לאה איני סופרת
2 רשימות, על פרוזה ושירה// לאה איני
זרה בגן-עדן/ מאת רות אלמוג/ הוצאת כנרת זמורה ביתן, עורך: יגאל שוורץ, 2008
הרומן האחרון של רות אלמוג, "זרה בגן עדן" מחולל סביב השואה בשירה, סיפורת, ציור, ובעיקר בהרבה דרמה ויצרים אמנותיים. המפגש בין יופיו של מעשה האמנות החותר להבנת המין האנושי ולאלמוות, לבין חותם האפר שהותירה השואה שאי-אנושיותה לא תובן כנראה לעולם – הוא מוזר וכמעט בלתי-מוסרי. אלא שנסיבות העלילה המקורית מאפשרות זאת, באותה טבעיות וקלילות שעט הסופרים המשוכלל של אלמוג יוצר את פסיפס הרומן התוסס הזה. רגע יופי, רגע חנק. רגע ידידות-אמת, רגע להבות כבשנים…
פאטי ציירת נופים מישראל מוזמנת ב-1990 למושבת אמנים המתכנסת אחת לשנה באזור כפרי, טבול כרמים, בגרמניה, על-ידי אנדריאה, משוררת גרמניה, ובעיקר אצילה. חלקים ממשפחתה של פאטי נספו בשואה. אבל פאטי כאן כדי לקחת חלק במפגש אמנותי מעניין ומגוחך כאחד, כשבתמורה עליה להשאיר עבודה אחת – ציור של עצים – מתנה. אנדריאה היא בתו של איש ורמאכט שלכאורה שירת בפולין ובאוקראינה, נפצע ושוחרר. אבל אנדריאה כמו לוקחת על עצמה לנהל את כאב הראש האומנותי הזה כדי לערוך מסע שורשים צלוב אל עברה הנכלם, דרך ליבה ותודעתה של פאטי…
בתוך סיפור האהבה שכמעט היה פורח בין שתי הנשים, אילו רק לא היו ישראלית-יהודיה וגרמניה, נדיבה אך שמרנית – חגים קורבנות ותליינים משני הגזעים, אשמים ולא-אשמים כאחד. אלא שחוכמתה של גרמניה היפה, המשכילה, גרמניה של מחזור וורמס, שבו הטקסט הקדום ביותר של לשון האידיש, הפילוסופית היפטיה ושל יערות האילסר, אינה יכולה, למרות הכול, לטירת גרפנאק, מקום בו הנאצים השמידו לראשונה את הפרוצות והסכיזופרנים "שלהם", לבין דסאו איפה שייצרו את הציקלון B בעבור כלל הקורבנות…
לא, דבר אינו יכול לצמוח במקום שבו הייתה השואה, זולת החמלה על מי שנטרף בשלה, והוא מתעקש להישאר אדם, קרי להתבייש. ומקומה של האמנות? "'ציפור לא שרה מפני שיש לה תשובה. היא שרה מפני שיש לה שיר'", אומרת אחת הדמויות בספר המיוחד הזה ששר את שירו, כי הוא ישנו. וכמה טוב וחשוב שכך.
איגרת מפלסטינה, שירים, מאת עמוס אדלהייט, הוצאת כרמל-עמדה, עורך: רן יגיל, 2008
ספרו החדש של עמוס אדלהייט הוא מעין מסעות בנימין מטודלה בשירה. מכלול שירים שלם, בשל ומושכל, שמאתגר את הקורא לשנות בכל שיר, ולעתים בחלוף כל שורה, את המשקפת דרכה יתבונן בעולמו, בארצו, ואולי בשל כך הוחמץ… המסע הוא לכאורה היסטורי-גיאוגרפי, תצפית קרטוגראפית הבוחנת את השתנות הנוף והעיר בזמן ההיסטורי, ובמרחב החברתי-תרבותי. אבל תחלופות המבט ערמומיות מאלה, וחושניות להפליא.
בשימוש בתבניות שיריות מסורתיות, אגב שבירתן לשירה חדשה, יוצא המשורר לשרטט, אך גם לקלף, את פני סביבתו, שראשיתה "החלטות בעניינו מתקבלות בדיוטות העליונות", עבור לפלסטינה של שנת תרע"ג, דרך מרחב קו החוף (הירקון מזה ואשקלון מזה), בואכה יפו הקולוניאליסטית, מזווית אוריינטליסטית, עבור לתל-אביב של "מישורים רכוסים בפלדה כוכבית…", עד לאופציה האוניברסאלית ים-תיכונית של פירנצה; ובעצם למי שכל המסע הזה בא ויוצא ממנה, מולדת, אישה, אהובה…
זוהי שירה אתית, מחויבת. אבל לשונה המשתרגת, ממפה-מוחקת, טבע ואדם, מקום ופוליטי, יוצרת בחשאיות קסומה מיתולוגיה פרטית וייחודית מאוד. סימני-דרך לשוניים שבים בכפיון אגדתי ומשחררים את השירה מצו חקרנותה, עד שהיא עירומה, פראית ויפה.
רשימות אלו פורסמו לראשונה ב"ספרים", הארץ, בשבוע הספר 2009
תודה על המילים הבהירות והחדות, במיוחד באשר לספרו של ע. אדלהייט. לדעתי, שירתו חייבת לזכות ביותר הד בעולם הספרות בארץ, היא מציבה אתגרים שירתיים חדשים, לשוניים ורעיוניים. וטוב שכך.
שוב – תודה.
מסכימה עמך לחלוטין.
לאה שתי קריאות כיוון מאוד יפות לשני יוצרים שונים עם הרבה תובנות במעט מילים. אהבתי. על אדלהייט לא אכביר כי כולם יודעים שאני ידידו ואני חסיד גדול של שירתו המשוחררת. הרומן של רות אלמוג, מתוך המעט שכתבת, מפתה לקריאה. קראתי בעבר רומנים וסיפורים משלה: "כל הקיץ כל הלילות" (סיפור) "שורשי אוויר" (רומן) ודברים עיוניים, למשל "האגם הפנימי". רק דבר אחד לא ברור לי. האם הסופרת החשובה הזו לא שמעה על כך שעיסוק בשואה זה כבר פאסה – אני כמובן ציני למי שלא מבין – שהספרות הישראלית אליבא דמבקרינו הצעירים צריכה לפנות אל אפיקים תמטיים אחרים. אַי, העקשנות של סופרי האמת הללו. מה יהא איתה? רני.
אכן, אלמוג היא סופרת אמת גדולה, ואכן "לא שמעה". למצער, אנחנו עשויים – שואה. בין אם במישרין (שרשרת "הדורות"), ובין אם בעקיפין. והרי כל קבלת ההחלטות במדינה הזאת נובעת משם…
ואם תרשה לי, אתקשר בזמן הקרוב. מזמן לא דיברנו.