אוקיינוס הקברניט
במהלך קריאתי בסיפורי ההיקסמות של עמליה כהנא כרמון המקובצים בספר: פגישה חצי פגישה. נתקלתי בפרדוכס מרתק אשר אותו, במונוגרפיה ליצירתה, כינתה הפרופסור לילי רתוק: תלות ושתלטנות.
"התלות של הדמויות המרכזיות באנשים האהובים עליהן מלוות במידה ניכרת של שתלטנות. כיוון שדמות זו אינה אוטונומית אין ביכולתה לשאת את האוטונומיות של זולתה. הרצון לבלוע ולהיבלע, השאיפה להתמזגות, אינה מכירה כלל בעצמאותן של הזולת ובזכותו להיות אחר, שונה ונפרד. חלק מהותי מן ההיקסמות המתוארת בסיפורים הוא ויתורה של הדמות המרכזית על עצמאותה. ויתור הגורם לציפיה מן הזולת שינהג באותה דרך עצמה. אולם כאשר מסרב הנאהב לעשות כן רואה בכך האוהב ביטוי של הונאה או ניצול לרעה של מצבו."
אשמח לכל תגובה בנושא פרדוכס זה.
אודה לך אם תגדילי הפונט
בואי נתחיל מזה שתלות ושליטה זו לא אהבה,
אלא שריטה, משהו מגוון חולני.
הדמות התלותית לדעתי מקנאה, כיוון שהיא חסרה, חסרה בעצמיות שלה.
אם אין לה בעצמה עצמיות מספקת, היא לא יודעת להעניק אותה לעצמה, לכן היא גם לא יודעת ולא רוצה להעניק את הזכות הזו לאחר.
מיתוס האהבה כדבר חונק ומשתלט הוא לא חדש – תמיד מזכיר לי את אלתרמן שהה אלוף התפיסה החולנית.
הוא לא היחיד כמובן.
זה קיים באהבה – או שזה שורף ומוחק לגמרי או שהאש מתמתנת וחיים על אש קטנה הרבה יותר.
לאורך זמן הביטול של עצמך ודאי שמוביל לכעס, לתסכול. איזה טוב יכול לצמוח מזה?
הביטול העצמי הוא זה שמוביל את גיבוריה לתלות. לאחר שביטלו עצמן מול מושא תשוקה אחר, כגון: בעל. הן רוצות לחוש שוב היקסמות. לכן אהבתן פונה תמיד אל מישהו זר ובלתי מושג אשר עימו לא תתממש אהבתן. מישהו אשר דרכו הן עצמן יוכלו להשתקף כדמות אידיאלית. אותה דמות ותשוקה אשר, בסיפוריה, נהרסו כאשר קשר האהבה התמסד.
חגית
כתבתי על הספר הפניני הזה בנרג" מעריב
ספר מדהים
הביקורת שלי מתייחסת גם לדברים שהזכרת
מה דעתך על אותו איש שחי על כוכב
גיהנום שקוף שטעה בדרכו לעדן, לא?
את יכולה למצוא את הביקורת בארכיון של נרג" ברשת
דפנה, תודה על הפנייתך לכתבה. לאחר קריאתי בה גיליתי שבזכות רגישותך המשכת והוספת על דברים שנכתבו על סיפוריה חוקרים שונים. כמו הציטוט שהבאת משירו של עמיחי. כך גם לילי רתוק טוענת שדמויותיה של כהנא כרמון מביטות על העולם דרך דמעה. מה שמגדיל ומעצים את התמונה/הרגע כמו קליידסקופ.
אבל האהבה הבריאה ביותר מכילה את התחושות או ההתנהגויות האלו. זו שאלה של דרגה, אני חושבת, לא?
כמובן שכשזה בדרגה גבוהה זה רעל. אבל עדיין, אני חושבת שאהבה היא דבר מורכב ומסובך ולא רק מלא-אור. ויש גם מהלך… השלב הראשון, השלב הבא, ון הלאה
את לא חושבת שיש תלות ואפילו פחד במינונים כלשהם בשלבים מסויימים?
בכל סוגי האהבה כמעט?
יעל, את צודקת. כרגע זה בעיקר מזכיר לי תלות של תינוק בהוריו. כנראה שמשם זה מתחיל. מחוסר הישע המוקדם ומשהו שלא מתפתח נכון, עקב דיכוי, הגורם לאדם הבוגר לנהוג כך בבגרותו.
כבר אינני מאמינה שבאהבה קיימת בריאות.
אהבה בריאה היא זו שקיימת ונשארת, אך מה שהיא אוחזת בתוכה, אכן, תלות שהופכת לשתלטנות. לרוב גיבוריה של כהנא כרמון הן נשים אשר אינן מוצאות את מקומן בעולמן מפני השיגרה המכלה. אין ספק שיש קשר בין תלות זו למצב הנשים המדוכאות בסיפוריה. אלו שאינן מוצאות את מקומן בעולם ולכן מוכנות לוותר על מקומן ברגע, להתלות על מישהו שישא אותן הרחק מן השיממון. אפילו אם הן נשואות ואימהות לתנוקות. הן מוכנות להתלות ובכך להשתלט על איזה מורה דרך כדי למצוא גאולה ותרופה לקיומן.
הנושא הזה הוא בעצם ה-נושא של עמליה בכל ספריה ללא יותצא מהכלל. אני מאוד ממליצה על "למעלה במונטיפר" שמה היא הגיעה לשיאה, כולל בדיון הזה על האהבה ו"חוליה".
חבל שאין לי על המחשב מאמר שכתבתי עליה לפני שנים, כש"למעלה במוניטיפר" ראה אור. כתבתי על הסוגיה הזו בדיוק.
שמחתי לגלות שאתן אוהבות את כתיבתה.
אני מאוד אוהב את האיכות הלשונית שירית של סיפוריה, שאף אחד מ"ענקי" הפרוזה העכשוויים לא התקרב לרמתה. רק אצל עגנון ופוגל אפשר למצוא רמה כזאת ואולי לעתים אצל יזהר. ביקרתי אותה אתמול בדירתה היפה בדיור מוגן שבכפר סבא ונעם לי בחברתה כפי שהיה משך שנים כשמפעם לפעם נפגשנו.למרבה המזל זוכרים אותה ומפריסים לה פרסים לעתים די קרובות. לפני כשבועיים קבלה פרס במרכז הבין תחומי עם גורי וברטוב.
אבקש ממנה להתייחס לשיח שהתפתח כאן אולי יבוא לה להגיב.
מוטי, הצעתך באה עבורי כנס. אנא עשה זאת. בקש ממנה לתרום את דעתה לדיון. תודה, חגית