לאה איני סופרת
3 הערות לסיפור (פארודי) שעומד לעצמו.
1. אני מעלה את הסיפור הזה, "הפסל" (מ-2002, ושייך לקובץ סיפורים שעדיין לא ראה אור), מכיוון וכבר הועלה לרשת על-ידי "מטעם", שם פורסם לראשונה, ועל כן מוטב שיצורף גם לביתו הקיברנטי הביולוגי.
2. וגם כתשובה מחויכת לכל מי שאמרו/כתבו לי שהלוואי והיה יכול להיות רומן אהבים (שלא היה יכול להיות!) בין ורד ליונתן ברומן "ורד הלבנון".
3. ובתודה על הקריאה. 
לאה יקירתי, גירסה נשית אנושית מהופכת לסיפור היפהפיה הנרדמת והנסיך המנשק. פנטזית חשק חושנית נפלאה וחסרת חמלה כלפי הנסיך, אך בעיקר כלפי יואלה קופפרמן, המורה לספרות.
אישית, הייתי מוותר על הפיסקה האחרונה, המנסה להרחיק את יואלה קופפרמן מדמות המספרת שיצרה אותה ברוב כישרון, אך בסופו של סיפור לועגת לה.
אהוד היקר,
תודה על הקריאה ועל התגובה החמה. אישית, הסוף הוא המשפט האהוב עלי בסיפור. בהפוך על הפוך, הניתוק האכזרי של הכותבת מהדמות נחוץ בייחוד כאן, כשהאומללות, לעג הסביבה והאכזבה הם בשיאם, ונראה שעוד מעט גם המספרת האירונית – שנוכחת הלוא בסיפור כל הזמן – תיכנע לכאב הדמות ועוד תפנקה, חלילה, באיזה סוף טוב שיעקור את עוקצה של הפארודיה, ותהפכה לטלנובלה של ממש…
כי אז בדיוק כאן, צריך הכותב את "הכוח" להגיד – צר לי, אבל אפילו את יואלתי היקרה (והדיי עלובה, אם להודות), לא תיחלצי מזרועות הסיפור/ הפנטזיה. והרי זה (גם) סיפור על מעשה הסיפור, ועל חולשת הפנטזיה.
ואם לא שיכנעתי אותך או הסברתי עצמי כיאות, לא נורא. זה רק סיפור ככלות הכול, ועל פנטזיות (לא-מציאותיות) צריך להיענש :)). הייה בטוב.
שכנעת אותי, לאה. מה גם שזכות הפיסקה האחרונה שמורה לך..
אח. מרד. סיפור גורמה פר אקסלנס.
כל כך סוחף ודואב ושנון ועצוב. (אני יכולה להכיר לה מישהו? ליואלה?יש לנו חבר רווק…במצב טוב. בת כמה היא? לפחות יש לה פנסיה של משרד החינוך.)למרות שכמו שאת יודעת, בדיוק סיימתי את גאות החול, וגם שם חיי הרווקות לא זוהרים…איך לומר. עדיף פשוש אחד עומד מטווס אימפוטנט.
את הטוויסט בסוף, הייתי צריכה לקרוא איזה מאה פעמים. מזל שאהוד אהוד קרא את זה לפני. כי אחרת לא הייתי מבינה.וגם עכשיו אני לא בטוחה שאני מבינה.
אבל בכל מקרה אני מבינה שיש פה סיפור מעולה.
ושוב אני קוראת, ושוב אני אחוזת צמרמורת משטף הכתיבה, אבל אחדד את מה שלא הבנתי,
מי אומר את השורה הזאת?
"מצטערת, יואלה. אבל זה הסיפור. בבקשה, אל תבכי."
זה טרד את מנוחתי כל הלילה.
היי איריס.
את המשפט הזה אומרת המספרת האירונית (שהיא לא "אני"/או לא חייבת להיות "אני"), ושנוכחת בכל הטקסט. והיא אומרת את זה בתשובה לשאלת הדמות יואלה, שבתוך הפנטזיה שבראה לעצמה בראש, ושהייתה רוצה שתיגמר לה אחרת…
זה חלק מהמשחקים (והכיף והחירות) שהספרות מאפשרת… יום יפה ותודה.
שלום לאה, סיפור טרגי-קומי, קצת פרודיה על "הנסיך המאושר". יואלה המורה לספרות המכורה למילים, שוגה בעבודת פסל ותמונה שנידונה לכשלון דוקא בנקודה "קריטית" מאובנת, שבה ברגיל טמונים חיים, וזה לא צולח לא רק בגללו, נדמה לי. שתחזור למילים, אולי מהן תיגאל. סיפור מרשים, בעל חיוניות רבה ועומק
אסתר, תודה על הקריאה הנבונה והמלים החמות.
"שתחזור למלים?!" ככה בקלות את שולחת אותה שוב לבדידות הקרה?!
אני מתלוצצת. אולי מוטב באמת שתחזור. תודה!
מי שרוצה שיקראו אותו שיקרא אחרים- פייר אינאפ לא? אין מורמים מעם
כולנו בביצה אחת
בהחלט. ביצה חופשית.
תודה על הסיפור. כתוב וירטואוזי כמו שאת יודעת.
אלף תודות, מירי. במיוחד שזה בא מהידיים שלך, אפרופו הפסל… תודה.
אם את מזכירה פסל ,מוזר באמת כמה קטן עושים להם אותו. רק שדים ופסלים מרושעים זוכים לכזה עומד במלוא גודלו או אפילו יותר. תספרי ליואלה ,במוזיאון באתונה ראיתי כאלה. כל השאר מאובנים ומכווצים מהקור.בדיוק כמו שכתבת ,הבחנת וציינת ללא בושה. מה שסופר מרשה לעצמו ….:) סליחה סופרת….
פתאום חשבתי לעצמי שהחוצפה שלי לפנות אלייך סופרת מופלאה שכמוך כאחת האדם נובעת מהדמוקרטיה של האינטרנט וגם…מהישירות האמיצה שלך. את לא עומדת על כן-פדסטל,יורדת אל האנשים . עצוב להיות פסל על כן לבד בחושך. ואשר לבדידותה של יואלה מי לא?
קראתי את הסיפור עוד כשפורסם ב"מטעם 2". יפה הקישור האינטרטקסטואלי למיתולוגיה היוונית והרומית שאחריה לסיפור פגמליון וגאלאתיה. פגמליון
מפסל את גאלאתיה ואח"כ נישא לה. אך כמובן מעניינת הרחבת הסיפור שלא קיימת במיתולוגיה ובטח לא במה ששרד ממנה. אומנם גם פגמליון היה רווק אך אין אנו יודעים על חייו ועולמו הפנימי דבר וחצי דבר. ואילו בסיפורך נפרש בפנינו הקוראים עולם קשה של רווקה בשוק הפנויים פנויות הקשה והמתסכל, סיטואציה של רווקה מזדקנת במקום עבודה נטול גברים בית-ספר. (אומנם מוזכרים כמה גברים אבל גם איתם אין כמיה ממשית בלשון המעטה). יואלה חיה למעשה חיים מתסכלים חסרי תקווה, ולכן כדי למצוא להם פתרון היא בורחת לפנטסיה, אך הפנטסיה היא פתרון בלתי אפשרי וכולנו חייבים בסופו של דבר להתמווד עם המציאות וכאן בא הסוף החזק המטיח את ראשה של יואלה בחיים האמיתיים.
תודה רבה, גליה, שדיבר אליך הסיפור פעמיים. וכה בחוכמה, בידענות וברגישות. היה מרגש לקרוא.
בעניין מועדון הספרים בהארץ, נדמה לי שהשבוע יפורסמו הספרים העומדים בתור. תודה על ההתעניינות! ושתהיה לך שבת יפה!
תודה על תגובתך המהירה. אני כאן ב"בננות" מרגישה שלא עומדת בקצב.
אהבתי את ה"איך"
ה"מה" כבר סופר.
נהנתי מאוד
חן חן.
קראתי את הסיפור כאן הערב.יופי של סיפור. התנועה על הגבול בין העלוב והנלעג לבין החומל, בלי לעבור אותו אבל בנוכחותו התמידית – אולי זה אחד מבסיסי הפארודיה. גם המספרת שבעצם קיימת כל הזמן היא כל כך שקופה שאני שכחתי את קיומה עד אותו משפט סיום. היא הייתה ליואלה עצמה למרות שבבירור יש מישהו המספר עליה, כך שמשפט הסיום מנער אותי פתאום ומזכיר את קיומו/ה של המספר/ת, היוצר/ת, אמנם במהלך הסיפור מוםיע המשפט ….צנחה המורה לספרות מעולפת על מיטתה, ואלמלא היה זה סיפור אמיתי, … שמזכיר את המספר/ת אבל הוא נבלע בשטף. נמצא כאן כרגיל בכתיבה שלך הגודש המתפזר לכל כיוונים, עם דמויות וסיפורי משנה, העובי של הסיפור.
וחוץ מהכל, עניין אישי – הזכרת לי יום נפלא שביליתי פעם בעיירה הזאת. לא זוכר את הפסל. הוא באמת עומד שם?
היי דידו, שלומות!
תודה שקראת ותודה על השבחים.
באשר לפסל העומד שם… ובכן בהקשר לסיפור, "עומד" היא מילה קצת בעייתית :))
אבל הוא בהחלט ניצב ומתנוסס שם למלוא הדרו, לפחות בפעם האחרונה שביקרתי. חג שמח.