואת תשאירי את הילד מאחור.

מבטו של הרופא יתחדד מעל כורסתו העגולה. הוא יבדוק אם את משקרת. שיערו לבן ועיניו קטנות. הוא לא ילבש מדים או חלוק לבן. נדמה לך שכל דבר שתעני יהיה לשווא. הוא לא יעמיד פנים בוטחות. למרות שביום בו הגעת למחלקה הוא היה לך כמו המשיח. האדם היחיד שמסוגל להבין.

"גברת לוינטל, אמרי לי דבר אמיתי. מה יהיה על כל שנות לימודיך באקדמיה? האם תשליכי אותן לפח?"

"האקדמיה זו תחפושת." את תאמרי "מוסד סגור לכליאת ילדים עשירים, מלאים בחרדה. זו בעצם הייתה זריקת הרגעה שקיבלתי למספר שנים. ומי חזק יותר מן האוטודידקט שבדמים מרובים קנה חוכמתו?   אינני זקוקה לפרשנות, אלא ליצירה. לא לביקורת אלא ליופי. לא לויכוח, אלא לצורה."

"גברת לוינטל, הרי לא תשליכי את תארייך לכלבים. את עדיין משתמשת בסמים?"

"לא."

"את בטוחה?"

"ניסיתי. אך זה היה מזמן."

"זה שקר. מדוע את פוחדת גברת לוינטל? זה ממש בלתי נשלט אצלך. זה מה שמעניין בזה. את משקרת מתוך אינסטינקט סמוי ומפתיעה בעיקר את עצמך. הרי שלפניי מונח דו"ח שבו כתוב שאת צורכת. ומה הייתי אומר לך אם היית מגלה לי את האמת? הייתי שואל למה? מתי? אולי אשלח אותך למוסד אחר? ובענייני חירות יש להיזהר. ואת הרי כבר נגמלת. אמרי לי משהו אמיתי."

"אני מסכימה לתת אהבה רק למי שאינו מעריך. רק למכור אחר, מטושטש ומנותק, אשר מתקיים מאהבתי אך אינו משיב נפש, אלא הורג. אבל הבטחתי שלעולם לא אשכח את עצמי שוב. למרות שאני תמיד מפרה הבטחות לעצמי.

ההזיה בוראת שירה והסמים אינם יוצרים הזיה, אלא אשליה, שהיא שקר. אך ישנה ההזיה הטהורה שנבראת מרחם הגעגוע לילד שיופיע בחדר. זו בריאת היצירה מרחם הגעגוע. הסמים מוחקים את האפשרות להתגעגע. מוחקים את הרגש החיוני הזה. הסמים נבראו למטרת תרופה, אך המכור אינו מתרפא אלא יוצר מחלה חדשה, אחרת. הוא בעצם אינו סובל את רגש הגעגוע. הזיה אמיתית מפחידה אותו כי היא חזקה ממנו."

"אם כך הרצון הוא הדבר האמיתי?"

"כן. אבל זה כל כך קשה להיות נאהב. זה כל כך קשה לאהוב. להיות משוגע, להיות שפוי, להיות איש עם

פרצוף. ובעיקר בחודש אפריל שריחו המשכר מעיר בי תאווה רדומה וחשק עז לנגוס בחיים, לשיר, לצאת למסע, להקיף כל רגע בנצח, שלא יחלוף לעולם. אבל דווקא אז עולה בי הבנה, בעיקר כאן, בארץ מדבר, שאפריל חמקמק. שלושים יום של שיכרון, פריחה סוחפת, התעוררות. שבסופה להט בלתי נסבל, פחד מפני פרחים מבעבעים. אפריל מעלה בי חשק לחיות. ועכשיו זה לא אפריל, אלא ינואר. תראה הגשם דופק על החלון."