פיליפ

צלצול הטלפון נשמע כקול המלאך הגואל, זה היה פיליפ, מחוגי השעון הזדקפו אל עבר 
השעה תשע ושלושים. "לילה טוב" הוא אמר לה בקול קר של נימוס אירופאי, "ליל אמש 
היה נפלא".

בערב יום השואה הם התעלסו לראשונה. יהודיה ישראלית וגרמני נוצרי. שישים שנה 
לאחר הזוועות, אמר לה שהוא חש אשמה על פשעי אבותיו. הם נסעו באוטובוס למרכז 
העיר. כל אורות הכרך כבו. בתיק שלה הטלטל ספר שיריה הכבד של אמילי דיקנסון. 
אלף שבע מאות שבעים וחמישה שירים נתלו על כתפה. פיליפ הוציא מכיסו מפוחית 
והחל לנגן, היא ביקשה ממנו שינגן שיר עצוב ואיטי, כעבור כמה צלילים איש משופם 
שנמשך אחר צלילי המפוחית נעמד לצדם ועיניו בערו, אחר התיישב בספסל הנגדי. 
הנוסעים צמאו למוסיקה בתוך ענן השתיקה המאיימת. אבל פיליפ הפסיק לנגן והאיש 
המשופם ביקש ממנו את המפוחית. הוא לקח אותה בידיו, תפח את פיה הרטוב מרוק על 
רגלו וניגן שיר עם יהודי. כל האנשים באוטובוס חייכו ומחאו כפיים. נדמה שהאוטובוס 
הצמיח כנפיים והם עפו אל מקום אחר. רוח ברוח דיברו, איש ושפמו הלבן בעיניו 
השחורות של פיליפ, סנטרו נע בקצב המוסיקה, פניו נפלו להעצים הקשבתו, פיליפ נשך 
את שפתיו.

כשהגיעו לדירתו הם ישבו מאחורי השולחן במטבח ואכלו מרק תפוחי אדמה. כעבור 
שעה הוא פשט מעליה את שמלתה, גהר מעליה וצעק באנגלית:"פק דה ג"וּז, פק דה ג"וּז, 
פק דה ג"וּז", עד שנרגע ונרדם. בבוקר הוא צחצח את שיניו המוכתמות מניקוטין בחדר 
האמבטיה, היא עמדה לצדו וסידרה את  שערה בסיכות, לאחר שהעיר אותה ואמר לה 
שעוד מעט תהיה צפירה וכדאי לה שתתעורר. 
היא קמה ולקחה כוס מלוכלכת מן המטבח ואז נשמעה הצפירה. היא עמדה שם 
והשפילה את ראשה. פיליפ נשאר בחדר.