גשם

השטיח הרטוב התקפל אל המעקה ונשמט ובכה אל הרחוב, השחף הלבן ריחף במרום התקרה. מטוסים אמרו להינתק מן השמים. העננים מחוץ לחלוני לא הרפו מן הדמעות והעולם צווח את נשמתו לנוכח הטיפות הקפדניות שהציפו את חדרי ואני לא ויתרתי וישבתי על הכסא הרטוב. הוא כל שהיה לי. חלמתי על הזמן שמעולם לא היה לי, וכיביתי את הסיגריה במים השחורים שעמדו בלב מאפרה שהייתה פעם נר כחול. בחדר עמדו פעימות שבקעו מן הקירות, פעימות לב אדיר ששכן בתקרה. פעימת החיים הביתיים: פה פם פה פם פה פם. לא ידעתי מאין נובעות הפעימות אלא קיבלתי אותן כדבר מובן מאליו כמו שאת החרדה הרובצת על האושר והפחד שמסתתר בלב השלוה.

כשכולם ישנים האשליה יודעת לפרוש כנפיים ולהחיות את עצמה ולגרום לי לחוש כאילו שיש לי זמן ללכת לאיבוד ולִגְלוֹת על איי הדמיון, כאילו שיש לי זמן לכתוב את השירה המבעבעת מן הזעם וזו תניח לי לעוף הרחק מן השקט והחום שבליבם מפעפע הפחד.

ואז הגשם פסק והרצפה התייבשה וכל המים זרמו במורד המרזב ובמאפרה נותרו המים העכורים ובדל סיגריה יחיד והפנקס עמד ספוג מים וכל המים בו עומדים כרשימה ארוכה של ימי בצורת. והרחוב דמם. רק נביחות צרות גרון נשמעו מרחוק ולא עוד צעדי עקבים רצים בבהלה.

והשמים היו כהים ולבנים בו זמנית וקול נערה משוחחת עם איש רך ונחמד ומזמין. "כן אני אשמח" היא אומרת עד קצה הרחוב וקול מכוניות והעץ היחיד עמד מואר לשמש הנוגהת מן הפנס לא עוד הסתחרר מן הרוח המשתולל.

"כיף לקשט אותך" אמרתי לאהובי שעמד על המרפסת וצמיד כסף שקניתי לו כרוך לפרק ידו.

"תמשיכי" הוא השיב.