הֵקַצְתִּי מֵאַהֲבַתְךָ וְאַכֵן הַטַּעַם מַר
גַּם בְּפִסְגַּת הַהִתְלַהֲבוּת מֻכְרָחָה לָבוֹא יְקִיצָה
ואָחֲרֶיהָ מַעֲשֵׂה הַהִטַּהֲרוּת
הֲפָגַת הַמְרִירוּת
אֲפִילוּ הִתְפַּלְלוּת סוֹדִית לְהִתְנַפְּצוּת בֵּינִי לְבֵינִי
לְמַעַן תִּצְלַח הֲפִיכָתִי לְפֶּחָם-עֵצִים לְאַחַר בְּעִירָה וּשְׂרֵפָה.
הֱיוֹת הַפֶּחָם קַיָּם הַרְחֵק מִן הַכַּעַס
מְקָרֵב אוֹתוֹ לְהִתְקַשְּׁרוּת שֶׁאֵינָהּ פְּגִיעָה
הֱיוֹת הַפֶּחָם שֶׁל עַצְמוֹ אֲשֶׁר אֵינוֹ מוֹסֵר אֶת גּוּפוֹ
אֶלָּא נִמְשָׁח עַל פְּנֵי חָיַּלִים לְמַטְרַת הוֹבָלָה מִמָקוֹם לְמָקוֹם
הוּא הַשָּׂכָר הַנִּתָּן לָפֶּחַם:
הָ
תְ
נ וּ
עָ ה
מֵרְצוּעַת אֲדָמָה הַקְּרוֹבָה אֶל הַיָּם עַד לִבּוֹ שֶׁל אוֹקְיַנוּס
וּמִשָּׁם אֶל אִי – מִבְטַחִים.
מַשְּׂאַת נַפְשׁוֹ שֶׁל הֶעָיֵף. בֵּין הַצַּוָאר לָבֶּטֶן.
בְּתוֹךְ חֲלַל הַפֶּה
עַד הִפַּסְקוּת גְּמוּרָה שֶׁל הַנְּשִׁימָה
שֶׁיֵּשׁ בּו לְחַנֵך לִפְּרֵדָה
וּבְּעֵת פְּרֵדָה יָבִיא לְךָ מְחִילָה
יַמְתִּיק עָנְשֵׁךָ וִיְוַתֵּר.
גַּם אַתָּה כִּכְלוֹת הַכֹּל רַק פֶּחָם.
הי חגית, קראתי את שירך כמן שיר המשך לסיפור העץ הנדיב כי קראתי בתוך כאב הפרידה את נדיבות הכותב ואהבתו לעולם.
שיר נפלא . לפחות פחם לבעירה.
"אם יש את נפשך לדעת"…חבל ועצוב אבל חומר לשיר אמר אורפאוס לנבל…
שיר שמתנועע כגלי האוקיינוס, פעם סוערים, פעם כועסים. וכשהסערה נרגעה, השלווה היא הברוכה הבאה.
כך אני רואה את המטאפורה של השיר המקסים.
… הפחם ש'אינו מוסר את גופו' צובע את פני החיילים בשחור ומנצלם לתנועה בעולם ובתוך הגוף והנפש, הפחם משתלט אט אט על הדמויות שבשיר עד לשיא בשורה האחרונה: ' גם אתה ככלות הכל רק פחם', אך הפחם מוליך את דמיוני הלאה, אל מחוץ לגבולות השיר, אל פחם האבן שמכיל בעיקר פחמן ומשם קצרה דרכו של הפחם אל היהלום – הקשה והמרהיב בחומרים שהוא פחמן טהור וגם ידידה הטוב ביותר של האישה.
מ.ש.ל (מה שצריך להוכיח)
חגית, שיר חזק וכואב
אני לא מסכימה עם שכר ועונש. בעיקר לא עם עונש. (וחינוך).
אילו מושגים סוגרים המתאימים לימי חשכה.
אבל השימוש בבעירת הפחם הוא טוב, למרות שגם במעשה השריפה יש משהו פגאני, משהו מן החשיבה החשוכה.
חגית, שנה טובה, שנת אור ומעוף.
טקסט חזק ונוגע, שנה טובה, שנת יקיצה
יוצרת ופורחת