אוקיינוס הקברניט
רָעָב לְחֵרוּת מְשַׁחְרֵר אֶת פְּסִיכֶה לָחָפְשִׁי
דֶּרֶךְ עֵינֶיהָ משתלחות חַיּוֹת הַקֹּדֶשׁ שֶׁבִּי
בְּדֶרֶךְ חמקמקה פּוֹלְשׁוֹת
אֶל תְּפִלַּת בֵּית הַכְּנֶסֶת
לְצַד הַכְּבִישׁ מֵעֵבֶר לָחַלּוֹן המרוּשׁת
מַרַת חַיִּים לוֹבֶשֶׁת שֶׁטֶף שׁוּבִי אֵלָיו
מַרַת חַיִּים לוֹבֶשֶׁת שֶׁטֶף
כמה מיוחד!
תודה רבה
השיר עורר בי מחשבת-שאלה, לא בהכרח רציונאלית: את מי אוהבים יותר עלי השלכת, את העץ שממנו נשרו או את האדמה שאליה השתחררו לחופשי?! המשוררת לאה גולדברג כתבה פעם ביומנה: "אני אוהבת את השלכת. אני ניסיתי לשיר לה שיר-השירים קטן ב'מכתבים אשר אינם נשלחים' שלי. לא שיר-השירים, אלא זמר נוגה וחרישי כמו אוושת העלים הנושרים, לחשני, שהאות 'ש' חוזרת בו 44 פעם" (9.10.1927, מתוך "יומני לאה גולדברג", ספרית פועלים, 2005, עמ' 106).
שמעתי את השי"ן הזו בשורת הסיום של שירך: "מַרַת חַיִּים לוֹבֶשֶׁת שֶׁטֶף שׁוּבִי אֵלָיו", שיש לה איכויות של אותו זמר נוגה וגם תקווה גדולה שפסיכה תמצא את הרגשת חירותה.
תודה רבה על השיר.
חגית
שיר ניפלא. מיוחד, אצילי.
כאילו לקחת אשה, נערה, ילדה והלבשת אותה בכותנות חירות שתשמש אותה גם בימי חול וגם בימי קודש.
גם כשהנפש מתפללת וגם כשהנפש נלחמת על חירותה
ונפצעת בדרך.
זה כמובן החירות שאני לוקחת לעצמי לתאר את מה שעלה בי כשקראתי את שירך הכול כך מיוחד ועמוק.
תודה תהל
חגית, אהבתי מאוד את השיר הזה, בעיקר את השימוש באלמנטים המטפיזיים שבו ומוטיב החיה שבדוברת, ואת השורה הנועלת שהיא שיאו של השיר. כבר כתב כאן מישהו, נדמה לי, שהיא מצלולית וקסומה. רני.