ignoring the state Zen mind – beginners` mind
היי לכול!
בזמן שעבר מצאתי את עצמי בתוך מין קבוצת-כותבים שלא ברור לי אם היא מצחיקה או משונה ואם היא עושה לי טוב או לא עושה לי טוב; כדי שיהיה לי כיף תמרנתי מישהו יקר להתלוות אלי, ועתה אני בימים טובים מתייסרת בידיעה שהוא מוכשר פי-מיליון ממני ובימים פחות טובים אני מתענה בביטחון שאיני מוכשרת כלל.
כשמסביב נעשה קצת שקט אני נזכרת שהדברים האלה הם לא בשליטתי ולא בתחום האחריות שלי כלל ועיקר, והתפקיד היחיד שלי בנשף המסכות הזה הוא לא לפספס הזדמנות אם היא נופלת לי על האף.
כשמסביב נעשה קצת שקט אני נזכרת שהדברים האלה הם לא בשליטתי ולא בתחום האחריות שלי כלל ועיקר, והתפקיד היחיד שלי בנשף המסכות הזה הוא לא לפספס הזדמנות אם היא נופלת לי על האף.
זה – וגם להיות נחמדה ונימוסית לכל אחד, ולדבר אמת, גם אם לא תמיד בתחום העובדות דווקא.
פתיחה ומחיקה
גרנו אז ברחוב מולדת. זכורה במעומעם הדרך מהמושבה הביתה. לראש אחותי היה סרט קטיפה לבן, ואליו הפניתי את מבטי כאשר עמדה מעלי רושפת, מוכיחה אותי בלי לבזבז מלים ביציאה מלשכת אהרון הספר. הייתי מלאת דמעות עד התפקעות. הכביש השחור הרחב הפיץ להט מהביל שהחיש את מצעדו של חמור מזדמן על עגלתו, אבטיחיו ועגלונו, והתמוגג אל תוך ענן מתקתק שאין לטעות בו ואין לעמוד בפניו. הסתכלנו זו בפני זו, היא מלמעלה למטה, אני מלמטה למעלה, אחותי פשפשה בכיסי מכנסיה ונכנסנו לגלידרייה. היא קנתה גביע אחד – "מוקה וניל בַקשה" – לעצמה, כך נראה, כי ביציאה היא דילגה מעל הסף והכניסה את כל התלולית כולה אל תוך פיה – והוציאה אותה משם חרוט נאה, מין הדהוד צנוע לחרוט האחוז בידה, והכול תחת עיני המשתאות, שכבר היו מוכנות להמטיר ללא שליטה לנוכח האי-צדק השורר בעולם כאשר הושיטה לי את הגביע המשופר ואמרה: "קחי, מגיע לך, היית גיבורה, לא בכית אפילו קצת", ואף הושיטה יד אל ראשי והחליקה על גדמי שערי ואמרה שזה דווקא די יפה ובכל אופן בדרך כלל צומח די מהר בחזרה, אפילו שלא תמיד, מה אפשר לעשות שאהרון הספר לא רואה כל כך טוב, אבל כשהושטתי את ידי אל הגביע היא החזיקה בו בכוח ואמרה: "רגע, מעשר", וכשלבסוף ויתרה עליו אמרה: "אבל אל תתלכלכי עכשיו כולך – תאכלי מהר בלי לחלום ולשגע אותי". היא היתה לבושה בחולצה שחורה עם רקמה תימנית בחוטי זהב באזור הצוואר ובמכנסי שבע שמיניות צבע חאקי עם שסע בקרסול, ואני בשמלת כותנה לבנה עם פרחים כחולים שנרכסה בכוח מאחור כך שיכולתי לחזור שוב ושוב ושוב עד הערב לשאלה המטרידה אם באמת כמו שכולם אומרים לי אצליח לצאת ממנה ואם יהיה מי שיסכים לעזור או שאשאר חנוטה בה לתמיד.
במכולת של שבירו היא הוציאה חבילה קטנה של שטרות צרורים בגומייה והושיטה לו אחרי ששתי גברות גמרו לשלם והלכו. הוא עזב את עמדתו מאחורי הדלפק וניגש אלינו, ובשעה שניגב את ידיו בחלוק האפור
ונפנה אלינו העברתי בזריזות את עיני משפתו השסועה אל הכן שרבצו עליו עצלות קופסאות פח מרובעות ונייר דק חלבי מבצבץ מפתחיהן ועוגיות וביסקוויטים נאים נחים בשלווה בכרסן, "אה, כן, יופי, יופי, לייטבלום", הוא אמר בקול צרוד, נטל את הצרור וחזר אל מאחורי הדלפק, שם הניח אותו במקום נסתר כלשהו ועל כרטיס מרובב שהעלה מתוך קופסת נעליים מתח תחת מבט קפדני של אחותי קו אופקי ארוך על סדרה ארוכה של ספרות בעיפרון שטוח ששלף מאחורי אוזנו תוך שהוא מביט בי ואומר – "אה?", כאילו הפתיע אותו ממש כשם שהפתיע אותי המקום אשר בו מכל המקומות בחר העיפרון שלו לשכון, ודי מהר יצאנו. מאחורינו נטרקה בנקישה דלק הרשת התכולה השומרת על הממלכה של שבירו עם זמזום הוונטילטור שבתקרה, המערבל את ריח המלפפונים שבחבית עם ריח אבקת הסוכר שעל העוגיות המנמנמות בקופסאות הפח, ניחוח כיכרות הלחם התמימות והחצויות, שעינן הלבנה פקוחה לרווחה, ואולי גם אבקת פודינג טעם פטל. בצאתנו נמשכה מלחמתי עם גביע הגלידה שבידי. את פיה של אחותי סכר מסטיק עגול אדום כאפו של ליצן.
זכורות שורות של בניינים נמוכים שביניהם שממה צהבהבה. על המדרכה בין שני בניינים כאלה נעצרנו, השמש קפחה בעוז ואני צמצמתי את עיני ככל יכולתי והסתכלתי סביבי מתוך סדקים דקים. אחותי שרקה כמה פעמים חלק ממנגינה כמו חורשת האקליפטוס אבל לא בדיוק.
מחדר המדרגות הגיחה לבושה בפיג'מה דורית מהכיתה שלה. שעה שהן התלחשו בדקתי את הצל שלהן ואת זה שלי, הקצר, ולא ניכר בצלי הגֵז שזה עתה הופקרתי לו, חרף תנועות שהחוויתי לעומתו. אומנם דגדוג המברשת על עורפי, צווארי ולחיי בלשכתו של אהרון הספר נעם לי, ועל כורחי צחקתי אליו וכבשתי את פני בידי כשהפקיד בידי את המברשת ולחץ על בלון בד קטן המורכב על בקבוק ובו נוזל זהבהב עד שעננה ריחנית אפפה את כולי ונשרה על רגלי ועל זרועותי החשופות לאטה, צוננת. הפנים במראה הגדולה שמולי נראו כה זרות על שבילי הדמעות היבשות המרוחות לאורכן, פנים של חיה שניצודה ונגזזה.
על אדן החלון הגדול בלשכה של אהרון הספר היו פרסים לתת לילדים על עמידה במבחן שזה עתה הייתי בעיצומו, ומה מאוד משכה את לבי מחרוזת נוצצת שבין חרוזיה בהקו כמה חרוזי מג'נטה מכושפים ולא יכולתי להתיק מהם את עיני עד שמקץ שעה ארוכה נתבעתי לסקור את עצמי במראה, ראיתי את פי הפעור לרווחה – והתעוררתי ברחוב, בידי משרוקית מים, הפרס שבהיעדר שיתוף פעולה נבחר בשבילי.
עד מהרה הופיעה דמות אשה מעבר לכרים ולכסתות המונחים על אחד החלונות שבקומה השנייה, העליונה, והגברת גולדהירש חשפה שלל שיניים זהובות, שאלה מה נשמע ומה שלום אבא, אמא והקטנה, שזה אני, איזה יופי של תספורת, היא הוסיפה, וכיוונה אל דורית מהכיתה של אחותי מחרוזת הברות בשפה לא מובנת שבלי ספק שולבו בה הוראות או תוכחה או קצת מזה וקצת מזה, כי די מהר דורית העוותה את פניה, הפגישה באוויר את כפות ידיה עם אלה של אחותי, ונעלמה.
חלק גדול מהזמן ההוא עוד הייתי מסובכת עם הגלידה שהיתה לסיוט דביק תחת מבטה השופט של אחותי, מעגלים חומים נקוו על חזית שמלתי, על גרבי ועל המדרכה שמתחת לרגלי, ועל זרועותי נהרו שבילים לבנים דביקים, וכמה דמעות מאלה שריסנתי קודם שבו ועלו ופרצו.
יד היא לא הסכימה לתת לי, לכן עלינו זו לצד זו גרם מדרגות, ועוד אחד, וכפות רגלינו השמיעו אוושה כשדרכנו על שביל החצץ החדש. החלקתי בידי על גדר האבן הנמוכה ולא העזתי לטפס עליה, מה שבלי ספק הייתי עושה אילו צעדתי עם מישהו אחר. בקצה השביל נראה הבניין הנמוך של הקיוסק החדש שבנו ממש בקצה הרחוב שלנו, רחוב מולדת, ומאחוריו היתמרו עצי ברושים צפופים מסתירים סוד אפלוליורק מדי פעם מסגירים זגוגית חלון מסנוורת. התקדמנו בשקט, אחותי זמזמה משהו לעצמה ואני נלחמתי בזבוב שהתיישב על פני ועל זרועי חליפות, וכשהיינו כבר קרובות לשפת הכביש הצר שהיה עלינו לחצות נשמע בלי כל הכנה מראש בתוך הדממה המנומנמת של צהרי היום קול זעקה עז ומר וממושך ומזעזע עד מאוד, ונשפך לתוך רצף התייפחויות מרות ומזעזעות לא פחות. אחריהן נתמשכה ונמתחה דממה.
הקול הזה חדר אל תוכי כמו מכה אפלה ונשאר שם. נעצרתי ולא יכולתי להמשיך ללכת. נשימתי נעתקה. הרגשתי את הזעקה בכל גופי, ולא הייתי יכולה לאצור אותה – ולא לאבד אותה. אחותי נעמדה מעלי. הרמתי אליה את עיני – פניה לא הסגירו דבר. לסתותיה המשיכו לדרוך על המסטיק באדישות והיא המשיכה לזמזם את אותה נעימה ללא זהות, כאילו לא שמעה, כאילו לא קרה רגע קודם לכן דבר נורא למישהו – למישהי – כאב פולח שזוחל מלמטה, ממעבה האדמה, ומקפיא את הדם בוורידים ואוחז בגרון ומטלטל – דבר נורא שקרה לכולם, לכלל העולם, בעת ובעונה אחת. אחותי נשארה עומדת כך מעלי עוד כמה שניות, נטועה באדמה, מתבוננת בי אדישוֹת ואז בשעונה השחור-זהוב שעל ידה במורת רוח. לבסוף הושיטה לי יד ואמרה – "טוב, נלך? מחכים לנו בבית את יודעת". כאשר שמתי את ידי בידה היא שמטה אותה ואמרה – אוף, דביק, ואחר כך נטלה אותה בכל זאת ואמרה בקול שוחר טוב, "יאו, קרציונת, אין לך מושג בכלל כמה דברים יש לי לעשות עכשיו".
אם היא היתה באותו יום קצת חירשת, אחותי, או קצת רעה ואיומה, כשהשאירה אותי לגמרי לבד עם הצמרור והזעם האלה, משל יצרתי אותם לבדי בתוך ראשי, לא ביררתי בינתיים. נכון שלא עליה היה להסביר לי כיצד באים ילדים לעולם, ואם חלקם עושים את זה בבית היולדות שבקצה הרחוב שלנו או לא. אני בכל אופן חשבתי בשארית הדרך שלעולם לא אהיה עוד מי שהייתי לפני הקול ההוא, שהגיח מאפלה חבויה בעומקו של היום הזוהר וניער את כל העולם כולו, ובכל זאת די מהר אחר כך מצאתי את עצמי עומדת על שפת האמבטיה בגרביים, ממלאת את משרוקיתי שוב ושוב במים ומשמיעה קולות גרגור ציפוריים עולים ויורדים מול הראי, והייתי מושכת בטבעת הבוכנה ומושכת ודוחפת ושורקת ומביטה בפני במראה ומתוודעת אל עצמי המוכרת-החדשה, חושבת איך לספר, למי לספר ואם לספר על הקול, שביני לביני כבר נתתי לו את שמו: היללה.
משום מה נראה שכבר ידעתי אז שהחיים לא הולכים להיות פיקניק באחו, ושפיקניק באחו אף הוא נוטה להיות אירוע דביק ומעקצץ שבו תמיד חם מדי או קר מדי, והוא עתיר זבובים, אם לא יתושים ודבורים, שמסלקים אותן ביום טוב בלחש מלח-מים, ופעמים רבות מוגשים בו על צלחת שנוטה להתהפך מיני מאכל שנדבקים לשיניים וסוחטים דמעות מהעיניים, ובכל זאת זעזעה אותי באותו יום מקצה קודקודי אפוף האו-דה-קולון של אהרון הספר ועד בהונותי הזעקה שכך חתכה את אוויר היום הצח והלוהט בלי כל הכנה מוקדמת והבהירה לי באחת שאני לכודה במקום מלא כאב, ש – כמו השמלה שהייתי כלואה בה כל אותו היום – אין מוצא נראה לעין ממנו.