לאה ברץ מרצה לספרות
יוֹם שִׁשִּׁי שְׁעַת בֵּין עַרְבַּיִם
שְׁעַת פְּתִיחַת שְׁעַרֵי שָׁמַיִם.
בַּת עֶשֶׂר רְכוּבָה עַל אֹפָנִים.
אֹפָנִים שֶׁל אַבָּא
שְׁחֹרוֹת וּגְדוֹלוֹת, שֶׁלָּהּ
בְּוַדַּאי אֵינָן מַתְאִימוֹת.
מוֹעֶדֶת,
שׁוֹבֶרֶת יָדָהּ.
שֶׁבֶר כָּפוּל.
יוֹם שִשִּי שְׁתִיקַת כְּאֵב נוֹרָא
מִתְכַּנֶּסֶת אֶל תּוֹךְ שַּׁבָּת הַמַּלְכָּה.
דְּמָעוֹת הַכְּאֵב נוֹצְצוֹת
כְּנֵרוֹת הַשַּׁבָּת הַדְּלוּקוֹת.
יוֹם שַׁבָּת, שָׁעָה מְיֹחֶלֶת,
גֶּבֶס עַל יַד
מַרְפֵּא לַכְּאֵב.
הַצַּלֶּקֶת
עֲדַיִן נִשֵּׁאת.
תיאור נהדר של נפילה,(כעונש?) לאה – ומה עוד שמאחר ואנו בבלוג בננות היא מעבירה ללשון נקבית אפילו את האופנים האלה שמעדו על אבן, כנראה.
מה, הצלקת אינה מסתלקת ועד היום נשארת?
זה הכל כרגע. תודה על התגובה. משה.