אוקיינוס הקברניט
ג
לא רק מן הבחינה הגיאוגרפית הגלה אותה. גם מליבו עקר אותה. למרבה התדהמה, היא
לא הרימה קולה בצעקות אלא להפך, היא לחשה: "גש ולחץ ידי רק אומר שלום ואסע"
הושיטה את ידיה והוא סירב להן.
קול חריקת קפיצים נשמע מחדר המיטות כגוף מתנועע המקיץ משנתו ובזווית עיניה
ראתה קווצת שיער ארוך נשמטת וממשיכה להיתלות מן המיטה ולהאזין כגוף נוסף
המשתתף בשיחתם.
בקבוקי יין הושלכו למרגלות המיטה ותכולתם המחוסלת הדיפה ריח חמוץ שעמד ללא
תזוזה בחלל המסדרון האפל.
"אני נוסעת", היא לחשה בקול קטן אך הוא לא שלח אותה לשלום. הוא שלף את החדות
והמשויפות שבסכיני לשונו וכמאלף אריות הצליף בה עד שאיבדה את נשימתה.
הוא אמר שאין לו עוד כוח בשבילה וכוח אינו מגיע כך סתם, לא כך סתם מגיע כוח.
"לי יש עוד כוח", היא ניסתה לפנות דרך "נותר עוד קצת ואתן לך אותו, יש לי
מספיק בשביל שנינו".
והרי שכנה ביניהם נשמה גדולה, כישות שנבראה בצלמם. כמוסיקה הנבראת מהשראת
יוצר הבוער באש תשוקתו. וכעת הצלילים הטובים נשמעו צורמים מבעד למעטה שנאתו
והיא לא יכלה לצעוק: "אני אוהבת אותך" אף שאהבה צריך לצעוק לפעמים.
"שמישהו יצעק את צעקתי כדי שהאישה שקווצת השיער המצותתת שייכת לה
תיבהל ותפסיק להאזין, תיבהלי מהצעקה שלא נצעקת" היא התחננה בליבה ודמה זרם
ממנו אל רגליה שכבדו ולא יכלו לשאת את גופה, כי לא רצתה שיינשא גופה.
אך בלית ברירה חזרה על צעדיה ונשאה את חיוורונה אל הרחוב.
לו רק יכלו דמעותיה להציף את מסדרון ביתו ולהטביעו עד שיזעק לעזרתה. כך האמינה,
הוא יחוב לה את חייו. אך דמעותיה יבשו כאדם ללא רוח חיים. זו הסיבה שלא שמע
את זעקתה כי זעקת המתים אינה נשמעת בין החיים. רק בחלומותינו נשמעים מיתריהם
הרוחשים והנמתחים של המתים. ובה עוד היה סימן חיים שנותר חבוי ושקט מכדי
שישמעו ניסיונותיו להיות טוב עבורו בחפשו אחר המלים הנכונות.
כשירדה מהרי ירושלים קולות הופיעו בלחישתם: "את יכולה להמשיך" הם ניגנו בה, "את
כבר ילדה גדולה ותסתדרי גם בלעדיו". במקביל לקולות, ליבה הודה בחולשתו ועורר בה
פחד עצום שהקולות ניסו להשתיק. עצי הדרכים נראו כהים מדי וטושטשו על רקע
מראה הנוף שקיפח את צבעו הרגיל. בעומק ביטנה הואצו פעימות מבוהלות כתינוק
שאיבד אחיזה מידי אימו והוא קורא לה בבכי. הלחישות חיזקו ניגונם לכדי צעקה
שהתפרצה מגרונה בתנועות מוגזמות כמי שמוסיקה מתנגנת באוזניו בצלילים חזקים מדי,
במערבולת חושך באור למטה למעלה למטה למטה למטה.
עד שבאחד הימים ניסו לכפות עליה את טיפולו של בית החולים הפסיכיאטרי. מאותם
בתי חולים הנמצאים בצדי הכביש וכשחולפים על פניהם בנסיעה מהירה מישהו תמיד
מצביע ואומר: "כאן גרים אנשים משוגעים".
אחים תפסוה בידיהם הסניטריות וצעקתה התחזקה והתארכה לגדות הכביש הראשי
כשירדה על ברכיה וקראה לעזרה. מכוניות פסחו על פניה והמשיכו בנסיעתן אל בתיהם
המוגנים ורק אחת נעצרה, הנהג פתח את חלון מכוניתו וצעק: "עזבו אותה!" ומשלא
ירד ממכוניתו להושיט לה עזרה הופנתה צעקתה אל השמים, כמי שמכירה באופן אישי
את השוכן בהם.
לפתע שוחרר גופה בבת אחת מידיהם הרועדות מיראת קודש של האחים המבוהלים והיא נמלטה כשהד צעקותיה נותר מאחור זמן רב לאחר שנעלמה.
עולה בדעתי תופעה:
את מצטטת :
אך בלית ברירה חזרה על צעדיה ונשאה את חיוורונה אל הרחוב…
את לאה גולדברג-
סבינה בשיר הסמוך
ציטטת:
תכלת שוקטה.
כשמצטטים זה אומר שהשפה העברית התרחקה מהלשון הזו שהפכה לנו ל"קלאסיקה" למשהו מנוכר ומתגעגע.
טמונים בזה עוד עניינים שמתקשרים לי לעובדה המביכה שהוצאת ספרים הוציאה לאחרונה את התנך תוך שינוי כל הלשון התנכית ללשון עברית עכשווית. למשל:
כרם היה לדודי במקום ששמו בן שמן ודודי עשה מאמץ ונטע ענבים ממין משובח…"
מה זה אומר על התרבות הישראלית?
יוסף עוזר, זו הפעם הראשונה בה נדודע לי שזה ציטוט. היה יפה מצדך לשאול קודם ולא לקפוץ למסקנות נמהרות. התרבות הישראלית משגשגת בחדרים בוערים בתשוקה לשירה, אל דאגה, שן במנוחה. לילה טוב.
סליחה מקרב לב. אני מלא התפעלות מהעוצמה הספרותית של הקטע שלך. במיוחד מהוירטואוזיות הלשונית.
הצירוף שהמצאת:
ונשאה את חיוורונה אל הרחוב
הוא בהחלט מקורי ובלעדי .
יוסף עוזר היקר, אולי גרוסמן הצעירה באמת לא מכירה את הבית האל-מותי של לאה גולדברג:
אך שבעה ימים הורדים פורחים,
ושבעה ימים הטללים זורחים,
ושבעה ימים חלונות פתוחים,
וכל קבצנייך עומדים ברחוב
ונושאים חיוורונם אל האור הטוב,
וכל קבצנייך שמחים.
תהיה סבלני איתה.
לבעל/ת הרחמים עלום השם שלום רב, בעת שכתבתי את הסיפור לא הכרתי את השורות הנפלאות הנ"ל. סיפור זה נכתב לפני שמונה שנים. רק מאוחר יותר שמעתי את קולה המרעים של לאה גולדברג האדירה ואכן כעת בזכותך, אני רואה את הדמיון.
רק חבל שקולך כה ציני. חבל על הבריאות.
תגובות כאלה אינן באמת מאירות.
פה זה כבר מתרומם לדיבור שיכול להחזיק רומן מופת.
יפה ,זה הולך ומתעצם מקטע לקטע
فאמיר תודה רבה. כתבתי את הסיפור לפני שמונה שנים ובאמת רציתי להמשיך אותו לרומאן, אך היה זה קיץ לא שפוי וכוחי פנה אחר הישרדות בלבד.
אמיר, אני חייבת לשאול, מה זה לפי דעתך דיבור שיכול להחזיק רומן. הרי שיש דיבורים שונים מדיקנס ועד קסטל- בלום שכתבו יצירות מופת.
חגית, שאלה לא קטנה שאלת פה. אולי שאלת השאלות בעניין הזה. והתשובה – תגובה בפוסט לא תכילנה, אבל אנסה להצביע על העיקר.
התכוונתי לדיבור בכללו, ולא לסגנון זה או אחר. אשר לסגנון – גם הוא, בדרכו המיוחדת לו, בכללים הסמויים שקבע לעצמו, מבשיל בקטע הזה ונישא כאילו מעצמו.
אבל יש פה יותר מזה – זמן הדיבור נפתח פה, ואינו ממהר לשום מקום אלא נרגע לגמרי לתוך עצם האמירה ועניינה.
לכן יכלו להופיע אחריו עוד מאות עמודים דוגמתו.
גם העלילה (בשונה מהזמן והקצב של הדיבור) אינה דוחקת בדיבור, וגם אינה מנסה לדחוק שום קץ.
בהשוואה, הקטע הרביעי "סותם" את הדיבור במין סיכום. אשר לתוכנו של ה"סיכום" – גם אם הדברים היכו במשמעות אי אז, בתוך הסיפור דבר זה לא מגיע אלא נשמע כללי מאוד, ומתייחס למעט מדי (מעט = מה שרק מבעד לסיפור יודעים אנחנו, לא המספרת).
חגית, השפה הסיפורית ותנופת העלילה מתרוממות ומתעלות. משובח
משה תודה רבה על דבריך החמים ועל הדרך שאנו עושים יחד.
חנה היקרה, תודה רבה על שאת הולכת אתיולא מוותרת.
אדם כותב הוא אדם קורא. וטקסטים שנקראים, כמו יער אחרי גשם שמוסיף ורוחש טיפות, ממשיכים להדהד.
לפעמים הציטוט או יצירת זהות טקסטואלית אינם נעשים במודע.
מה רעה נמהרותכם להצביע על "גנבה ספרותית". מה רעה שמחתכם לאיד.
תגובותיכם קמצניות הלב, הכמו מיתממות, דומות לאדם שעינו האחת בריאה והאחרת פוזלת, ואין הבריאה רואה את קלקול שכנתה. ישמע אשר אזניים לו. את המשל האחרון אגב, שאלתי ממרטין בובר.
היי חגית
נהנתי לקרא -הטוטליות של הדמות נותנים מבט על החיים.
אנשים מסוגה נותנים משמעות מאוד חזקה לאהבה
להתראות טובה
טובה היקרה
מה יפים דברייך