כרטיס לרכבת

 "את כלבה!!"
"אני כלבה?" 
"כן, את כלבה! תני לי כרטיס עם הנחה."
"לכי להזדיין" צעק מישהו מסוף התור "לכי להזדיין. בשביל שקל וחצי את 
מתווכחת? בואי אני אתן לך שקל וחצי."
"לך תזדיין" 
"לכי את להזדיין"
"טוב, אני הולכת להזדיין. יחסי מין מלאים."
"איפה גדלת י"פוסטמה?"
"בתחת אני הולכת להזדיין" צעקה כשעלתה במדרגות הנעות אל 
הרציף "בתחת, בתחת!!"
"זו הרכבת לתל אביב?"שאלה נער מזוקן שישב על רצפת הקרון.
"כן" הוא חייך והיא הסתערה וישבה במעבר על ספסל זעיר לצד חי – 
מת שעיניו פקוחות-עצומות, שערו לבן דליל וידיו משולבות.
"איזה עולם נורא זה הפך להיות!" זעקה אליו "נורא נורא!" התנשפה 
ונשמה אך הוא לא הגיב. בקושי הסתכל עליה. מישהו פתח את דלת 
השרותים ממול. אחרים פסעו הלוך ושוב מופתעים מן הדוחק והיא חיכתה 
רק לבחור הגבוה שקילל אותה. חשבה שתירק עליו או תצלם אותו ותאמר 
לו שכעת יש לה את צלמו ובקרוב תשלח אליו אנשים שיגמרו אתו את 
העבודה. ואז דמיינה איך הוא מכסח אותה במכות ושאין לה ראש לזה עכשיו 
אז נסוגה מן  הרעיון וישבה בכסא והחי – מת שלצדה עדיין משלב את ידיו 
ומתקבץ בפינה, מניח את ראשו על דופן הקרון ונרדם. חשבון נפש עמוק החל 
מחלחל לריאותיה. היא הוציאה את "חיים של שפע" מאת אליעזר שטיינמן 
ופתחה בעמוד 131 בפרק: מידת הבטחון. אך לא הצליחה להתרכז, כי 
רק לפני חמש דקות רצה מטורפת כל הדרך לתחנת הרכבת ולא חשבה על 
דבר עד שהשתלחה בקופאית: "את כלבה, כלבה!" 
והקופאית אמרה: "התעודה שלך לא בתוקף צריך אישור. לכי לסדרן." 
והאישה עמדה שם בין הדקות המפרידות אותה מן הרכבת הזאת להמתנה של 
שעה ולא חשבה, וכמו חולת טורט צעקה:"את כלבה!!" כשמאחוריה הגיח 
סדרן התחנה:"אם היא מדברת ככה שתלך מכאן שתעוף".
"יש לי ילד קטן בבית ואני ממהרת בעוד שלוש דקות הרכבת יוצאת."
וכעת הרכבת כבר יצאה ובחילה בחילה בחילה. מעליה תלוי שלט מחוק 
בצבעים שחורים אשר ממנו נותר רק המשפט: "להנות מהחיים" והיא 
עמוסה בפחד איום מפני אגרופי העולם ומפני עצמה. ושמא ילמד בנה לדבר 
כמותה? כעת עליה לחזור בתשובה ולטהר את לשונה. השם ישמור, היא 
בדיוק שבה משיעור על תורת הרמב"ם. "איזו צביעות!" היא חשבה.
והחי – מת לצדה פקח את עיניו אך ידיו עודן משולבות בתוך מעיל העור 
השחור והרכבת דוהרת בחושך הגדול. "אין לנו בטחון בבטחון גופו" לוחש 
אליה שטיינמן. 
"איך פותחים?" שאלה נערה דקיקה ורודת לחיים והחי – מת הוציא את ידו 
המשולבת מתוך מעיל העור וסימן לה. 
"פשוט להזיז?" שאלה ופתחה את הדלת ונבלעה בתא השרותים. 
"קשה להשיג את מידת הבטחון." לוחש לה  שטיינמן "הן אותה ואת מובנה. 
ועם כך בינה יתרה לוחשת לנו, שבלעדיה, ויהא מושגה מעורפל ככל שיהיה, 
אין לנו קיום כלשהוא וכי היא מהווה אותו מעיין ממנו החיים שופעים. 
אילולא הבטחון ביש נקודה מוצקה, לא היתה שום בריה יכולה להציב כף רגל 
על אדמת כדורנו, קל וחומר לא לשוטט בחללו ולעשות מסעות מכאן 
לשם ומסעות באוירו של הזמן בכלל זה. אילולא הבטחון לא היה האדם 
יודע כלל שהוא חי ושהוא הנהו הוא. אלא היה מסתכל בנשימותיו התכופות 
כבנקודות בודדות, מרוסקות, שאין בין אחת לחברתה כל קשר אם כי יש 
ביניהן סמיכות, עיגולים – עיגולים, שאינם מאוחדים בחוט, חוליות, 
שאינן מצטרפות לשרשרת." כך שטיינמן לוחש מן הספר הצהוב והחי – מת 
מושך באפו ושואף לתוכו נשימה ארוכה, מגרד באצבעותיו ועיניו פקוחות – 
עצומות, רואות לא רואות דבר מלבד לשעונו, קם ונושא תרמיל שחור על 
גבו, נעמד מול דלתות הכניסה המוגפות, לוחץ על הכפתור ומשליך את גופו 
הדק מן הרכבת הנוסעת, מתבדר ברוח כטלית לבנה אשר גדיליה מכים 
בכנפיים גדולות, חלשות, שקופות, מתרחקות ברוח הנצחית.