בינתים

 מאת נתן זך

בֵּינְתַיִם הִיא חוֹזֶרֶת אֵלַי בְּכָל עֵת אִישַׁן בְּחֲלוֹמִי

וַאֲנִי אוֹמֵר לָהּ בָּרוּךְ שׁוּבֵךְ, בֵּינְתַיִם שְׁבִי,

וְהִיא מְסַדֶּרֶת אֶת הַכַּר, כמנהגהּ,

שֶׁהָרֵי אֵין זֶה טִבְעִי שֶׁאֵם לֹא תְּסַדֵּר אֶת כַּר בְּנָהּ

וְכִי הבֵּן יהיה זֶה המסדֵר אֶת כַּר אִמוׁ

וּמוֹחֶה זעתהּ הקרה וּמחלִיק אנִיצֵי שְׂערהּ

וּמחזיק בְּידהּ הקרה וְאוֹמֵר אל תירְאִי

המקום שאת הולֶכֶת אליו, ממנו לא תחזרי

רֵיקַם כְּמוֹ שחזרתְּ פְּעמִים כּה רבּוֹת

כִּי המקום שֶׁאתְּ הוֹלֶכֶת אֵליו אֵין בּו תִקְווֹת

וְלא אבְדן, חָרַטָה וַצער, אף לא כְּאב אֵם,

המקום שאת הולֶכֶת אֵליו לא חסֵר דבר. הוּא מקוֹם שָׁלֵם.

שמעתי את השיר הזה לראשונה לפני חודש, מתוך הספד אשר קרא המשורר שלמה קראוס על אימו.