אוקיינוס
  • חגית גרוסמן

    נולדתי בשנת 1976 בעיר אחת לצד הים התיכון. בנעוריי עזבתי והלכתי מעירי. בבגרותי שבתי אליה. אינני רואה את כחול הים מחלוני או שומעת את רחשיו. יותר מכל אני רוצה עכשיו להפליג, לשבת בתא נידח, לשתות כוס יין, להצית סיגריה ולכתוב. ספריי: 2007 - תשעה שירים לשמואל, הוצאת פלונית 2010 - לויתני האפר, הוצאת קשב לשירה

סשה

 

 

 

 

 

הלְבַּשְׁתִי אֶת סַשָׁה מְעִיל צֶמֶר אָדוֹם 
וְהלכְתִי בַּשְׁדֵרָה וְרָאִיתִי אִשָׁה אֲחֶרֶת
מִתְמָסֶרֶת לזְרוֹעוֹת גֶבֶר אוֹהֵב וְהִיא לַבְשָׁה 
אוֹתוֹ מְעִיל בְּדיוּק וְידעתִי שׁבְּקָרוֹב מִישֶׁהוּ יְחַבֵּק
אֶת סַשָׁה ויְנַשֵׁק אוֹתָהּ בְּשִׁגָעוֹן וְהִיא תְּחֲיֵךְ אֶל 
הַלַּיְלָה וְהֵם יֵלְכוּ לִרְקוֹד וְהוּא יִקְנֶה לָהּ
בִּירָה וְהִיא תִּלְגוֹם לְגִימוֹת קְטָנוֹת וְהוּא יְנַשֵׁק לִשְׂפתֵיהַ
הַמָּרוֹת מְבִּירָה וְהִיא תִּתְמָסֵר לִנְשִׁיקָתוֹ.

 

 

 

 

 

 

27 תגובות

  1. סיגל בן יאיר

    מאוד יפה בעיני הטקסט הזה, גם בגלל שבחלקו הוא סתום בפני ולא מתמסר לגמרי אלא מסתיר ומכסה וגם בגלל המעגליות שלו.

  2. מאד ציורי

  3. שולמית אפפל

    אהבתי את הטקסט, חגית.

  4. הנחבא אל הכלים

    מאד מצא חן בעיני הקטע השירי.
    אני מבקש לנחש: סשה היא בתה הקטנה של המשוררת. באופן מקרי היא רואה אשה הלבושה באותו מעיל שבה לבושה ביתהּ ,מראה זה מבהיר לה שהזמן יחלוף במהרה וביתה לא תשאר תחת חסותה והשגחתה.

    • חנה טואג

      כך גם אני חשבתי. סשה היא הבת של הדוברת בשיר ובמעגליות המתוארת בשיר ומן הסתם קימת גם בחיים, האשה האקראית והנחשקת ברחוב, עשויה להיות פעם גם הבת הקטנה כשתגדל. שיר שכולו רגש בלי לגלוש לרגשנות. מאוד אהבתי.

    • קטע מרתוק (מר מבירה ומתוק משאר הבחינות…)
      נחבא נחבא בחיאת נחבא בשביל מה למדנו כל כך הרבה שנים באוניברסיטה אם לא כדי להפריד בין הדובר בשיר למשורר
      במטותא ממך – אנא הפרד רשויות
      שבת שלום

      • הנחבא אל הכלים

        ריקי היקרה
        נדמה לי שהיום גם באקדמיה כבר חדלו מלהפריד בין הרשויות וחזרו לדבר בלשון: המשורר
        שהרי תסכימי איתי בודאי שגם אם המשוררת לובשת פרסונה אחרת עדיין היא שואבת את אישיותה מהחוויות הראליות (או הפנטזיות) של האישיות הפרטית של המשוררת.

        לא אשכח איך לפני מספר שנים בקשה ממני חברה משוררת לקרא את שירה החדש ולחוות עליו את דעתי.
        אמרתי לה שלא נוח לי לקרא כשהמשוררת עומדת צופה מאחרי גבי. סלקתי אותה לכמה דקות וקראתי.
        כשחזרה דברתי מצוות אקדמיה מלומדה ואמרתי (כפי שלימדו אותי בבית הספר): "הדוברת בשיר…" היא הפסיקה אותי ואמרה: "זו לא הדוברת, זו אני.."

        ולגבי שיר זה ,נדמה לי שזיהוי הקשר בין "הדוברת" ל"סשה" הוא משמעותי לפענוח המסר מהשיר.

        בואי ונקרא לנערה (חגית) ונשאל את פיה. זו אחת המעלות של "הבננות" ,אפשר לשאול את בעלת הדבר" למה התכוונה המשוררת".
        שבת שלום
        הנחבא

        • נחבא יקר אז מה אתה אומר :זמירות חדשות באקדמיה : עבר זמנם של הדובר , המחבר, הסופר, הסוז'ט וכל כיוצא באלה ? ? אנחנו צריכים אם כך לדרוש את דמי הלימוד בחזרה 🙂
          ברור שהכותב מצוי ביצירה אך כמו שלא יתכן שהשחקן יזוהה עם כל דמות שהוא מגלם כך לא יתכן שהמשורר או הסופר יזוהו "אחד לאחד" עם היצירה שכתבו, זה נראה לי ממש בסיסי .
          כתבה זאת דליה רביקוביץ בדרכה החד פעמית:"אין עלי בגד בכלל, הרי זאת אני הבוערת" והתכוונה למדאה …

          • הנחבא אל הכלים

            בחיאת ריקי!
            לכלכת הפעם!!
            בדוגמה שהבאת מהשיר "בגד" של דליה רביקוביץ' (עמ'122-123 כל השירים עד כה". דוגמה זו מוכיחה לפי הבנתי את ההפך ממה שאת רואה בשיר.

            זה אולי השיר הכי חשוף ואישי שיכול להיות. שימי לב למי ההקדשה ,
            אבל גם בלי זה, השיר עצמו הוא דיאלוג של המשוררת עם עצמה (דרך דמות חיצונית) המביאה במפורש את סיפור מדיאה ומותה כאנלוגיה לחייה שלה.

            האירוניה של הגורל היא שדליה רביקוביץ' הלכה לעולמה לא באש אלא בחדר המים.

            הַבֶּגֶד / דליה רביקוביץ

            ליצחק לבני

            אַתְּ יוֹדַעַת הִיא אָמְרָה, תָּפְרוּ לָךְ בֶּגֶד מֵאֵשׁ,
            אַתְּ זוֹכֶרֶת אֵיךְ נִשְׂרְפָה אִשְׁתּוֹ שֶׁל יָאזוֹן בִּבְגָדֶיהָ?
            זֹאת מֵדֵיאָה, הִיא אָמְרָה, הַכֹּל עָשְׂתָה לָהּ מֵדֵיאָה.
            אַתְּ צְרִיכָה לִהְיוֹת זְהִירָה, הִיא אָמְרָה.
            תָּפְרוּ לָךְ בֶּגֶד מַזְהִיר כְּמוֹ רֶמֶץ,
            בּוֹעֵר כְּמוֹ גֶחָלִים.

            אַתְּ תִּלְבְּשִׁי אוֹתוֹ? הִיא אָמְרָה, אַל תִּלְבְּשִׁי אוֹתוֹ.
            זֶה לֹא הָרוּחַ שׁוֹרֵק, זֶה הָרַעַל מְפַעְפֵּעַ.
            אֲפִלוּ אֵינֵךְ נְסִיכָה, מַה תַּעֲשִׂי לְמֵדֵיאָה?
            אַתְּ צְרִיכָה לְהַבְחִין בְּקוֹלוֹת, הִיא אָמְרָה,
            זֶה לֹא הָרוּחַ שׁוֹרֵק.

            אַתְּ זוֹכֶרֶת, אָמַרְתִּי לָהּ, אֶת הַזְּמַן שֶׁהָיִיתִי בַּת שֵׁשׁ?
            חָפְפוּ אֶת רֹאשִׁי בְּשַׁמְפּוֹ וְכָכָה יָצָאתִי לָרְחוֹב.
            רֵיחַ הַחֲפִיפָה נִמְשַׁךְ אַחֲרַי כְּעָנָן.
            אַחַר כָּךְ הָיִיתִי חוֹלָה מִן הָרוּחַ וּמִן הַגֶּשֶׁם.
            עוֹד לֹא הֵבַנְתִּי לִקְרֹא אָז טְרָגֶדִּיוֹת יְוָנִיּוֹת,
            אֲבָל רֵיחַ הַבֹּשֶׂם נָדַף וְהָיִיתִי חוֹלָה מְאֹד.
            הַיּוֹם אֲנִי מְבִינָה שֶׁזֶּה בֹּשֶׂם בִּלְתִּי טִבְעִי.

            מַה יִּהְיֶה אִתָּךְ, הִיא אָמְרָה, תָּפְרוּ לָךְ בֶּגֶד בּוֹעֵר.
            תָּפְרוּ לִי בֶּגֶד בּוֹעֵר, אָמַרְתִּי, אֲנִי יוֹדַעַת.
            אָז מָה אַתְּ עוֹמֶדֶת, אָמְרָה, אַתְּ צְרִיכָה לְהִזָּהֵר,
            הַאִם אַתְּ לֹא יוֹדַעַת מַה זֶּה בֶּגֶד בּוֹעֵר?

            אֲנִי יוֹדַעַת, אָמַרְתִּי, אֲבָל לֹא לְהִזָּהֵר.
            רֵיחַ הַבֹּשֶׂם הַהוּא מְבַלְבֵּל אֶת דַּעְתִּי.
            אָמַרְתִּי לָהּ: אַף אֶחָד לֹא חַיָּב לְהַסְכִּים אִתִּי
            אֵינֶנִּי נוֹתֶנֶת אֵמוּן בִּטְרָגֶדִּיוֹת יְוָנִיּוֹת.

            אֲבָל הַבֶּגֶד, אָמְרָה, הַבֶּגֶד בּוֹעֵר בָּאֵשׁ.
            מָה אַתְּ אוֹמֶרֶת, צָעַקְתִּי, מָה אַתְּ אוֹמֶרֶת?
            אֵין עָלַי בֶּגֶד בִּכְלָל, הֲרֵי זֹאת אֲנִי הַבּוֹעֶרֶת.

          • נחבא נחבא נשבעת לך שלא לכלכתי, מילת המפתח היא :(דרך דמות חיצונית)
            ולכן הסוגריים מיותרים.
            המחיצה, הסוד, ההסתר,הבגד הם עיקר השיר וזה מה שהשיר של רביקוביץ עושה נפלא. אתה קורא את השיר כדיאלוג של המשוררת עם עצמה , אני קוראת אותו כמונולוג , או דיאלוג של מרכיב באישיותה של הדוברת שהתקיים ברגע מסויים ופג ונעלם ברגע שאחריו,
            לכן נראה לי כה בעייתי הזיהוי הכובל הזה בין הדובר למשורר

          • הנחבא אל הכלים

            לריקי
            לא נעים לי שאנחנו מתעלקים על הבלוג של חגית, אבל אני בטוח שהיא לא מתנגדת כי זה ויכוח לשם שמים.
            ולעניננו, לא טענתי לרגע שמה שמשורר כותב בשיר מחייב אותו לכל חייו.
            מחר הוא יכול לקום ולכתוב שיר הפוך.
            אבל דווקא השיר "בגד" כך נדמה לי,מתאים לתחושה הפנימית של "נשרפת" שליוותה את רביקוביץ' רוב ימיה.
            שלך
            הנחבא

  5. טובה גרטנר

    היי חגית
    אני אוהבת את סשה הוא מזכיר לי את הצורך לטפל בבובה.
    להתראות טובה

  6. אם אין אני לי את לי

  7. מקסים בעיני

  8. מירי פליישר

    נהדר. ודש לסשה. זה יבוא והשמחה תמלא את ליבך בהנאה.

  9. חגית, עדין הטקסט.
    מתוקה סשה הקטנה והבוגרת.

  10. מאוד יפה, חגית.אנחנו רואים דברים שנראים לנו כמו חזון עתידי.מין דה ז'ה וו הפוך.
    אני עשיתי כך עם ילדיי, בחנתי ספקולציות של איך יהיה דרך עוברים ושבים.

  11. סשה, בת 32. חברה של חגית.

    • חגית גרוסמן

      חברה הכי טובה, המלאך השומר עליי.

      • חגית גרוסמן

        הסנדקית של בתי.

        • מה שמעיד שלשיר חיים עצמאיים משלו וסיפורי קריאה משלו, חגית . את כותבת שירה נהדרת. השיר מלווה אותי מאז שפירסמת אותו בבלוג. את מצליחה לגעת בנשמה.

          • חגית גרוסמן

            חנה תודה רבה על התגובה החמה בלילה כה קר זה מחמם את לבי.

          • סשה לא מתמסרת
            סשה זורמת
            כמו חלוק נחל קטן המתגלגל בזרם.
            כמו קשית של טרופית שמחליקה ולא רוצה לנקב השקית.
            כמו שקית הפתעה ביומולדת שחסרה בה המקופלת.
            כמו כדור אור שאיבד את הדרך.

            סשה לא

          • וירני זה בלוג של אנשים רציניים. תחזור לפייס בוק שם מקומך.

          • חגית גרוסמן

            למה? דווקא את השיר הקצר של וירני. יש בו משהו רענן

  12. הלבשתי את סשה מעיל של פרפרים בכל מיני צבעים והולכתיה בשדות הפרחים ולפתע מולה ניפרשו עלי כותרת כמגע זורעותיו של הגבר שתמיד חלמה …..

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

© כל הזכויות שמורות לחגית גרוסמן