לאה ברץ מרצה לספרות
חַנָּה הֲלָכָה אֶל הַיָּם
לְשַׂחֵק עִם הַגַּלִּים
הַקֶּצֶף קָשַׁר כְּתָרִים לְשַׂעֲרָה הַשָּׁחֹר.
עֵינֶיהָ בָּהֲקוּ
עֵת הִקִּפוּהָּ דְּגִיגִים
הִתְעַרְבְּלָה עִמָּם בְּמָחוֹל.
מָתְקוּ לָהּ מֵימֵי הַיָּם הַמְּלוּחִים
עֵת עִם הַסִּירֶנוֹת
רָצְתָה לְהִתְאַחֵד.
חַנָּה הָלְכָה אֶל הַיָּם
עַכְשָׁו גַּם הִיא בַּת יָם.
לאה, זה שיר מאוד יפה אהבתי בייחוד את
הַקֶּצֶף קָשַׁר כְּתָרִים לְשַׂעֲרָה הַשָּׁחֹר.
סיום מעניין
גלית
יפה. כמו אגדה עצובה כזו.
חנה, זה שיר על טביעה? התאבדות? אם כן, האגדה רק מחריפה את הנורא שבו. והנורא הזה – נוגע ויפה.
יש בו משהו מתעתע ומאיים, בשיר הזה. פחד מהבלעות. או הליכה אל ההבלעות.
וגם – היפוך לאגדת בת הים, כמובן…
מדהים השיר, מרשים ומבעית גם כן על שניתן לקראו בקצב, במעין רנן ועליזות, בעוד שהאמת שעולה ממנו היא מות.
הייתכן שהוא מרמז על כך שיש במוות מבחירה משהו מנחם? קץ הבדידות?
נקי ויפה.
מעורר הן הזדהות והן תקוה
שההמשך של חנה יהיה טוב יותר
מתק לי שירך, לבנה