סטלה

 

 

 

 

 

 1

 

רַק בַּלַּיְלָה שָׁבָה סְטֶלָה לִמְנוּחַיְכָה

בְּסוֹנֶט לְאוֹר יָרֶחַ הִיא שׂוחָה לָהּ

וּמְשוֹחַחַת עִם מֵתֶיהַ שָׁם לְמַעְלָה.

לִמְנוּחַיְכָה שָׁבָה סְטֶלָה רַק בָּלַּיְלָה

פּוֹשֶׁטֶת שִׁמְלָתָהּ בָּאֲפֵלָה

מְשָׁזֶּפֶת חֲלִיפַת עוֹרָהּ

מָעְפִּילִים גָּלִּים בְּבִטְנַת מְעִילָהּ

מְצִיפִים חָלָל נוֹקֵב שֶׁלִּיבָּהּ 

גְּבוּלוֹתָיו הַמַּקִּיפִים,

בֵּין קִירוֹת גַּב וּבֶטֶן

נִלְגָּם שִׁקוּי מֻנְהַר בְּאוֹר הַנֶּפֶשׁ,

לְגוֹלֵל אֶת הַאֶבֶן מְעַל שֶׁלֹּא יָשׁוּב.

2

 

וַיֹּאמֶר אֲדֹנָי לִסְטֶלָה: לְכִי לָךְ בָּדָד בֵּין יַלְדֵי הָעֲנִיִים

לְכִי סְטֶלָה, בִּבְרָק הַצָּהֲרַיִם.

לְכִי אֶל הָעֲיֵפִים מֵהֶם לֹא תָּשׁוּבִי עוֹד

לְכִי אֶל עוֹבְדֵי הַתַּחְזוּקָה, אֶל שְׁתֵּי עֲבוֹדוֹת בִּיְמָמָה.

 

לְכִי לָךְ סְטֶלָה, מִן הָאָקָדֶמְיָה, לְכִי 

מִן הפְּסִיכוֹאָנָלִיזָה, קִבְרִי אוֹתָהּ

תַּחַת שִׂינְאָתֵךְ,  

 

לְכִי אֶל תָּחֲנַת הָרַכֶּבֶת שָׁם כִּסְאוֹת עֲלֵיהֶם לֹא יָשַׁבְתְּ

מַמְתִינִים בְּסַבְלָנוּת שֶׁיֵשׁ רַק לְכִסְאוֹת

עִיתוֹנִים שֶׁעוֹד לֹא נִכְתְּבוּ מְרַשְׁרְשִׁים אֵלַיִיךְ

בְּכָל הַשָּׂפוֹת אוֹתָן אֵינֵךְ דּוֹבֶרֶת

 

לְכִי סְטֶלָה אֶל הזָּר המְצַחְצֵח שִׁינָּיו

לִקְרַאת נְשִׁיקָתוֹ עַל שְׂפָתַיִךְ הַרְחוֹקוֹת

וּלְשוֹנֵךְ הַזָּרָה. הִימָּלְטִי מִשְּׁנוֹת הֲלִיכָה

עַל אוֹתָן מִדְרָכוֹת שְׁבוּרוֹת בִּרְחוֹב קִינְג ג"ורְג".

3

 

אֵיךְ הָלַכְתְּ סְטֶלָה לִבְכּוֹת מוּל אֲרוֹן הַקֹדֶש

כַּמָה שְׁתִיקָה הַיְתָה בּוֹ

עֵת שָׁלַחְתְּ יָדַיךְ אֶל הַפָּרֹכֶת

אַף אֶחָד לֹא הָיָה שָׁם

לא רוּחַ, לא הַבְטָחָה

רַק כָּמָּה סְפָרִים מֻטָלִים בַּעֲרֵמָה.

 

אֵיךְ עַלִיתְּ סְטֶלָה אֶל מַדְרֵגוֹת עֶזְרַת נָשִׁים

וּכְשֶׁיָרַדְתְּ לְבַקֵּשׁ אֶת אֱלוֹהִים

שָׁאַלְתְּ אֶת הַשְׁנַיִם הַרְכוּנִים עַל הַסְּפָרִים,

              בָּעֲלֵי הַזָּקָן, תַּלְמִידֵי הַחֲכָמִים,

הַאִם יֵשׁ גַּן עֵדֶן? הֵיכָן אָבִי כָּעֵת?

הַאִם הוּא שָׁם?

מֵאֵיפֹה אֲנַחְנוּ יוֹדְעִים, הֵם צוֹחֲקִים

וְאַתְּ הוֹלֶכֶת מִשָּׁם מְדָבֶּרֶת אֶל עַצְמֵךְ

מִטַּלְטֶלֶת עָל מְטֻטֶלֶת

המְשֻׁגָעִים

 

אֵיךְ הָלַכְתְּ סְטֶלָה אֶל הָאֱלוֹהִים

בִּקַשְׁתְּ אַחֲרָיו בָּשֶׁלֶג

בְּבָתֵי כְּנֶסֶת נְעוּלִים

בְּנַרְקוֹמָנִים שֶּׁבַּרְחוּ מִבָּתֵּיהֶם

בְּנַגָּנֵי רְחוֹב מְגֻלְּחֵי תּוֹדָעָה

בִּרְחוֹבוֹת יְרוּשָׁלַיִם הַקָּרָה

חָלַפְתְּ עָל גֶּשֶׁר גֵּיא הִינּוֹם

בְּמוֹרַד סִמְטָאוֹת לְלא מוֹצָא

חָשֶׁכָה חָשֶׁכָה חָשֶׁכָה.

אַכֵן, עַכְשַׁיו הִנְךָ.

4

 

רק הוא מלוֶה אותי ביציאתי מן המדבּר

אנִי מנשׁימתוֹ מִשְׁתכּרת

 

עֵיניו מבּיטוֹת בִּי דרךְ כּל אדם שׁעל פּנַי חוֹלף

וְלבשׁ מעט מגוּפו.ֹ

 

מה אעשה בְּלִי עיניו? הפִכּחוֹן כּה חזק בּלבּוֹ

וְידוֹ בּידִי אֵיתנָה.

 

לאן אתה לוקח אותי? שאלתי

לרכּבת, הוא ענה.

 

אךְ בּהגיענו שׁמט ידי,

כמעט נפלתי, עברתי מנהרה.

 

כּל צִרְצריו המֻפְלָאִים לִיווּ שִׁירתוֹ בְּעשׁן

אל תוךְ מִי שהייתי בּטרם נגסתי בּפְרִי

והרכּבת נכנסה לתחנה.

 

 

  

28/7/2006

 ראה אור ב"דימוי", כתב עת בעריכת המשוררת חוה פינחס כהן.