לאה איני סופרת
הקדמה
אני מקדישה את הפוסט הזה, שהוא חלק מפרק 9, בספרי "סדומאל" (הקיבוץ המאוחד 2001), לנשיאנו השמיני הנפשע. אני מקדישה אותו לקורבנותיו האמיצות של הקצב.
ואני מקדישה אותו גם לנער הירושלמי האומלל, שנחנק בכאבו שנים בשל התעללותם הנפשעת של חבריו בו (ו"הטוב" שבהם במיוחד), ואמו "לא-ידעה"…
אני עושה זאת (או יוצאת מקונכייה של כתיבת ספר חדש), כי אמש – אולי לרגל השנה האזרחית החדשה – עלה על פרצופנו הפחות ופחות דמוקרטי, חיוך דמוקרטי מחייה נפש; אפילו הוא גאוות עניים.
שנה אזרחית טובה לכולם.
מעט רקע על הרומן "סדומאל", להבנת הפרק.
בגיל 28, נדר, שאביה החורג נהג לאונסה, ואמה הייתה משת"פית שלא ידעה, רוצחת-מגהצת את אמה (לאחר מות האב), ערב כניסתה השאננה לבית-האבות. או אז, מתחפשת נדר לאמה ותופסת את מקומה במוסד, במטרה למצוא לעצמה אם חדשה. אך היא אינה עושה זאת כדי "לנקום… אלא בכדי לבנות אותי אדם חדש באמת… לתקן מן היסוד", ועל מנת שלא לשוב ולהיות "אישה סמרטוט, אימא סמרטוט", שתלד קורבן בשרשרת.
בבית האבות חושפת עצמה נדר בפני שלוש זקנות שמאמצות אותה כבת, וסוף סוף חווה אהבת-אם, והופכת ילדה רצויה שמעניקה לקשישות הזנוחות אהבת-בת. אלא שאחד הקשישים במוסד, אמנון שטולץ, לשעבר בכיר במס ההכנסה, שנהג לאנוס את הכפופות תחתיו, ממשיך בפשעיו גם בזקנתו, ונטפל לאחת מאימהותיה החדשות של נדר, בהירה. נדר, שאין לה אלוהים, כי הציבור ומערכת המשפט מעלימים עין, ולכל היותר, מאשימים את הקורבנות או משתיקים אותם בעסקאות טיעון – שבה ולוקחת את עבודת המצפון המלוכלכת על גבה. ולמרות שהיא ממתינה לבוא השוטרים עוד מאז רצח אמה, היא – "תליינית עם ידיים שקופות" – הייתה חייבת לשוב ולזעוק את זעקת העקודים שבכל מין, ובכל גיל.
תליינית עם ידיים שקופות*/ לאה איני
איחרתי רק בחמש-שש דקות, אבל הוא כבר היה שם כשבאתי. ממהר לעברי עם זרועותיו המושטות ארוכות-ארוכות, כמעט עד למקום בו קפאתי בחשכה. ליד הדלת. נעצר בשל כף ידי החוסמת. חד-משמעית ותקיפה. אבל רק לשניות ספורות, כי נשימתו שוב עלי. חמסנית. חשקנית. בזריזות שלא ציפה לה, אני מתחלקת ממנו הצידה. עושה מרווח נשימה. מעמידה גבול חדש, שדי מעיק עליו בינתיים, אבל שיש להתחשב בו. כי לאט-לאט עם הכלבה הזאתי, אם כבר הגיעה עד לכאן, לאט-לאט…
בהליכתי לאחור, אני נתקלת בעגלת כביסה על גלגלים, ריקה כנראה, שנסעה לה ממני, ועצרה בחריקה. הוא מגחך. מעסה את צווארו הפתוח. לבוש, אבל לא עד הסוף. בשביל מה? וגם ניכר בו שהתקלח והתגלח. שהזליף על עצמו דברים. אבא שלי אפילו לא טרח, חשבתי. מנקזת מתוכי חיוך ביובי של הצלפה עצמית. אבל מה חשוב? זה החיוך עצמו, הנשי, הזוהר בחושך, שגורם לו להתנער. בהירה, מתוקה שלי, כל כך שמחתי כש… ראו אותך שבאת?
שוב אני עוצרת בו. לפי חיוכו המתרברב ודאי רצה שיידעו, שיידעו הגברים הדיירים, הגברים שבצוות המטפל: תורן הלילה הרכלן, מנהל המוסד, שיידע עבדול, שמענה אותו בסיפוריו על הזונות היהודיות שהשחיל פעם, כשעבד בניין בחיפה. מתעלל ביהודי מבוגר. שיידעו הדיירות האחרות. הזונות הטיפשות. שיקנאו. וירצו גם. אמנון שטולץ עוד גבר. גבר אמיתי. והוא עוד עושה דברים לנשים חמות על הספסל או בחדר כביסה. זה מקום מפגש ידוע, אמרה אימא בקי, במין שימצה מחויכת. את כל הכביסה המלוכלכת של "מרגועות" סוגרים פה, בחדר כביסה.
מכיסי האלכסון העמוקים של החלוק הוורדרד, והרכוס היטב, של אימא שלי בהירה, אני שולפת נר. זהו נר זיכרון. זה מה שיש פה בתריסרים, בארון הצד הקבוע ליד דלת הכניסה של כל ביתן. זה ותהילים ואלונקה. אני מוציאה גם את המצית של בקי. לוקחת עוד כמה צעדים אחורה ומחייכת שוב כשהפתיל נתפס בקרס הלהבה. כל מעשיי מהפנטים אותו. כבר חשב שהחיטוט בחלוקי יביא למשהו אחר, אבל כעת הוא נפעם למראי. המום באמת. הוי, זה את – זה… שיניו התותבות חורגות ממקומן, הוא כמעט פולט אותן החוצה; נאלץ להשתעל ולבלוע בבת-אחת.
ששש, אני מהסה אותו בחנחון. הם רואים שמה טלוויזיה. אתה לא רוצה שישמעו אותנו שאנחנו פה?
לא-לא. לא-לא-לא, זה עוד יותר טוב. את מוצאת חן בעיני יותר. הוא שכח את שמי. את שמך. לך יש יופי וגם אופי. לך יש אגרויסע ביצים. לא מבזבזת זמן. זה טוב. בהירה היא חתיכת פרד. רוצה ופוחדת, נעבעך. הנכדה שלה כבר בטח יודעת יותר, הוא שוב מגחך, נהנה מאוד-מאוד מהמזימה הערמומית. מההפתעה. בוהה בי מוקסם כשאני מוציאה עוד ועוד נרות זיכרון מכיס החלוק – ככל שכיסי החלוק יכלו לשאת. מציתה אותם אחד-אחד, ומעמידה שורות-שורות על… שולחן הגיהוץ שמאחורי.
יש שולחן גיהוץ ענק מאחורי. מגהץ האדים התעשייתי מחובר בכבל מלמעלה וזז על גלגלת בשרשרת חשמל. טוב לדעת. אני מדליקה כבר נר בנר. עושה מסיבה. הלהבות הצנועות מקבלות נפח שהולך ומתמלא. והאור עליז. משיחות מכחול זעירות מתנועעות קדימה על רקע הבד המחוק, שמזכירות לי משהו, כן… את פיסארו! הקורס על האימפרסיוניסטים! תפיסת הרגע העכשווי, החי-מואר, שלקחתי בסמסטר קיץ לפני שש שנים, כשאבא שלי מת. יושבת שבעה על נחת ספרי האמנות היפים בספרייה הממוזגת.
מקשיבה למרצה האדוקה של אחר הצהריים, באולם שבבניין מקסיקו, הפתוח לקהל הרחב, ועמוס מפה לפה באימהות פוטנציאליות. חינניות ומטופחות. מבוגרות עד קשישות. מקליטות ברשמי קול או רושמות בדפדפות, ומתעלמות ממני לחלוטין. לא מעלות בדעתן שדבר כזה אפשרי: לאמץ בת בגיל כה מאוחר; לתקן את שכביכול אינו בר-תיקון; לתת, בעודן נחוצות, מעט מאימהותן; לחלק לנזקקות – תסלחי לי, שאני כבר לא יכולה שלא לשאול אותך, אבל אנחנו מכירות מאיזה מקום, שאת ככה נועצת בי עיניים? ציפור חרבנה לי על התסרוקת, אולי? ונו, עכשיו בגללך! את שמעת מה המרצה אמרה? ונזופה שבתי לבהות בצבעי מים מול השקופיות המתזזות.
גם אמנון שטולץ כמעט פגוע מהלא-ייאמן שמולו: הוא והחדשה דווקא, מכל הזונות שפה, בחדר כביסה! … ריח החיטוי העז דוחס גל של חמיצות לחה למרכז החדר. אפשר לחשוב שאנחנו נהדפים למעשה המתועב שלנו – כל אחד ממניעיו – בידי הבדים החלקים. באים לדבר עבירה כשמסביבנו הכול שקט וצח. מסביבנו הסדר הטוב המיתמם, והאור ההולך ומתרקם, ומתמקד בנו, דוחף אותנו יותר ויותר למרכז הזירה; אך זהו חתך שולחן הגיהוץ הננעץ בגבי, שמזניק אותי קדימה – עכשיו!
זקופה עם המצית של אימא בקי, אני קרבה אליו. מלקקת סביבו לשון אש נחשית. שיניו שוב מחליקות ממנו. על סף שמיטה. ידיו כאילו הורדמו בסם. בכוח הוא מתאפק. מתאפק לעשות מה? ההפתעות הלא-צפויות הניחתות על ראשו משתקות אותו בחוסר ביטחון פתאומי. מיוחד. שהנקבה המיוחמת תוביל. זאת, שרואים שיש לה ניסיון וחשק, מפה ועד הודעה חדשה – מה לו אכפת. הוא מלעלע בגרונו. מושך בלא משים בכובד חלציו. את הקטטר לא רואים, למרות שאני מתבוננת. א…אני לקחתי כדור, הוא מצטרד אל מול מבטיי הנועזים. מגחך בשמחת חרש. את יודעת איזה! בשבילך.
ששש, אמנון. שקט. אני מסיגה את המצית אלי, ומסירה – הוקוס-פוקוס – את הפאה שלך. מדהימה בראשי החטוב המגולח. הלהבה משוטטת על פני הצעירות. כה סמוך. אני לא מאופרת כדי להידמות לך. רק מאופרת. סתם כך. השפתיים האדומות-מבריקות נפשקות. אני מרכינה את מצחי, ושבה וזוקפת את הראש. הוא עוצם את עיניו במבוכה: את, יש לך סרטן –
שרה, אני מזכירה לו ברוך.
אוך, שרה! שרה-שרה, הוא מכה על ראשו. חתיכת מכה. עיניו מצטמצמות בדחייה מסוימת. פיו בדרך להתנפל עלי בשאלות, אבל רגליו וידיו בקושי זזות. פיסארו מתקדם לאט.
ששש, אמנון. סרטן?! צבתות יש לי טמבל. חשק לשחוט קצב כמוך! אני מתעלמת מצחקוקו ההמום. שבה ומהסה את רצונו לחזור על הבדיחה. חסרת סבלנות לקליטתו האיטית. לתדהמה שלו המגושמת, שמבזבזת זמן. אמנון, פה אנחנו נשנה את הכללים. פה אנחנו נעשה משחק חדש. אתה אוהב לשחק משחקים, אמנון, נכון? עם נשים, עם בחורות? עם זקנות.
ראשו נושר לצד אחד בהסכמה מוחלטת. חיוכו הנאלח במקום הדיבור שאסרתי עליו. יופי, אז עכשיו תשחק איתי. אתה רוצה לשחק איתי, נכון? עיניו עונות לי. מאכלות את פיסת צווארי הקטנה, המשונה לו, הנגלית מחלוקי. כן, אני מבטיחה לו, תכף יהיה עוד מזה, אמנון, אבל עכשיו אתה רק תשב – ברגלי אני גוררת כורסת מנהלים חבוטה מפינת החדר, משליכה ממנה ערימת כביסה, ומשאירה רק את השכבה התחתונה, שקרעי ריפוד הסקאי לא יתנו בו סימן – פה. שב פה. יופי, אמנון. ואתה תפתח –
כן, כבר לבד פתח. לוהב כולו. מחרחר. מסיר את חולצתו החצי מכופתרת, כאילו הייתה נגועה בדבר. הבד היחידי המטונף פה. ומכנסיו. קשה לו להישלף ממכנסיו, אבל הרוכסן נחצה באחת. מזניק את איבר מינו החוצה. מטיל קשיח בעזרת הכדור. מתחזה לאיבר בעלומיו. גם שקית השתן החצי ריקה מרשרשת עכשיו לאור. לשונות נרות הזיכרון מוצאות בה מיד כר למשחק. זהרורי זהב מתנגשים בזהב; נגוהות הפז הקופצניים של מכחולו של פיסארו. מאנדרטת הבשר האור מתעלם. נכנע לצילה המאיים. במין אופל ארגמני נוקבת זקפתו לעיניי. מחזירה לו את ביטחונו. מפלסת דרך חצופה למבטיו המשתוקקים אלי; לרעבתנותו שאינה מקבלת, כהרגלה, את הנתח המצופה לה, על המוכן, ועל המקום, ושרק בגלל החדשה, הלוהטת שפה, שיש לה הצעות ותיאבון, הוא מתאפק; לא הרבה, לא יכול – נו?!
באה במפתיע מאחוריו, אני אוחזת במשענת הכיסא ומגלגלת אותו למרכז הזירה. סמוך לנרות הזיכרון. אני מגלגלת כאילו הוא על כיסא גלגלים, ואיברו מיטלטל, ושדיי סוגרים עליו וחומי אופף. נאנק, הוא מנסה לקבור את ראשו בחזי. לתפוס שד. למחוץ בשר. אבל בדיוק בזמן אני ניתקת ממנו ושבה לעמוד מולו. בטווח ביטחון. מעבירה את ידיי הרוטטות על חלוקה של אימא בהירה. צוחקת אליו בקיבה מתהפכת, משאני רואה שכבר לכד את איברו בידו. מכוון אותו ימינה ושמאלה, אגב שפשוף, כאילו ניסה למצוא את נקודת הפרספקטיבה. לצמצם את המרחק. אבל הטרף בורח לו, והזירה, מחוץ למעגל האור – חשוכה. פיסארו נתקע פה ושם במהלך עבודתו. התשוקה מבעבעת, אך היעד סתום. את רוצה לגמור אותי, שרה'לה? יפתי שרה, הוא גונח, בואי כבר זונה. שבי עלי!
בחילת טראומות תוקפת אותי. סחרחורת וחולשה. אבל לא, אני לא פוחדת. אני לא אפחד. אני יודעת את העבודה. מגיל אפס לימדו אותי. מהבית. ואני, בניגוד לפיסארו, יודעת מה התכלית. המטרה. אני, בניגוד למי שלא עושה את עבודתו נאמנה, כמו החוק היבש והאנושות הצבועה, והאמנות שאיש לא ביקש אותה – אני פה בשליחותם של מי שאיזו עבודה נפשעת נעשתה בם. אלה, המחוללים, שהיו בשימוש העבודה. וגם אותם איש לא שאל. איש לא ביקש מהם רשות לגזול את צחותם.
שקט, אמנון! קולי מתכתי. בן-זונה, מניאק קטן ומתוק שלי, קולי שב ומתרכך. גם הזין שבידו נע, לאחר שלרגע, רק לרגע, קפא. הוא צוחק בקול רם מדי. נחרד ומשתתק. משתנק. פוזל רגע לעבר הדלת הסגורה. חורק קצת על הכיסא הלא-נוח. מוחה את זיעתו. עכשיו, אני נדר, קולי מתרה בו. ואתה תכף תכיר את נדר – אני משעינה רגל אחת על ארגז הכבסים שבסמוך, וקולפת ממנה את הגרב העבה שלך. גרב שצמוד לירך בסרט גומי מתפורר. מפגינה לעיניו הקרועות רגל טרייה. ואז תהיה לך הפתעת חיים, סוטה שלי. אתה לא תבין מאיפה פה – אני עוברת אל הצד השני של הארגז – בתחנה האחרונה, שתקעו אותך, מטר מהקבר, אתה מקבל את הפרס הכי יפה, הכי גדול – ומסירה את הגרב השני, לאט יותר, במין תרדמת. מושכת את החלוק, גל-בד אחר גל-בד, על פני הירך הלבנה הרזה. הגמישה –
ולא שלי. כבר שום דבר מזה – הגוף השנוא – לא שלי עכשיו. אני שוב הבשר של אבא. העונש והזבח שלך. שום רגש אין בי. לא שכל ולא כלום. את אימהותיי החדשות השארתי בחוץ. שמה גם האהבה. אני רק מצפון שמנצל גוף. יצר בשימוש המצפון. גם אמנון מחרחר ביצר. קודח. מעמיד את ייצרו מול יצרי. ייחום מול נקמה. הזדווגות מול קטילה. בשפת הבשרים הזאת, אין לחלוק הכותנה של אימא בהירה שום מקום. כפתור-כפתור אני פורמת אותו. מסלקת כל מה שמורכב. מה שפיוטי. משאירה מקום רק לאנחות-גניחות אמת, אההה, נ…נדר?!
כן, חלאת המין האנושי שלי, כן, אנקות-שווא, אתה רואה מצוין! הפעם יש לך עסק עם נדר! נדר, במקום כו-לן! אמנון שטולץ כבר לא שומע כלום. הלב חובט באוזניו. ברקותיו. הפה יבש וחרוך. הזין שלו מצעק אל מול הגוף הלא-נורמלי, שנגלה לעיניו: גוף של… לא של… לא-לא-לא של! גוף של צעירה! אישה צעירה! בשר טרי! אם היה יודע, היה מוותר על הכדור, בקלות הייתה מעמידה לו – אי-שה צ-עי-רה?!
הצעירה מתרוממת בצעד זריז אחד על ארגז הכביסה ההפוך. מסירה את החזייה. שדיה המלאים הזקופים יוצרים עיגולי בשר רעננים באור שעל רקע החשיכה. פיסארו טובל את מכחולו בתזזית, ורוד-סגלגל, כדי לסיים את העבודה. מקווקוו פטמות שמתארכות מקצות השד. אמנון שטולץ נדרך-סומר על הכיסא. מנהל תחרות עם איברו המולעט קסמים כימיים ותשוקה טבעית פראית. אין לו אוויר. לבו מחשב לפקוע. נשימתו החבולה מעורבבת בדם. הוא לא מעז כלום על הכיסא. כולו רפה וחלוש ונוטף מלבד מאמץ הנשימה, ואיברו המלובן עד כאב. אם יקרוס קדימה, אליה, לא ישוב ממנה בשלום. אבל למה? כשהוא רוצה, נורא רוצה; נשימתו מתקצצת והולכת, והצעירה בשלה. שיירי מוחו הצלול עוד לא מאמין. אבל זו צעירה. וממשיכה בדרכה. מערפלת את הכרתו. בשרה המתוח מתחיל להסתלסל סביב צירו. יותר ויותר. מגיע לשיא באזור האגן. בתנועות מתעתעות היא מחליקה ממנה את התחתונים. סובבת מהר לצלמו בצמד ישבניה. מגולים ומושלגים. ובסיבוב חד נוסף – תשליל ערוותה. משולש קטן ושובב. צוחק בתלתלים מבורזלים שכאילו נדחסים אל פיו פנימה. שורטים את גרונו. הוא לא יכול לנשום. מתקשה לשאוב לנוכח שדיה המתנועעים כה סמוך למכחולו של פיסארו. קצה יכולתו להיאבק על בית החזה שלו כנגד להב ירכיה ושוקיה המחתכים את ליבו. ארוך וצר.
איי, נבתק מפיו לפתע כששבק. פתאום. נופל-מוטל על הצד. כל גופו סוטה שמה, ראשו סמרטוטי צונח מעליו, ורק איברו, מטיל נוקשה שלא בא על סיפוקו, עומד דום בחזית משל דבר לא הסתיים. גם הצעירה חושבת כך. מוקדם וקל מדי, אזל לה. עוד ביקשה לנופף ברגליה אל מול סנטרו השמוט; עוד גמרה אומר לסחרר בשדיה. אבל פיסארו הניח למכחול ורחק מן התמונה.
צללית הנפטר זוחלת תחת הבהובי נרות הזיכרון, ומטפסת ארכנית עד מעל משקוף הדלת. אם תיפתח עכשיו הדלת, תחמוק הצללית החוצה ותקדים את הנפטר. אבל אין איש על הסף. מן הלובי עולים הקולות המבולבלים של הטלוויזיה. כעת שומעים. תורן הלילה מערבב כפית מתכת בכוס זכוכית, ומחליף תחנות. מחייג בטלפון. היטב שומעים. הצעירה ירדה מעל בימת הארגז. שותקת ומתבוננת. צובטת מבלי משים את בשרה. גופה שוב שלה. וקר לה. וגם רווחה גדולה. עצמי מאושר מבצבץ מתוכה? לא כאן. עוד לא. האימהות מחכות. וכל האהבה שבחוץ – נו, קדימה, זקפי ראש! שכחי את העבר! מהר-מהר נושפת הצעירה על נרות הזיכרון. לובשת את לבניה. גורבת את גרביה. מתכסה בחלוקה ורוכסת כפתור-כפתור. משיבה את כפותיה לנעלי הבית, ואת הנרות החמימים, הנעימים לה, לכיסי החלוק. חובשת את הפאה. מיישרת. אחר-כך, פונה אחור אל שולחן הגיהוץ, ונוטלת את המגהץ הנוסע על גלגלת. בודקת אם הכבל יספיק, וזוקפת בחוד המגהץ את פני השבוץ. שיניו התותבות נופלות ארצה. מצמיתות בחשכה. עניו נותרו פקוחות והתימהון רוקן אותן.
החשק נחרך על פניו. המגהץ מסורבל, אבל הצעירה כווה-מכה את הנפטר, לא חזק, על כתפו הרפוסה. על חזהו. כוויות קפואות של וידוא הריגה. השבוץ לא זז. לא נושם. הצעירה מניחה את המגהץ במקומו וסוקרת את חדר הכביסה. על שולחן הגיהוץ היא מגלה את המצית. המצית בידיה. בלשון האש הנחשית, היא מגששת את דרכה לדלת. שלום אבא מניאק, היא נפרדת מהנפטר. החושך סוגר על שיניו.
(מתוך "סדומאל", הקיבוץ המאוחד, 2001, עריכה: רן יגיל)
© כל הזכויות שמורות ל-לאה איני.
הכתיבה שלך מטלטלת את התדרים של אישוני הלב.
לוואי ויכולתי לספר לך עד כמה אני מחכה לספרך.
תודה.
תודה שיצאת מן קונכיית דמעת הפנינים שלך
תודה על ההקדמה – – –
ותודה שאת כותבת.
הלנה,
תודה ושוב תודה על המלים החמות הללו. שנה אזרחית מצוינת.
היי לאה יקרה, הסיפור, כדרכך, מלפית ומחניק ומטלטל.
ואני מצטרפת לכל מילה של הלנה.
שנה אזרחית חדשה וטובה, למרות תחושת האחרית שעולה בי נוכח האירועים האלה. אני אישית לא מוצאת בהרשעה כל נחמה. פשוט עוד לא תופסת איך קרו הדברים מלכתחילה.
איריס,
תודה גדולה. אכן, יש הרבה מה לעשות, וחדשות לבקרים נחמץ הלב למשמע זוועות חדשות, ועדיין מבחינה משפטית – בהחלט נפל דבר.
וגם אם אני חוזרת על עצמי, בהצלחה רבה עם ספרך. קיבלתי אותו, כמובן.
המשותף למשה קצב, לאמנון שטולץ ( שם סמלי שפרושו בגרמנית וביידיש, גאוה -יהירות) ודומיהם, הוא אכן חוסר המודעות לחומרת מעשיהם ולעוצמת הפגיעה בנשים בהן ביצעו את זממם ותפיסת עולמם המעוותת לגבי יחסי גברים ונשים. אפשר לומר על גברים כאלה שמוחם וליבם נמצאים באיבר מינם.
בסיפור, חוסר המודעות הזאת היא עד מוות, כאשר אמנון שטולץ מת בעודו מאמין שהוא מגשים פנטזיה מינית אולטימטיבית
בעוד שמעשיה של נדר (שוב, שם סמלי) מרוחקים מכל אירוטיקה ומכוונים לעונש ונקמה.
אהוד,
הבחנת יפה וכתבת יפה. אז שטולץ זה גאווה? לא ידעתי. אבל החושים הוליכו נכון… ואגב, גם הכוח שגברים ממין אלה חשים בעולם ומול העולם, הוא מטורף – הם והאלוהים אותו הדבר. תודה רבה.
טקסט מטלטל, לאה. נקמה מהפנטת-מרתקת-רועמת-ארוטית ומעובדת יפה כל כך. אם מותר, אוסיף כי כאילו משהו השתחרר ונובע כאן, ושוצף עוד יותר מאשר ב'ורד הלבנון' המופלא שלך, שבו כאילו נעצרת לפני איזה שער כבד – רמזת, אמרת הכל בלי להגיד עד הסוף. וכאן התחושה היא שעברת את מחסום השער והמילים זורמות ללא מעצור אך בשליטה אמנותית מופלאה כל כך. אני משוכנעת שהרבה קורבנות ניצול/תקיפה/הטרדה מינית/גילוי עריות, יזדהו ויחושו שאת מהווה פה עבורם.
מצפה עד מאוד לספר. בהצלחה רבה ושנה טובה, סופרת ברוכת כשרון.
תלמה,
תודה רבה רבה על נדיבות קריאתך ותגובתך.
כפי שכתבתי לך, הטקסט שכאן לקוח מספר שכבר יצא לאור ב-2001. וקצבו לגמרי מתואם לגיבורה נדר, שהיא כה שונה מוורד של הרומן האחרון.
תודה על מכתבך החם ומרגש. משמח מאוד לדעת. אולי תבואי פעם להרצאה שלי? במרץ אני ברמת השרון. וכמובן, שולחת בשמחה.
טקסט מטלטל ומרגש לאה החטא ועונשו
חנה,
הערה מעניינת. תודה רבה.
אבוא בשמחה להרצאתך, לאה, אם יתאפשר. וכדי שאעשה הכל על מנת שיתאפשר, אשמח לדעת על התאריך והשעה מראש.
מצטערת על הטעות הכרונולוגית שלי. האיכויות של מה שמצאתי בטקסט שהבאת, בעינן עומדות. ותודה עמוקה על המחווה המשמחת.
כמובן, תלמה. ותודה רבה בשנית.