לאה איני סופרת
כמה מלים (חדשות וחדשות פחות) לכבוד חלום שהתגשם…// לאה איני
על אחד השלטים המכאיבים ביותר שנשאו אמש הצעירים בהפגנה ההיסטורית שהתקיימה בת"א (ובשאר ערי הארץ), היה כתוב: "אנחנו דור בלי חלומות"". ואכן, כבר שנים רבות שבמדינת ההפרטות החזירית, ישראל של החצר האחורית, השנייה והענייה, פלשה והתערבבה עם המעמד הבינוני המשכיל, עד שהפכנו להיות רק שניים: עבדים/חיילים ומלכים.
אבל בשבועיים וחצי האחרונים החלום הישן שלי, שאני כותבת עליו מאז ספרי הראשון "גיבורי קיץ" (הספרייה החדשה, 1991), קם ועומד על רגליו, וזועק! וצריף לשפשף את העיניים, ולתת חיבוק חזק לדפני ליף ולכל חבריה האמיצים והחושבים, גיבורי הקיץ של מהפכת האזרחות, עד שיהפכו סוף סוף את המציאות המייסרת שלהם ושלנו, לארץ הראויה לחיי אדם. אדם החולם חלומות.
קטע (על חלומות כמובן) מתוך "ורד הלבנון"…
בדרך ההיא יונתן, שהלכתי בה בת שמונה-תשע, כל יום רביעי, לסבתא בשכונה, חלומות קיפצו על קצה נעלי בכל צעד. נמצאים בכל מקום. מעורבבים באבן, אספלט ועפר. וגם אם לא היו, או לא הוכרו כחלומות, הוכרו כפנטזיאס דמיונות, והמסויטים אמרו – גיהינום.
בעלי מלאכה קטנים בחנויות שכורות, וסוחרים זעירים שגרו מעל מקור-לחמם, או בטווח פסיעה ממנו, הלכו לישון עם מציאות הדחק בכדי לקום בבוקר כתושבים הזויים. כאלה שיש לשמור מהם מרחק. מתחת לשמיים מחליפי הצבעים רבץ פיח של עמל יומיומי מייאש, ולאיש לא הובטח דבר. המוצא העדתי היה לא-נכון, כרטיס המפלגה פותח-הדלתות היה עם השם הלא-נכון, המילה שואה לא נאמרה בשפה הנכונה, וצבע העור נמזג בצבע הילידים. כנגד זה לא ידעו האיברים היגעים כיצד להתארך בכדי להתקשר בחוטי העשר הנכונים… את עשרות העדות ורסיסי השבטים שבשכונה ייצגו למשך כמעט דור פוליטי מאה ועשרים קרחים מזרח-אירופיים בעלי פימות וחולצות לבנות שנאבקו לייצג את עצמם בעיקר בכנסת ובאו"ם. זו וגם זה היו כוכבי שבט שבעין הלא-מזוינת של השכונה דמו לגלולות ארגעה. גלולות כאלה היה רושם לאבא, מדי שנה, רופא העצבים מטעם ועדת הנכות לפיצויים לנרדפי הנאצים של משרד האוצר, לאחר ששב ווידא שאוזנו של אבא עודנה חירשת מהסטירה, גבו פגום ממשאות הפרך, ואחרון-אחרון, עצביו נותרו טרופים.
אבא נעלב מאוד מהאחרון. הם עושים ממני משוגע, אמר בבית, ומול הרופא שתק. רק כך יכול היה לקבל את השילומים שפיצו אותו הגרמנים משם, ושפה, בארץ, נהפכו לפרוטות גזל לאחר שנוכה מהם מס גולגולת על שום ששרד. את הכסף הגדול שהגיע במארקים, ואבי לא חדל להזות אודותיו, עד שלא-אחת אפילו הגרמנים נשמעו בפיו הומברס גברים – שילשל בן-גוריון ללוע המדינה. קרי, למאה עשרים הקרחים עם הפימות והחולצות הלבנות, על גרורותיהם. נותנים לי עונש למה באתי שנה לפני שעשו מאיתנו מדינה, אם הייתי בא בזמן שלהם, פחות ציוני, כבר היו נותנים לי ביד דויטשה מארק… גם זה לא היה נכון. אבא מעולם לא היה ציוני, הוא היה יהודי נרדף. אבל מה זה חשוב? נרדפים אף פעם אינם עוצרים בכדי לחלום על משהו טוב יותר, אחרת יסתכנו בלהיות ניצודים.
יושב, מעוך בחלוקו, בערב יום הזיכרון לשואה, כבר מול הטלוויזיה שהקרינה חזור והקרן את הסרטים הנכונים, ולא מוצא בהם זכר ליהדות יוון – המשיך אבא לשרוף את עצמו, ואותנו, על מזבח ההישרדות, כאילו שום דבר לא נגמר. את בית-ההבראה בנהרייה, שהיה חלומה המתגשם היחיד של אימא, ואשר פתח את שעריו פעם בשנה לנרדפים, היה לוקח בשתיקה של מרגל שאסור לו לחשוף חולשה. בא בדברים עם מנהל המלון להאריך את מה שהוקצב לו מהאוצר בעוד יומיים-שלושה, למה אנחנו באים ארבע חבר'ה עם מוז'ירס נשים, שיהיה מספיק בשבילך לפתוח במרפסת שני שולחנות קלפים – היה אורז בשקית ניילון שתי חולצות, שני זוגות לבנים להחלפה ובגד ים. אבא לא האמין במזוודות. מניסיונו, מזוודות ארוזות היטב, כמו זאת שאימו ארזה לרכבת, היו בדיחה.
כזה גם היה הרופא מטעם האוצר שאבא תמיד הפך אצלו בסוף השתיקה את השולחן כדי לחזור לפחות עם אותם ארבעים ושמונה אחוזי נכות עמם הלך. עם מרשמי הרופא היה הולך ועושה מסחרה כדבריו, עם בעל בית-מרקחת בולגרי ביפו, ליד השעון. הרוקח דק-הפה היה מיישר את מרשמי התרופות המסממות באישור המדינה מתחת לדלפק, וממיר אותם, בזה אחר זה, לתחבושות לנשים שבבית, בקבוקי יוד, שמן תינוקות, כדורים לכאב הראש של אימא, ולהורדת חום, משחות גילוח שמן, בקבוקי דרמפון לחפיפה, וגשם של סבוני נקה-שבע.
טקס שליפת האוצר ההיגייני הזה מהקרטונים שהביא אבא פעמיים בשנה, היה בשבילו ההוכחה להיותו, ככלות הכול, אדם ילוד אישה, ולא חיה מורעבת מוכת כינים. אבל בטח שלא משוגע! איך שגרגרת אבי עלתה וירדה כשהרשה לעצמו לרגע להאמין, בעודו מרכז את כל גלילי הפלסטרים יחד, שהצליח להערים על המדינה. הזקן חושב אותו משיגנע קופ, אמר בשפת המחנה, והנה הוא אזרח עם כבוד-עצמי והכרה. ולא-ידע עד כמה, באותם רגעים, היה מספר ברשומות האוצר כפי שהיה ברשומות המשלוחים.
איש לא עקב אחר סיוטיו של אבא בלילות שעשו שיהיה לא-יציב בימים, ואיש לא הכיר בכך שלניצול המוכחש הזה, המכחיש את העקדה שעבר, ובאותו הבל-פה מדבר עליה יום ולילה – יש משפחה: אישה וילדים שמוקרבים בתורם. שיגעונו היה אמצעי להשיג דבר. כל דבר. גם תשומת לב. בטח פורקן. וכל הדרכים היו כשרות. אחרי שניפץ בקבוק והכה בו את אחותי בת החמש-עשרה, מתלמדת במספרה, על שהעזה לבוא הביתה עם תסרוקת ואיפור – נשבר לפתע בבכי, ופצע בשברי הזכוכית את עצמו. אחר-כך, עוזב את אחותי המדממת על הארץ, לצד שערה שגזר, לקח אותי – בת ארבע שהזקינה בו-במקום – ביד אדומה ורועדת, לספר לי סיפור שואה, להשכיב אותי לישון.
שבתות וחגים היוו פתחי מילוט. שבת אחים ערבים זה לזה, לצד מועדים שקופים מאוויר של חגים דתיים שהיו ללאומיים, ולאומיים שהיו לדתיים. כך שבשעה שהתחולל, אי-שם בכיפת הזכוכית של הארץ, מעמד הר-סיני ב' בדמות מיהו יהודי, לצד הוללות ההתנחלויות, בשכונות הגרעין הסמויות מוצא השפיות הממלכתי היה מילואים או מלחמה. שיכרון לא-מורשה שהתיר לגעת בגבולות שאינם בצו של חובה. כאילו אמרו חזית, ובאותה הרשאה סהרורית אמרו שמירת חוק, אמרו אזרחות. מי שנשא את עיניו הרחק, אל מעבר לים, היה לזר בביתו. חולמים סתם היו נקלים. אבל כשהיו החולמים חולמים ללא-בושה, בקול רם, קיבלו חלק שווה בלחם ובשמחה.
בשכונות הייתה השמחה פראית, וכמוה כהתרגשות מהגשם הראשון שהשקה את שיחי התבלין שבפחי השימורים. דוד פפו, עוד אחד מחבריו מגדלי הציפורים של אבא, שהספיק למכור את סוסו בזמן, ולהפוך לסבל עם תלת-אופנוע – זכה להסיע את דני קיי, לאחר שנהג המונית הורידו בטעות בקולנוע זוהר בשפירא במקום באולם נוגה שביפו… דוד פפו הרכיב על המושב האחורי חלום בגודל עולם, וכל השכונה עמדה לצדי הכביש הראשי ומחאה כפיים. הוא עשה לי חיקויים של ברווזים, אמר אחר-כך מוקפד-השפם שעזב את אשתו לטובת צעירה, ממש כמו שחקן הוליוודי, ואני חיקיתי לו פאשריקוס, ציפורים.
אריס סאן אמר שאנחנו בשבילו יוון הקטנה, ושר כל מוצאי שבת להורי ולחבריהם בבתי הקפה של הגרקוס היוונים, עם המספר על היד, שלפני הולדת מועדון אריאנה; ואימא, שראתה לימים בבן הבכור שלה שתי-טיפות-מים-אריס-סאן, שמרה גלויה חתומה של המקור עם הבוזוקי, במגירת המזנון. כשהחליף אותו טריפונאס, עשור וחצי אחר-כך, זכינו להכיר את אשתו האתונאית אצל הדודים שלנו משפירא, שגם הם לא היו באמת דודים, אלא אישה חולת-ניקיון שדיברה אל שתי בנותיה הרצוחות שבמסגרת הכסף שעל המזנון, ובעלה חולה-הדברת, שלא היה בעלה, אלא הגבר שהביא לה בעלה השני כפיצוי על הסוכרת שנטלה את אונו. טריפונאס מעולם לא היה יותר דירלהדהדה כמו הכאוס ששרר בבית האישה ששני בעליה ובנותיה חיו בשלום את טירופם. אבל גם הוא וגם אריס-סאן הלבישו את השקופים בכתונת תרבות, הכשירו לרגע את שיגעונם.
כאלה, ורק אלמונים, היו גם מבני המקום… בצריף שממול לדודים, גרה בת הדודה של אבא, ציונית מסלוניקי, שעלתה לארץ לפני המלחמה, וכל ייעודה בחיים לאהוב את עבדל חלים אל-חאפז. היא ישבה בביתה כל הימים, ושרה את תקליטיו. את עבודתה, כעוזרת בבתים שבארץ האחרת, התנתה בכוונון הרדיו של המשפחות האשכנזיות לתחנות של קהיר, דמשק ורבת-עמון…
גם משוגעים בלי מספר על היד לא חסרו, וגם לא חולמי חולמות. ואולי זה אותו הדבר? בדרך הזאת לסבתא, מהצד המערבי של השכונה, אני אוהבת לעבור על-פני הצריף הלבן שבהמשך הרחוב של הדודים, היכן שגרה מאדאם צ'איי, חברתה של סבתא. מאדאם צ'איי לובשת שלוש שמלות ארוכות, זו על גב זו, ומתחתיהן שני זוגות מכנסיים בגובה הברך, וכמה וכמה זוגות תחתונים, ונראית כפייה שלובשת עשן. היא אומרת שאין לה בעל וילדים, אבל זה לא נכון. היו לה, והמלך הפרסי הרג אותם במלחמה, אומרת סבתא שרואה את צ'איי באה מרחוק, ורצה להתכונן. גם לסבתא מלחמות משלה, תאריכים וכתמים אחרים במפה, סביב טורקיה ואורמיה, ולשונות ושמות שמן האגדות. אבל הכאב הוא אחד: אפור, שורף ומייצר חלומות.
מאדאם צ'איי מעופפת כמעט כל אחר-צהריים לסבתא, ומתחרה עמה בסיפורים. את המשחק המציאה סבתא כשנמאס לה לשמוע את שקריה של חברתה. אז סבתא הכריזה: תחרות! נספר סיפורים מצחיקים, והראשונה שצוחקת מפסידה! סיפורים מצחיקים הם בעצם שם אחר לחלומות. אבל גם סבתא וגם מאדאם צ'איי זקנות מכדי לחלום, וחכמות מכדי לבכות. אז איך לא-צוחקים? סבתא ממציאה מעשיות מטורפות וחושבת על ילדותה, וכפעם בפעם פורצת בצחוק שבז לכללים, ומאדאם צ'איי, ששמיעתה מסוננת, אוספת אליה את שמלותיה, ונושכת את שפתיה שלא לצחוק. לפעמים סבתא סתם מעוותת סיפורים מהשכונה, ומספרת למאדאם צ'איי שיש אחת, שגרה בצריף, שאומרת שלא היו לה בעל וילדים, ומרוב שהיו לה, היא כבר לא זוכרת, וחושבת שהיא בתולה זקנה…
כבר אחרי הפעם הראשונה שבה אני קהל-פעור-פה – אני מבינה למה צ'איי לבושה בכל-כך הרבה שכבות. ולמה אחרי כמה דקות היא מתחילה לרשרש שמאלה וימינה על מושבה. כשמצחיקים את מאדאם צ'איי היא מתאפקת יפה שלא לצחוק סיפור אחד, שניים, שלושה. אבל בסיפור הרביעי, במקום לצחוק מהפה, היא משחררת את הצחוק מלמטה…
סבתא יושבת על כיסא המהגוני המאויר חרציות, כפיה שלובות, ומאדאם צ'איי על יריעת הניילון שלי בבית-סבתא, שנפרשה למענה על המיטה, ודרך השתן שלה סבוכה וארוכה. כל הבגדים האלה, ואותה לחלוחית שעצורה ביריעה. הפסדת, אומרת לה סבתא, ושבה וממלאת את כוס המאדאם בלימונדה, ובחורף בתה מהסמובר.
אבל לא צחקתי! מתעקשת צ'איי שבגמר התחרות נעשית עצובה.
שרוואלך פלא (ארמית), שייפלו לך המכנסיים, בטח צחקת, אומרת סבתא, עשית פיפי על המיטה…
זה לא נקרא, אומרת המאדאם, ומנפנפת ברגליה הקטנות. את מדמיינת, חולמת…
בדרך הזאת, של החלומות, אני חוזרת לפעמים, צעד בצעד, על הדרך של מאדאם צ'איי. יורדת בתחנה המרכזית, ובמקום להיכנס ישר לשכונה, דרך רחוב העלייה, להמשיך בסלמה לחנות של אבא, ולעבור על-פני כל החולמים ואחוזי הסיוטים, אני חותכת מערבה, ומתחילה את המסע לסבתא מהצריף של המאדאם. בזמן הזה מאדאם צ'איי כבר לא בין החיים, והצריף שלה בקוע ומפוחם.
ראית את הצריף של מאדאם צ'איי? שואלת אותי סבתא כשאני באה, ומלטפת כבהיסח הדעת את השעוונית הפרחונית שעל השולחן. איי, כל השם והצחוק והפיפי שהיה לה, וזה לא לכבות את האש…
אבל את תמיד צחקת מהסיפורים של צ'איי, אני מלטפת יחד איתה שושנת פלסטיק שטוחה. אז איזה מין תחרות זאת הייתה…
אני, מה איכפת לי אני?! את מאדאם צ'איי לא לתפוס! אצלה החלומות אמת! והיא גם תמיד להגיד את הסיפור האחרון!
בהמשך אותו רחוב, אם לא סוטים ימינה או שמאלה, עוברים את רחוב הכנסת הגדולה ואת הספר הקירח לאוניקו, שכל היום מטאטא מאחורי חלון הראווה שלו, איפה שכתוב הפוך הרפסמ םירבגל וקינואל, גזזת שיער והמון סיפורים ורכילויות, מגיעים לרחוב
חובות הלבבות. ברחוב הזה נולדתי. כלומר, בתום שלושה ימים מהלידה בבית החולים בקריה, בא אבא ולקח אותנו הביתה, לדירה בת שני החדרים שבקומה השנייה…
…בניין פשוט כל-כך, לצד בניינים משותפים נמוכים, ברחוב עם שם חלומי שאין בו צמחייה. ממול, למטה גרה משפחה שנראית כאילו יצאה מסרט איטלקי. אישה תוססת ששדיה בצבע הקפה-בחלב משחקים עם מחשוף שמלתה, ואבא מאוהב בה כבר למשמע שמה, סוזאן. לסוזאן שלוש בנות יפהפיות, ורגליהן, הארוכות משלה, חשופות, ובן שמנמן בצבע קפה בחלב, שמבויש כאביו. האב הגברתן נוהג משאית למקומות שמעבר להררי החושך כמו קיבוץ הערבה, סדום ומנרה, וסוזאן שלו, השונאת את השכונה, נענית לחיזורים. כל הזמן עולים מהבית קולות שמסתננים לבתי השכנים: צחוקי הילדים, מריבות הילדים, וקולות האהבה של סוזאן כשהבעל החרישי חוזר הביתה. אחר-כך נשמעות היטב גם לחישותיו: לאוניקו סיפר לי שמספרים עליך ועל השען… והלחישות מסתיימות בביטוליי הבוז של סוזאן.
אימא לא מתאפקת ומבקרת תכופות על סט השכנים שממול… מסדרון ארוך ואפלולי כשלנו, רק שאצלנו הוא פחות אפלולי. הבן הצעיר יושב על האסלה, ומתחנן שאימו תנגב לו, הבנות מושכות זו מזו חולצה, הרדיו פתוח על רדיו רמאללה שנקטע ברדיו פיראוס, גרברות במצבי קמילה שונים באגרטלי זכוכית, וסוזאן, בתחתונית תחרה, שקרועה בצידה, מגלגלת רולים בשיערה, רגע מול המראה במסדרון, ואחר-כך בכל החדרים. בחדרים המיטות סתורות, בייחוד זו של ההורים, וגם המטבח מהפכה. אבל סוזאן צוחקת: מירה קה ארמוזו, תראי כמה יפה, היא אומרת לאימא שמעריצה אותה בגלוי, ומציגה בפניה שעון נשים עם רצועת קטיפה, וסביבו יהלומי זכוכית.
בחוץ, על המדרכה, אחי בן השש-עשרה משוויץ בגיטרה החשמלית שאבא קנה לו – חית עשר מגושם מחבר אותה לגנראטור ברחוב – אחרי שנשבע שהוא לא יעשן סיגריות. אחי קורע מיתרים שמסרבים להתבגר, וטובה שפניה הם כשל בירז'יט ברדו, שרועה לאורך גדר האבן, חולצת כותנה מבליטה את גביעי הביצה של חזייתה, ורגליה הנתונות במכנסיים שמתלבשים ברצועת גומי אל כף הרגל, מתנצנצות. הפרוטזות של טובה, המעריצה את אחי שבלוריתו נופלת, שווה בשווה, כבלוריות הברילנטין של אלביס ואריס-סאן – חגורות לירכיה. זוג של קביי הליכה, רותח בשמש, שעון על הגדר. חולת הפוליו שרה עם אחי באנגלית משובשת, אבל בקול יפה יותר, ומשקרת לו שהוא מנגן את רוק בבית הסוהר ממש כמו בתקליט. אחי עוד לא יודע לנגן. אחי גם לא מבזבז את זמנו על טובה. היא פנים יפות, אבל נכה.
אחי חולם להיות נגן מקצועי בלהקה, רצוי בבית-מלון באילת, או על אוניית שעשועים, בכדי לברוח מאבא שעוד מצליף בו לפעמים. אבא לא ישן בלילה את מה שהוא כן ישן, מרוב שהוא מפחד שהבכור שלו יחבור לפושטקים בשכונה שאט אט מתקבצים בלילות ליד קולנוע זוהר, עושים חרקירי, פריצות ומעשנים. בחגורת עור ובמקל דמוי אלה שאת קצהו הוא מרטיב – טריקים שלמד מהקאפו שלו ומהאס.אס. – מכה אותו אבא, להקדים תרופה למכה. אחי לא חולם להיות פושע, הוא מפונק מדי בשביל זה. או כמו שאבא אומר: הוא ילד טוב, הכנסתי לו פחד. כשנעבור בשנה הבאה לבת-ים כדי לברוח מהפושטקים, אחי יציג בפנינו מדי-ערב יפהפייה חדשה. הטקס חוזר על עצמו כמו השבתות והחגים שקורעים את שגרת ההורים שעובדים מבוקר עד ערב כל ימות השבוע. אבל זוהי שגרה שמערערת שגרה. תכירי, אומר אחי לבחורה שלצדו בחיוכו הפתייני זה אבא שלי (שנשלף סקרני מהשובך), זאת אימא שלי (שנשלפת ברטינה מהמטבח), זאת אחותי הגדולה (שנשלפת בצחוק מהשירותים), וזאת אחותי הקטנה…
אני תמיד שם, נכונה ללוות את הנסיכה התורנית בכל צעדיה. הבחורה לוחצת את ידינו בזה אחר זה כאילו פגשה, בזה הרגע, את משפחת המלוכה, ומגמגמת ארבעה 'נעים מאוד' בחיוך לחוץ אחד. כמה שבועות אחר-כך מתברר שהבחורה לא רק יפה, גם פורייה. אבל אבא בשום פנים ואופן לא מצליח לקשור את ההפלה הנוכחית שהוא צריך לממן לפרצוף הנסיכה. אבל יותר משאבא כועס על אחי, שאצלו הכסף גודל על עצים (כדברי אבא), הוא מיילל על כך שהוא נאלץ לוותר על עוד נכד שעליו הוא לא מפסיק לחלום. בשכונות ובפרברים החוכמה לשרוד, פירושה לזכות לרסן, בבוא היום, את חלומות הדור הבא…
"ורד הלבנון", רומן אוטוביוגרפי, הוצאת כנרת, 2009.
יפים מאוד הקטעים מתוך "ורד הלבנון" שצרפת וצובטים בלב ,לאה
אכן הגיע הזמן שנלמד לחלום חלומות ולממשם בארץ הדוויה הזאת ונהפוך למדינת רווחה, מדינה של צדק חברתי ולא של צדקה
אהבתי את הפוסט
תודה רבה, חנה. שמחתי להכירך בשבוע הספר.