נולדתי בשנת 1976 בעיר אחת לצד הים התיכון. בנעוריי עזבתי והלכתי מעירי. בבגרותי שבתי אליה. אינני רואה את כחול הים מחלוני או שומעת את רחשיו. יותר מכל אני רוצה עכשיו להפליג, לשבת בתא נידח, לשתות כוס יין, להצית סיגריה ולכתוב.
ספריי:
2007 - תשעה שירים לשמואל, הוצאת פלונית
2010 - לויתני האפר, הוצאת קשב לשירה
כשאני מביט בתצלומי ילדים של חיילים שארע להם רע, אני תמיד דומע. לא בעת ירי מטחי הכבוד או בעת ההודעה על החטיפה, אלא תמיד כשילדותם קמה וחיה מול עיני ואני חושב מיד על ילדיי.
תודה שהבאת, חגית, יש משהו בתבוננות בתצלום של ילד שאנחנו גם יודעים את העלמותו הפיזית הבלתי נתפסת המהציאות, משהו מתבונן מעל הדברים בצמרמורת, בגלל שמימד הזמן הופך למשהו אחר
אוקיינוס הקברניט
תודה חגית, הילד התמים המחייך באהבה, הליצן שהיה נוגע בכולנו, ובכלל תודה להפניה לבלוג שלו
כשאני מביט בתצלומי ילדים של חיילים שארע להם רע, אני תמיד דומע. לא בעת ירי מטחי הכבוד או בעת ההודעה על החטיפה, אלא תמיד כשילדותם קמה וחיה מול עיני ואני חושב מיד על ילדיי.
תודה שהבאת, חגית, יש משהו בתבוננות בתצלום של ילד שאנחנו גם יודעים את העלמותו הפיזית הבלתי נתפסת המהציאות, משהו מתבונן מעל הדברים בצמרמורת, בגלל שמימד הזמן הופך למשהו אחר