אוקיינוס הקברניט
יותר מכל הוא רוצה להיות חופשי.
עולמו מצומצם ומפורק לכדי פתקאות משנים רחוקות בהן החלה התמכרותו. שנים תמימות וגאות בהן האמין שאינו זקוק לעזרה.
לפעמים הוא פשוט מוותר ויושב בפינת הכורסא. מכרסם חריץ גבינה צהובה ומדמיין אישה רוקדת על השטיח בדממה או מאכילה חתול בשארית חלב שנותר בקערתה.
רק בשעת כתיבה יחוש בחיים. יום ללא כתיבה מטיל בו אימה וכעס. למרות שעדיין אינו בטוח כיצד יכתוב את ספריו. באיזה חומר להשתמש. עט או מחשב?
שנים רבות קרא ספרי פסיכולוגיה, חזר בתשובה, חזר בשאלה, ושב אל הפסיכולוגיה, רק בשביל להבין שהוא בעצם לבד. לבד.
הוא רוצה להאזין ולתפוס את קצב החיים. את הדיבור המתגלגל ברחובות, ללכוד קומץ נשימות זרות ולהלבישן בשר ודם.
עליו למצוא את הגבולות הנכונים שיגבילו את האין סוף.
מעל שולחנו תלויים דברי אליעזר שטיינמן:
"כי החכם נדון לבדידות – גלוי וידוע. אין אדם מחכים אלא ביחידות, מתוך ריכוז. וכך הוא התהליך. בשביל להשיג יסודות החכמה היחיד פורש והולך מן הציבור, משליך מעליו מגעים, פורק מעל עצמו זיקות, מתקלף והולך משכבות לאין שיעור עד שעומד על ייחודו שלו. הוא שוקע לתוך עצמו ומסתכל בנפשו כבמוקדת.
היפוכה דרך האיוולת. עיני כסיל במרחקים משוטטות. נפשו מתפזרת והולכת לתוך הרבים. הוא יוצא מתוך עצמו ומשתפך לתוך הכולל.
החכם הולך אל העולם דרך הפרט של עצמו, הכסיל הולך בדרך הרבים."
תודה, מאוד אהבתי, ואחזור לקרוא את זה שוב, בלי ספק. וגם הפוסטים הקודמים שלך. הכאב באהכאבתי… והשיר על צל — עדיין לא מבינה, אבל מקווה להבין בעתיד. תודה.
נעמי, תודה לך.
מאוד יפה הרעיון, כי קשה לי ליראות את עצמי מבחוץ, ואת באה ומתארת, אינני דומה לתאור, וגם איני סופרת, יותר חשה מוזיקאית, אבל האובססיה קימת.
מענין איך את?
להתראות טובה