לאה איני סופרת
ליקירתי.
טירונות 1 // לאה איני
…האמת היא שהרומן שלי עם הצבא היה, כבר מהתחלה, שותק ומסוכסך. הזיה. כבר ביום הגיוס, ברחבה, ואחר-כך באוטובוס, הייתי לבד, לגמרי לבד. אימא נפרדה ממני ללא מגע. אישה בת חמישים שלא חדלה לבלוע את כל המשפחות המצטלמות בשטח כאילו היא לבדה בעולם, ולא הפסיקה לשרקק פנימה אותה שריקה, דבוקה לתיק הפלסטיק הריק עדיין (משם המשיכה לעבודה) ולכפכפי העץ. כשקראו בשמי – טועים בהגייה כמובן – אמרנו שלום זו לזו, ואימא, אחרי השתאות שרקנית, הוסיפה: תיזהרי.
עליתי בין הראשונות, בגלל האל"ף, יושבת ליד החלון ולא מכירה איש. זה היה גיוס של חורף. יתרה של בנות מגיוס הקיץ, לצד מיני מתגייסות נטולות מסגרת שצרפו מפה ומשם, שככל שמילאו את האוטובוס – נתלות על החלונות המסורגים ומעלי – לא הפסיקו לנפנף ולצרוח שמות ותזכורות. ישבתי בשקט, רואה את אימא ברחבה שלמטה, צופה באימהות הדומעות, באבות שצעקו עוד איזה דבר, ובאחים הקטנים שהביטו באחיות המתגייסות בפנים מוארכים עד שפרצו בבכי. ליד הנהג עמדה מי שהציגה עצמה כמ"כית שלנו, פירשה בעבורנו את הקיצור הצבאי, ואמרה שמהיום והלאה זה רק קיצורים. המ"כית הייתה גוצה שאחזה את דפדפת שמותינו כאילו היו לוחות הברית, וניסתה למשוך את עיניי הנהג שפרש את מדור הספורט על ההגה. אבל צחוקיו היו מעושים. מה הרגשתי בלב? (חוץ מאימא שהייתה אוויר) הרגשתי חלול. כלומר לאן, לכל הרוחות, אני בדיוק נלקחת עכשיו מהבית שהייתי בו חלקי אדם, ומה יהיה על פירורי האני האלה, בלי הכתיבה, הכלב והספרים.
בסיס הקליטה והמיון לא נידב מאומה, זולת זוג נעליים שדמו למשקולות פלסטיק, סנדלי רצועה ומדי זית שכונו אל"ף. שום דבר מאלה לא היה לפי מידתי בשל ההאצה שהאיצו בנו בסרט נע טקסטילי, למהר ולמלא את הקיטבג. וזריז, זריז! אחרי עוד בדיקה רפואית, קבלת חיסון כלשהו מול מזריק שהתעניין מאוד בכתפיית החזייה שלי, צילום קלסתרון (חזית ופרופיל), לקיחת טביעות אצבע, ועיבוי שמי במספר אישי שהתבקשתי לזכור בעל-פה, ששיוו לכול מתח פלילי – קיבצו אותנו בעוד רחבה.
הכול חול, אבנים קטנות ומבני אזבסט. מתחילה לי מיגרנה. אחרי הפיזור לארוחה שהתגלתה ככזאת ששום מנה שבה לא ראויה למאכל אדם, וגם המיגרנה כבר מאותתת בבחילות, אנחנו שוב ברחבה. לובשות את מדי האל"ף ומזיעות בנובמבר שבינתיים שחון. השעה שש בקירוב, ואני רוצה להגיע למקלחת ולמיטה. מתי הולכים פה לישון? ואיפה?
מגיע טווס עם ספיחס בלונדי, שני קברים על הכותפת, שעון צלילה מהודר, מדים מרושלים באלגנטיות, וחבורת עבדים המכונה טר"שניקים, שגוררת אחריהם מיכלי זבל. מה במיכלים? קודם כול הוא צריך להשפיל אותנו. אני מביטה על העפר. נחילי הנמלים עושות כאן ככל העולה על רוחן. חופש. הפקרות. נמלה אחת, מהגדולות, שבעצמה נראית כנועלת גולדות, מטפסת על נעל הצנחנים השרוכה במהודק של הסגן. שני קברים על הכותפת זה סגן, לא? ונעל אדומה זה צנחנים… אבל מה הקשר שלו לצנחנים? "אתם עוד תצנחו פה כמו זלזל, תייללו לאימא," משורר הסגן. זה הקשר? אני לא כל-כך עוקבת אחר דבריו בגלל המיגרנה. הרקה דופקת, ואני מנענעת בראשי קדימה אחורה, וקולטת באחד המיכלים שלל מטבח: דוודים, מכסים וסירים. מתברר שאחרי ההטפה שהוא מרביץ בנו, אנחנו צריכות לנקות אותם עד ארוחת הערב. אבל לפני כן עלינו לקחת, מהמיכל השני, מדי בית, כמו אלה שלובש הטווס. אבל לא בדיוק, שלנו מקומטים וקרועים, והמידות קטנטנות. מי שהיא דבה שתלך לאפסנאות, הוא מטווס מין צחוק, מסרק בידו, שעם השעון, את הגזזת הבלונדית, ומורה על מבנה אזבסט מרוחק.
באפסנאות ריח של קרירות שמנית ושמיכות צמר. שני אידיוטים, מאחורי דלפק מתכת, מחכים לשמנות. אני בכלל לא שמנה, אבל גם לא נכנסת לגזרת האטרייה. איזה מידה את חיילת, כמה אקסטרה? שואל האפסנאי עם הדרגה היותר גבוהה בטח, שכרסו משתפלת. מה זה שלושה פסים עם מין כוכב?
אקסטרה אקסטרה אקסטרה תחת! אומר הזוטר הצנום, שני-פסים על השרוול, שקוראים לו שוקי. לכל האפסנאים בצבא קוראים שוקי. גם לזה שהיה ביחידה שלנו ביפו, למעט שהוא בכלל לא היה צנום, כרסו השתפלה. איך אני יודעת לגבי האפסנאי שפה? הוא מכריז יונתן: אהלן חיילת, אני שוקי. אם את צריכה אף.16, אמ.16, או זין שה-16 סנטים קטן עליו, אני פה, לשירותך, 16 שעות ביום.
סתום ת'ג'ורה! נשק נהייה לי, אומר המכוכב. מה המידה שלך בחזה חיילת? צריכה דובון?
אני צריכה מדי בית, הכול מדיום, אבל בבקשה מהר, אני רוצה להקיא. באמת המיגרנה גדלה עכשיו לממדי ענק, ומסביב, כל הריחות…
אם את מקיאה פה, הלך עלייך! נזעק המכוכב. שוקי קצת המום, אבל טפיחה על הפדחת מחזירה אותו למידותיו הטובות, ותוך 16 שניות ידיי מלאות. טוב, אבא לא טעה. כל הזמן תגידי שאת לא מרגישה טוב, הם לא יהיה להם מה לעשות… אני לא דואגת. אני באמת לא מרגישה טוב, ובתיק שהבאתי מהבית, יש לי חלופות. אבא סידר אותי בכול.
בחזרה אצל הטווס, על מדי הבית הקרועים, אני מקבלת דוד חבוט ומצקות של עוג הבשן לצחצוח. למה יש לי תחושה שהכלים האלה בכלל יצאו ממחזור השימוש? אני מחליטה לבלוע את הבחילות, ככל שאני יכולה, ולנקות. מוקדם מדי לבקש כפפות, או להוציא פטור בגין עור ידיים שמתקלף. ממילא אנחנו מצחצחות בחול ושוטפות במים. אני מסתכלת סביב. למעט איזה שתיים, אף אחת לא מכירה אף אחת. אבל הן עושות מאמץ. ממש מחפשות בדיחה או אמירה משל המפקדים להיתלות עליה. תוכיות חמודות. לי אין חשק להכיר. גם איבדתי בשנה החולפת כל כישור חברתי שאי-פעם היה לי –
…אז ביום הגיוס, אחרי צחצוח הדוודים, ואחרי שבכל זאת נשברו לנו הידיים, עלינו שוב על האוטובוס עם כל הציוד, זה שקיבלנו, וזה שמהבית, והסיעו אותנו למחנה טירונות בצריפין. לצדי הגדרות שכתוב עליהן מבחוץ 'אסור לצלם – שטח צבאי', תפזורת אקליפטוסים, והשמש השוקעת פורטת להם בשיער. לאן שאני לא דורכת, הנעל שלי מתנשקת עם עלה-דמעה אפרפר. הלאה משם קבוצת אוהלים, ובהמשך מבני אבן ועץ בגדלים שונים. מתחילה סערה אם אנחנו מיועדות לאוהל. אף אחת לא רוצה אוהל. מה אנחנו בנים?! יש מעט בנים חיילים שהולכים עם ניירת מפה לשם, או מפטרלים, משם לפה, עם נשקים. אלה שסתם סמוכים לאיזה קיר, מורידים את כובע הבית שלהם כשאנחנו עוברות, ומפטירים לעברנו מלים. המילה 'ירוקות' חוזרת בלי סוף, והצחוקים בשלים להקיא. אני לא שמה לב לאיש. אבל כשהכאב מחריף, אני באמת עוצרת בצד רגע ומקיאה.
תעלה חוצה חלק מהבסיס, באמצעה גשרון עץ, ובתוכה מים שחורים ועלי אקליפטוס. שוב אנחנו מרוכזות ברחבה מרוצפת שארבעה זוגות פנסים כפולים מאירים עליה מכל צד, לצד עמודי דגלים מתנפנפים, ובסיומה מבנה עמוס שלטים. מה עכשיו? מסדר כמו שסיפר לי אבא? או טקס חדש של הלבנת-פנים במסווה של קבלת-פנים? הם בעצמם לא-יודעים. המ"כית עומדת, ונואמת עשר דקות על מטרות הטירונות. מהן מטרות הטירונות? גיבוש, גיבוש ועוד פעם גיבוש. ואם היו מטרות אחרות, לא קלטתי. או שלא אמרה. אחר-כך, בגלל השעה המאוחרת, אנחנו שוב מתבקשות לקחת את הקיטבג (את שלי אני גוררת), ולצעוד אחרי המ"כית.
המ"כית היא הגוצה מהאוטובוס, אבל אחרי הנאום, הצטרפה אליה אחת חטובה. כובע הבית של החטובה תמיד בכותפת, כי יש לה תלתלי שטני רכים. הגוצה הדס. החטובה יעל. ועוד אחת, שמסיימת היום איזה קורס הדרכה, ותגיע מחר, ושמה יפית. אני מפהקת. המיגרנה לוכדת את רקותיי, ורק הפיהוקים מפחיתים את עוצמת הכאב. כעת אנו מול מבנה ארוך שהוא בעצם צריף, ונראה כאחד הבלוקים שבצילומי האוויר של אוושויץ בספר הזיכרון "אנשים ואפר". כאן נישן. שישים בנות בצריף. בפנים שלושים מיטות בכל צד, וצריך למהר ולתפוס. אני תופסת את אחת המיטות הסמוכות לדלת בכדי להניח את הציוד ולהתיישב. רגע לתת למראות לשקוע, לעצום עיניים, להתגבש. לא נותנים. תוך דקה אתן בחוץ, מצייצת החטובה.
לאן עכשיו? שואלת אחת מאחוריי.
זה לא ברור, חיילת? לאכול.
רואה שהמ"כיות יצאו ראשונות, עם גבן לצריף, אני מחליטה לא לצאת. מי בכלל רוצה לאכול?! רוצה להתקלח, לשתות שני כדורים נגד מיגרנה ולצלול. אבל אני מצטרפת לדבוקה העליזה – איך הן לא עייפות?! – וככל שאני נהדפת, אני נסוגה, נשארת מאחור.
כזה שקט. אני חוזרת למיטה, ובודקת איך היא. מברזל וקפיצית. בודקת גם מסביב. כל המיטות זהות. בסוף הצריף יציאה לחצר מרוצפת שבסופה גדר תיל. גם שמה, בין השיחים מקדימה, והאקליפטוסים שממרחק, מפטרלים חיילים. אבל אחרת, בנחת. אני הולכת מסביב ומגיעה לחזית הצריף, ושבה ונכנסת. ברור שאין כאן חימום, והחורף, גם אם הוא מתעכב, בוא יבוא. מחלונות הצריף האמצעיים רואים את יתר המחנה, מהאחוריים את גדר התיל שמתישהו מתחלפת באבן. בחזרה על המיטה, אני ממששת את השמיכה. כל-כך דקה. גם המזרן. התיקים מקומם מתחת למיטות. יושבת על המיטה שלי, אני שולפת את התיק שהבאתי מהבית, ומכינה לי פיג'מה, מגבת, לבנים וכלי רחצה. אם הייתי יודעת איפה מתקלחים פה, כבר הייתי הולכת. אבל עכשיו, בחושך שבחוץ, לא כדאי ליזום מהלך. מוציאה לבסוף את חפיסת הגלולות מתיק הבית, אני מתלבטת אם לבלוע שתיים במקלחת, או כבר עכשיו עם הרוק. הכאב לא משאיר לי ספק: כבר עכשיו, עם הרוק.
שני כדורים בטווח של עשרים שניות תקועים בוושט, ומסרבים לרדת. אני בולעת ובולעת, אבל המיגרנה כל-כך אלימה, שאני חדלה. אולי אשכב? לא. לא טוב שאשכב. תכף יכנסו, ואני מוכרחה, מוכרחה להתקלח. כשאני שומעת צעדים קולות, אני ממהרת לעמוד סמוך לדלת הצריף. הדלת נפתחת, הבנות נכנסות, ואני ניתקת מהקיר ומצטרפת. הגוצה מדליקה את קומץ הנורות המטפטפות מלמעלה טיפות כתום. מרגע שהאור נוגע בעיניי הוא זורה גיצים לכל עבר. עד כדי כך הוא מיותר. הגוצה אומרת: תוך חמש דקות אתן בחוץ, עם הציוד למקלחת. ואז מתכוונת לצאת, היא מתחרטת, משליכה לאחור את ראשה בכובע הבית שרקום עליו סמיילי, ומוסיפה: ועדיף לכם קודם, כי בכלל לא בטוח שנשארו מים…
שוב סערה. אני יוצאת ראשונה עם חפציי, כולל שקית ששלפתי ברגע האחרון, ותוקעת את מבטי באדמה. קר בחוץ, וטוב הדובון. את זריזה, היא מחייכת, אומדת את השקט שלי, את החיוורון. אני מתה להתקלח, אני מחייכת לנעל שלי, הבוטשת בחול, שמחה שאחדות באות בריצה. המ"כית מביטה בשעונה. עוד דקה, היא צועקת פנימה, ומחדשת את ההמולה.
אחרי מספר שניות אנחנו צועדות למבנה צבוע סיד שהגג שלו פתוח, למעט קוביות אבן שבצדדיו. שרשרת נורות מעטרת אותו, מקובייה לקובייה, כאילו חג. המקלחות למעלה, צועקת המ"כית. יש לכן 45 דקות להיות שוב בצריף, בעשר כיבוי אורות. אני עושה את כל המאמצים לשעוט ראשונה במדרגות, אבל לא מצליחה. אני לא דוחפת. בכל-זאת אני נעמדת בתור מאחורי שתי בנות. המקלחת כבר תפוסה, אבל לפחות, ושלא כמו במקלחות האחרות, יש לה מנעול, כיסא לשים עליו חפצים, ומגב. התור שאחרינו מתארך. פתאום באה אחת, מאופרת, ונטפלת לזאת שמלפניי שתוותר לה, כי החבר שלה, שמשרת קרוב, צריך לקפוץ אליה בתשע וחצי, והיא לא ראתה אותו חודשיים. אני מסתכלת מדוע לא פנתה לראשונה שבתור, ורואה חיילת עבת כתפיים עם לסת של מתאגרף. החיוך שלה חמוד, אבל עיניה מצומצמות. אני טומנת את חיוכי במגבת. מריחה קצת את הבית, את ריח אבקת הכביסה של אימא. אני לא מתגעגעת אליהם בכלל. אני מתגעגעת לכלב, ועם הדמעות שעולות בעיניי, אני אומרת לטרדנית, שנדדה עכשיו אלי, מצטערת, אני בטח לא יכולה, בקושי עומדת על הרגליים, יש לי מיגרנה.
המסורבת, שפירורי רמל תלויים על ריסיה, צועקת: יאללה שלכם, איזה זונות! ונעמדת בתור שממול. כל הרחבה שקערוריות בטון מסויד ושלוליות בוץ, ומישהי, שיוצאת רטובה ורועדת, ולבושה שוב מדי בית, מייללת שבקושי היו לה מים, ושהיא לא אשמה. מגיע תורי. המקלחת מוכת עובש ופטרת מהרצפה עד לתקרה. לא נורא. בשקית הניילון אני מצוידת בכפכפי ים וביריעות ניילון. אני פורשת אותן על רצפת המקלחת הצהובה-שחורה, ועל השרפרף. לוקחת נשימה עמוקה של אדים, ומתחילה להתפשט. סוף כל סוף קצת שקט. למה הן לא יכולות לסתום? ריב מתחולל בחוץ. מישהי שצועקת שהעלימו לה את המגב, ואחרת שבוכה שאבד לה השעון. אני פותחת את המים, מנסה לשתות בשביל הכדורים התקועים בוושט, מתחלחלת מהכלור, ומוותרת. שידפקו על הדלת כמה שהן רוצות. פעמיים וידאתי שהמנעול תקין. כל השיער הזה שאני חייבת לחפוף מהזרות, פשוט חייבת.
היי, את לא חופפת עכשיו, נכון? יו, ראית איזה שיער ארוך היה לזאת שבפנים, היא בטח חופפת אותו שמה, הנבלה… תצאי, חיילת!
המים הכבדים, החמימים עדיין, עונים במקומי. מהצוהר הסגור אפשר לראות קווצת אקליפטוסים משרטטת את עצמה כנגד החשיכה. אור הפנסים מכסיף את העלים עד שהאדים שבמקלחת מוחקים. איך מרגיע אותי הסבון. לא, לא מרגיע, מנחם. המים, זרזיף דלוח, אבל בשונה מהבית, כמה שרוצים. ורוצים. כשאני מסיימת אני לובשת את הפיג'מה, לובשת מעל המכנסיים את מכנסי הבית, ונארזת בדובון. אחר-כך אני אוספת את השקיות הרטובות בשקית אחת מרשרשת. יש דווקא המון מים! אני אומרת בחיוך כשאני יוצאת, ומפרקת את הכעס שעל הפרצוף שמולי. אחר, נזהרת בשלוליות, אני יורדת במדרגות, משליכה את השקית במיכל שכתוב עליו 'חייל, שמור על ניקיון הבסיס', וחוזרת לצריף.
מהומה גדולה בצריף. עיבודי החוויות נעשים אגב התארגנויות קדחתניות או חלימה בעמידה. החיילת השכנה לי, הניחה את כל תיקיה על מיטתי, לסדר אותם מחדש, ובעצם מברישה ומברישה את שיערה הקצר. תורידי, אני אומרת לה, אני לא מרגישה טוב. ומפוחדת היא ממהרת לעשות כרצוני.
אני בתוך המיטה. אנקולית. הרקה ההולמת על הכר הדק מדי, ושמיכת הצמר מעל לראשי. בכל זאת החשמל מטפטף מבעד לחורי הצמר. אבל אם שקט בתוכי, שקט בחוץ, תכף-תכף… אני נזכרת בכלב, על מפלי פרוותו, רץ לאורך הפסקול של סיימון וגרפונקל, עובר את גבעת הדשא שליד אנדרטת החללים, ובורח ממני על מנת שלא לחזור לעולם. רינגו, אני מחייכת לו, ברח לשלום, ברח…
חצי שעה ישנתי כאבן עד שהמ"כית נכנסה לצעוק כיבוי אורות, ועל זה שמחר אנחנו בשש על הרגליים, כי בשש וחצי אנחנו במגרש המסדרים. אני מתהפכת לצד השני. אין פעלים במובן הרגיל בלשון הצבאית, אין הרשאות אנושיות. הפקוד הוא תמיד דבר, יעד או חפץ. אבל המיגרנה משתוללת. הכדורים לא עזרו. אולי עד מחר בשש אשתחרר מהכאב? או שהכאב ייקח ממני חופש וימצא רקות חדשות?
האור כבה, ולאט לאט הצחוקים וההתלחשויות מתחלפים בנשימה עמוקה. לא, חייל אחד, מבחוץ, קורא ניצה, ניצה, והטרדנית מהתור מזנקת ממיטתה לפתוח חלון, ממצמצת איתו נשיקות. עשן הסיגריה שלו מגיע עד אלי, מתחת לשמיכה, חודר בעד הרקה ומפרק לי את המוח ל-16 חלקים. פתאום נשמעת שריקה. מה אימא עושה כאן? לא, זאת לא אימא. זאת המ"כית הגוצה. מבעד לשמיכה אני רואה, כי שוב הציתה את הנורות, ומסתבר שבין קפלי צווארה חבויה משרוקית.
קיבלנו עונש. משהו קבוצתי בגלל המתנשקת. אני מתרגמת: לקום בבוקר חצי שעה קודם, ואז להקדים ולהתייצב במגרש המסדרים.
הסערה החדשה שוככת מהר, כי מישהי סופרת כמה שעות שינה נותרו, וצונחת ביללה. האור שכבה מחדש את השקט. לא, קודם החלון נסגר, וההיא שוב עם ה'איזה זונות' שלה, בתוספת גיוונים. האוזניים שלי, יחד עם השיניים, מתחילות מסע מגובש שמושך את הקרקפת אחורנית. עד לאן? הפעם כולן מהסות את המקללת באחת, ומישהי ממעמקי הצריף מסננת: זונה את בעצמך!
עכשיו שקט. שקט. אבל זאת שלידי נוחרת. אלוהים, איך שהיא נוחרת! יותר גרוע מאבא. אולי גם לה יש סיוטים?! אני נועצת בה עיניי כישוף בחשכה עד שהיא מחליפה תנוחה. ושוב היא נוחרת! לא יכולה לסבול יותר, אני מנענעת אותה, ואומרת: תשמעי, את נוחרת. מביטה בי עמומות היא נעלבת בשנתה, ומפנה לי את הגב. אני דוחפת את הראש מתחת לכר ולא נרדמת כל הלילה, אבל גם לא חושבת. הכול מחוק פתאום, חוץ מהכאב, והקולות של זאת שליד. שישה ימים ראשונים זה נשאר ככה, יונתן. שישה ימים בהם שוב הכאב העניק לי, בכלוב החדש, איים זעירים של חופש, של שחרור.
מתוך "ורד הלבנון".
אקסטרה כתיבה לאה!
אקסטרה מחמאה ללי. תודה. צחקתי.
הקטע הזה, כמו קטעים רבים ברומן, מדגים את היכולת הפנומנאלית שלך לתפוס מקום וזמן ברגעים נתונים באמצעות המילים, בחזקת אסחרר אותך הקורא בפרטים ובהסתכלויות מקוריות על המציאות שלנו, הישראלים. ממש מדגדג באצבעות לכתוב על הרומן. אני מאוד מקווה שצוות היגוי-התוכן של הוצאת כנרת זמורה-ביתן ובראשו פרופ' יגאל שוורץ, השכילו לעשות מעשה ולשלוח – אם לא אפשר עד 15 באוקטובר כמדומני – את הרומן החשוב הזה לפרס ספיר המתרגש עלינו, כי מאז זכייתו ולהבדיל פטירתו של דן צלקה (2004 2005), העניינים יגיעים בגזרה זו. אולי סוף-סוף יהיו לנו חתן ראוי בדמות רומן וכלה שאפשר להתגאות בה בדמות סופרת.
רני היקר, איך אתה "מביך" אותי ככה על הבוקר?! תודה ושוב תודה! סקרנית מאוד לכתיבתך. ובעניין צלקה ז"ל, הוא חסר. בכל מובן, חסר. רק ימים טובים ובריאים לנו. ד"ש חמה.
הי לאה יקרה,
למרות שהייתה לי טירונות נפלאה (!) הקטע מעורר ומערער, ואני כבר יודעת שבבוסטון מדברים עלייך גדולות ונצורות, (הייתי באיזה פגישה ספרותית, אולי יצא לי לספר עליה, באחד הפוסטים)אז אני מקווה שעותקים מהספר כבר נמצאים בספרייה המופלאה שיש כאן. בעצם לי יספיק עותק אחד.
אני חושבת.
בהצלחה רבה.
איריס, תודה רבה. אכתוב לך. יום נפלא.
הולכת עכשיו לקנות את הספר!
תודה אומי. חן חן.
הספר הזה נפלא נפלא נפלא וכתיבתך היא מים חיים! מדברת אותי ומרגישה אותי.
בגלל תקלות עוד לא קראתי את ספרך. ברור לי מקטע זה שאהנה ואקנא. המשיכי, כבר יש לך מעריצים מאז סדומאל.
תודה רבה רות. מקווה שהתקלות לא חמורות. היי בטוב.
מודה לך מאוד. מרגש.
לאה יקירתי, קראתי לא מזמן בספר וקראתי עכשיו שוב – במנותק.
אתיחס תחילה ספרותית, באה כאן לידי ביטוי, כבשאר פרקי הספר, יכולת התבוננות נדירה שמִתרגמת למלים בקול המיוחד שלך שיש לו לטעמי איכות שירתית במובן של דיוק האמירה.
והתיחסות אישית, לא להאמין כמה חוויית היום הראשון שלי בטירונות דומה למסופר כאן למרות שאני גבר ומבוגר ממך בערך בשתים עשרה שנים, לרבות המיגרנה שלא מרפה והבחילה(שאגב נעלמו לחלוטין בגיל 45 כששוחררתי סופית משרות מילואים).
היטבת לתאר חוויה שהיא אישית מאוד אך בו זמנית כלל לאומית ובהקשר הזה אפשר רק להצטער שהחוויה המשותפת לנו, הישראלים שאינם ערבים, קשורה בצבא שהוא מערכת מטומטמת באופיה שמטרתה המוצהרת היא הרג המכוסה בכל מיני סיסמאות כגון, 'אין ברירה' 'מלחמת מגן' ו'קוד אתי' של פרופ' אסא כשר המנסה להכשיר את השרץ.
ובכל השאר, פחות או יותר – איש בצואר אחיו יאחז
אגב, מי היא אותה 'יקירתי' שבתחילת הפוסט
היי אהוד. תודה על החלק הראשון של דבריך. ועל החלק השני – מצדיעה לך… כל מילה אמת.
יקירתי-חמדתי – בתי.
לאה היקרה,
שלחתי לך בחגים מכתב על הספר שלך ורד הלבנון. אני מקווה שקיבלת אותו או שתקבלי, וגם שתעני לי…
הקטע שפה מקסים ומזכיר לי חוויות אישיות. אהבתי מאוד את הרומן שלך, והוא כל הזמן ליד מיטתי. בעצם אני כבר קוראת אותו בפעם השניה.
תודה
כ.
שלום כ.
עוד לא קיבלתי את מכתבך. אך לכשאקבל אותו, אענה בשמחה. תודה על הדברים. מחמם את הלב.
אני אוהב את הקול שלך. הוא משופע בדימויים מרעננים אבל המישלב מדויק והדימויים לא מכבידים מדי. גם במינון הציניות והרגש. קל לקורא לתת לליבו לצאת אלייך.
מזכיר לי מאוד את הקול מ'מישהי צריכה להיות כאן', קול של מספרת המפלסת את דרכה בג'ונגל ההישרדותי הישראלי. כל כך הטבת לתאר את חווית הקליטה בצבא, אולי מהתאורים היפים שקראתי. אני אצטט כמה, כי זה כמו סוכריה בפי: "זולת זוג נעליים שדמו למשקולות פלסטיק, סנדלי רצועה ומדי זית שכונו אל"ף..", "שני קברים על הכותפת, שעון צלילה מהודר, מדים מרושלים באלגנטיות"..ו-"… ושמיכת הצמר מעל לראשי. בכל זאת החשמל מטפטף מבעד לחורי הצמר.."
תודה רבה, טל! תובנות מעניינות. גם אני חושבת שיש קשר מסוים בין הספר שהזכרת לנוכחי. ו…רק בספרות חוויות צבאיות יכולות להפוך לסוכריות לשוניות, כדבריך. נחמד ומרגש. תודה.