אוקיינוס הקברניט
מר פוקס מתכונן לעזוב את העולם. היום כשנכנסתי למעבדה שלו ראיתי את בנו דויד לומד את מלאכת תיקון מכונות הכתיבה.
"עוד מעט לא אהיה כאן ומישהו חייב להמשיך אותי." מר פוקס אמר.
"בבקשה אל תדבר כך" ביקשתי. "אתה תחיה לנצח".
"לא תודה" מר פוקס צחק.
על השולחן שבמרכז חדרו הקטן עמדה מכונת "אוליבטי" חלודה ויפהפייה.
"היא כבר זקנה. היא נולדה כשאני נולדתי." אמר מר פוקס.
"אז היא בת שמונים" לחשתי.
"גם אתה יפהפה מר פוקס" אמרתי לו והוא צחק והסמיק.
"תבואי מחר עם המכונה ואני אסדר לך סרטים למשך שנה. תבואי מחר. אם זה כבד תגידי ואני אבוא אלייך."
"מר פוקס, אתה תחיה לנצח." אמרתי לו "אני לא יכולה לחיות בלעדיך."
עוד דברים על מר פוקס:
http://www.blogs.bananot.co.il/showPost.php?itemID=7739&blogID=154
אוי ואבוי. הוא אכן נצחי מר פוקס ועלי לפקוד אותו וזו הזנחה של האנושיות שלא נעשה כדבר הזה. הוא נצחי ונצחיים הם אלה שיודעים שהוא יפיפה והרואים בעיניו הנוצצות את זכרונות חייו.
בבקשה מסרי לו את אהבתי כלקוח סורר. קראתי עכשיו סיפורון מרשימה קצרה של משורר ידוע ברגישותו לבני האדם, ושם הוא מספר על כך שאנו העוברים ושבים, לוקחים עמנו רק גרגר מקיומם של אלה החיים בינינו בטוהרם. הוא מבקר אותנו על כך והוא צודק.
אשריך שאת יודעת לקחת איתך חופן מגרגיריו החמודים של מר פוקס, ושומרת אותם אצלך לנצח.
אנא מסרי לו את אהבתי.
באיזו שעה פותח מר פוקס את חנותו בימי שני, בדרך כלל? אני רוצה לבוא ולממש את זכותי לרכישה בחנותו.
אנא תשובתך.
בשעה 11:00
תודה רבה. תבורכי מלב. אגיע לשם מחר. הסיפורון מתוך הרשימה נמצא לפניי אך אין ביכולתי לצטטו משום שהוא קשה מדיי לקריאה ואל מר פוקס יש להגיע בכל השמחה שבעולם.
הנה רק סופו: "המונות עוברים ודורכים עליו [על קבצן ברחוב אלנבי] בלי משים (!) ובלי-משים (?) לוקחים איתם כל סוליה וכל עקב שלהם רק גרגיר ממנו. כעבור זמן מועט נראה מקום זה טהור בעיניהם ונעליהם נקיות מעומס-החטאת".
בי נשבעתי שמחר אהיה שם. אמנם אקח עמי רק גרגיר אך לי הידיעה שישנה מישהי שלקחה עמה חופן טהור של אהבה אליו.
ושוב, תודה רבה וברכות מעומק הלב.
יהודה הלוי 20
בסופו של דבר קניתי Brother, יפנית. "אוליבטי" איטלקייה קסומה, ציפור כחולה יפיפיה נבחנה היטב. מר פוקס היה חיוני ובמיטבו, והסביר לי מאל"ף עד ת"ו, את כל תכונותיה. אחר כך הראה לי "הרמס בייבי" אנגליה, אך צבעה הירקרק לא קסם לי וממש לבסוף שלף את ה"ברודר" וצבע הקרם שלה, קפיצת מקשי האותיות לעברי כאצבעות חיות, והצליל המדברי השוקק שלה גרמו לאהבה ממבט ראשון.
"לא תעשה לי הנחה?", שאלתי את מר פוקס, כשאמר שכל מכונה עולה אצלו 500 ש"ח, ואחר כך אפשר לבוא ולהחליף, חודש-חודשיים-שלושה, אם לא מרוצים.
הוא כיווץ את טפריו, משל רצה לתקוף כשועל, ואמר: "לא. המחיר הוא קבוע".
בנו דויד כיוון אותי אל הכספומט הקרוב, וכשחזרתי, היה מר פוקס מדבר את השירה שלו בטלפון עם אחד פלוני: "זהו. אני כבר אתפוס אותך על חם. אני צריך להביא לך את הזהו".
ה"זהוווּ" של מר איגנץ פוקס הוא השירה שלו וזהו גם סוף הסיפור ותחילתו של סיפור חדש ומופלא.
מר פוקס הוא נצחי ורוחו נושמת בכל מכונת כתיבה שבה הוא מטפל ושאותה הוא מוכר. "יש משוגעים לדבר, שקונים, אבל מעט, ויש אספנים שרוצים להציג אותן במזנון בסלון".
מומלץ בחום לבוא ולשמוע את קסם המילים של אדם המסביר את אהבתו בצלילים מדוייקים שאותם יש לשמר.
תודה רבה לך מקרב לבי.
מרגש מאוד. אבי נמצא בשלב דומה וכל יום נאמר המשפט הזה: כשאני לא אהיה…
זה משפט נורא. הלוואי והם לא היו אומרים את זה.
זה משפט שמאפיין אנשים שנמצאים בעשייה ואוהבים אותה. הם דואגים לכך שהיא תימשך ביום שלאחר לכתם. גם אמי אומרת את זה כל הזמן. אבי, שלא אהב עשייה רבה מדיי, לא אמר את זה אפילו פעם אחת.
בעיניי, זה משפט יפה של אהבת החיים.