לאה איני סופרת
ליקירתי.
טירונות 2 // לאה איני
למחרת נשארתי במיטה. לא ביקשתי רשות. בשביל מה? את מי אני מכירה? מי מכיר אותי? אני מחכה שהסערה תדעך, והצריף יתרוקן.
הצריף נהיה שממה מבורכת. הן נלקחות לכל היום, בטח להתגבש, שבות אחר הצהריים, לחצי שעה, לחטט בתיקים שהביאו מהבית, ולהסתער החוצה מחדש. עדיין בפיג'מה, אני מכווצת במיטה. רואה את כל הכוורת ששבה וממלאת את הצריף מתצפית המכווצת…
שתי מיטות שמאלה ממני, אחת עם לחיי תינוקת, משוויצה באוכל שהביאה מהבית. חוץ מכל קופסאות הממתקים, יש לה קופסת קרטון מלאה בסופגניות שאימה אפתה. היא לא מחלקת אפילו אחת. אין דבר. ממילא אני עוד רוצה להקיא. כאב הראש בעינו. לנוחרת תלתלים כשכל כושי, וגם תווי פנים כאלה. אבל עורה בצבע השנהב. היא מסיטה ממני את עיניה, ובטח שלא מדברת עמי. אפילו לא שואלת למה אני במיטה, או איפה הייתי כל היום. לא צריך. אולי ככה לא תנחר הלילה, אולי תפחד.
רק פעם אחת יצאתי החוצה היום, כשהאמנתי סוף כל סוף לדממה. באמת היה שקט בחוץ. הכול מכונסים בכל מיני מקומות, והבסיס כאילו ריק. לא בדיוק. חייל וחיילת עם דרגות עוברים לידי, משוחחים, משתתקים, ולא מפסיקים להסתכל עלי אגב הליכה. אני הולכת לידם עם דובון שמעל הפיג'מה של סבתא, ובפרצוף כזה מורם, שהם הראשונים להוריד את המבט; מסתכלים זה בזו כאילו ראו משהו רע, וחובה עליהם עכשיו לא לדבר, לצעוד.
חוצה את התעלה, אני רואה צריף עץ חדש ששלט המתכת מעיד עליו: 'שירותי קצונה', ומתחת לו הקרטון – 'לא תקינים'. זה בדיוק המקום שאני צריכה. השירותים המצוינים תקינים להפליא, הכיור לא. אני מצחצחת שיניים, שוטפת פנים, ושותה קצת מים עכורים בהנאה. עומדת עם הרגליים הכי פשוקות שאני יכולה, כי המים זורמים היישר מהחור שבכיור אל הרצפה. לא נורא, יופי של נחל משחת-שיניים זורם על הארץ לזוג המדרגות שבחוץ, ומשם לתעלה. איזה מזל שהמבנה הזה ממוקם ממש מול הצריף, והלוואי שלא יהיה תקין עוד ימים רבים.
אני לא מעזה ללכת להתרחץ עם כולן, למעט שעה שאני גונבת, ביום השלישי, כשכולן נעדרות, וכל המקלחות עם המים החמים, עומדות לרשותי. בערב, מתחת לשמיכה, כשהן שבות מהרחצה, אני קולטת, משברי השיחות, שהן עצמן חוזרות עכשיו על המילה הזאת 'גיבוש'. ואפילו ברצינות. למה הכוונה? אין לי מושג. אבל פתאום מישהי, מסוף הצריף, צורחת: עכבר! ו-59 חיילות קופצות על המיטות. ההיסטריה מתחלפת בשאגות צחוק, ומתקבלת החלטה, שבגלל החג – יא, החנוכייה שתקעו בבסיס כזאת עקומה, שהיום בריצה, חשבתי שהיא תיפול ישר עלי! אומרת מגובשת אחת לחברתה – שם העכבר יהיה אנטיוכוס. לא, הדס-הדס! מציעה נפש טובה את שם המ"כית הגוצה.
הגזמת! אנטיוכוס!
יש הסכמה. זה הגיבוש? כנראה. אבל זו שמסוף הצריף מתחילה לבכות, ואומרת שזה לא מצחיק, כי היא שמה לא תישן. אמיצה אחת, זאת עם לסת המתאגרף, מתנדבת להציץ: באמת מתחת למיטה יש סדק (היא אמרה חור), ואולי משם הוא מגיח (יוצא), עכבר קטן ורזה (החרא), שבינתיים רק הבוכה ראתה. מה לא ראיתם?! באימא שלי… אבל המנחמות אותה הולכות ומתמעטות, ובעלת הלסת כבר מגלגלת בגבה טרהלללי שעד מהרה מתגלגל בכל הצריף. בהחלטה לא-מגובשת, אני קמה, ניגשת אליה, מהסה את שבועותיה ומציעה להחליף איתה מקומות. הבוכייה לא יודעת את נפשה, וכמה בנות מסתכלות עלי כאילו נפלה עלי החנוכייה. ממש לא. אבל כיוון שאין לי כוונה לצאת מהמיטה גם מחר, או עד שהמיגרנה תחלוף, ואלמד את המקום על בוריו – טוב שאתרחק מהדלתות שהמ"כיות פותחות וסוגרות בהפתעה, ומהמשרוקית.
הבוכייה ארזה את חפציה, ואני עושה את אותו הדבר, כולל הסדין. בבושה היא חוזרת לקלף את הסדין, וסוף סוף אנחנו מחליפות מיטות. אני באמת מגלה מתחת למיטה שבטור הימני, הדבוקה לדלת הצריף האחורית, סדקון. לא נורא. אנטיוכוס, אם לא הזו אותו, לא יתקוף את ביתו. אני שולפת את שכמיית האב"כ, שכמה חבל שלא הייתה לסבתא שלי במקלחת באוושוויץ, מהערכה שכתוב עליה: 'לפתוח בעת חירום', מפרידה מהמסכה, פורשת אותה מעל החור, ומהדקת בעזרת זוג נעלי הבית שדגתי מהמיכלים. לאנטיוכוס אני מאחלת שייחנק או שלפחות יבין את הרמז: אנחנו לא חברים, והוא באמת מבין.
בערב הרביעי, כשכולן שוב בצריף, הפעם הזאת בלוויית נשק צמוד ששמו עוזי, והן רחוצות בפיג'מות, ומחליפות חוויות וצחוקים, זאת שלא מחלקת, שולה ממיטתה את קרטון הסופגניות, פותחת את המכסה ומשחררת לחופשי עכבר אפור עם בעיות משקל. כדור תותח מזונב רץ על המיטות, מתחת למיטות, ובין הרגליים הצווחות לצדדים, עד שחופר במרץ, הוא מרשרש את דרכו לחור שמתחת לאב"כ; מפוחד בטח, אבל שבע וטוב לב.
באמצע הלילה, כשאנטיוכוס ישן שנת-ישרים, ואני לא, בגלל השלפוחית, אני לא מפחדת לצאת ולפשפש כמו שסבתא לימדה אותי. מי המשוגע לעלות עכשיו על מדים, לעשות את כל הדרך לשירותי הקצונה, ולחצות תעלה באמצע הלילה?! אני יוצאת לי בנחת לאחורי הצריף. קר מאוד בחוץ, והפיפי לוחץ. ללא מחשבה נוספת אני מורידה את הבגדים, וכורעת. מרגע שהישבן המגולה שלי – כתם אור בחשיכה – מקפיא שני אישוני סיגריה במקומם, ובפועל משתק את הפטרול של זוג המילואימניקים שמאחורי הגדר, מתבהרת גם הזוועה. שתי הזוועות: א. בתוך הבלגן החלול אין רגע שאהיה בו לבד, או חופשייה (כל הזמן מתנגשים כאן כמו אטומים). ו-ב. אין רגע שלא יוסיף קלקול על זה שקיים. אז מה עכשיו? אני ממשיכה להשתין כאילו כלום. זה הסוד. קמה כבר חצי לבושה, לבושה, אני חוזרת לצריף בגב זקוף, ולא מביטה לאחור. אך משאני סבה באפלת החדר בכדי לסגור את הדלת, עיניי האודם שמולי עדיין תקועות באותה נקודה, וסליל העשן מתאבך סביב שני הגברים.
אתה ראית מה שאני ראיתי, קובי?
מה, ראית?! תחת, אשכרה תחת של בחורה…
…בבוקר היום הרביעי עברה לי המיגרנה, אבל עדיין אין לי יכולת לחבור או להתגבש, ואני גם לא רוצה. נחוץ לי הלבד. אחרי שכל הכוורת פרחה – המ"כיות לעולם אינן מגיעות לסוף הצריף, וגם כשהן פוקדות, או מטילות עונשים, זה רק עד המיטה העשירית לערך – אני ממשיכה לישון, ולהחליף כוחות. בחצות היום אני קמה, וניגשת בחדווה לשירותי הקצונה שאיש לא חולם לתקן, חוזרת, וסוף כל סוף, רוצה לאכול.
בתיק העור המשופשף, הרכוס במנעול, קופסת הפלסטיק סגורה היטב. אני פותחת: פסטלים ממולאים בגבינה ותרד, טעימים, אך כבר עציים קצת, מלפפונים שהתרכרכו לגמרי, ותפוח אדום שהחזיק מעמד. מים סתם אני שותה בכיור המקולקל. כמובן שעד הערב יש לי רק שאריות. אבל אפילו זה לא מדרבן אותי להצטרף לאחרות בבוקר שלמחרת, או אחר-הצהריים, בתום ההפוגה שהן מקבלות. כי לאן בכלל הן נלקחות, ובשביל מה?
אני עוד לא מכירה אף אחת, לא מכירה דבר, וצריכה לביית את המקום הזה, צריכה למקם את עצמי בעצמי החדש. כששמש הצהריים של נובמבר מטיילת על קורות העץ, ישר, ובהמשך באלכסון, אני מרקדת לי, ברגליים חלושות, לאורך הצריף, קוראת בקול את יסנין ובודלר שהבאתי מהבית, הלוך ושוב, לאורך החלונות, ולפתע נפחדת שמא מישהו יקלוט אותי – קוראת את צ'כוב, שלא יכולתי להיפרד ממנו, רגל על רגל, במיטה. אחר-כך מדמיינת, נרדמת, מתעוררת, וקמה להסתכל, אחד-אחד, בתצלומים שתלו האחרות מעל למיטות. בחורים ועוד בחורים, לצד תמונות של עצמן לבד, עם חברות, ואולי אחיות, ותמיד גם תמונה אחת של כל המשפחה יחד.
בחזרה על מיטתי, אני מסתכלת בזוג התמונות שלי. שתיהן מהסדרה שצילמתי לפני שנה במצלמה שקיבלנו במתנה מהדודים מאמריקה. אחת שלי בבגדים החדשים עם הכלב, ואחת של הכלב לבד. אחרי היסוס קל, אני נוטלת מעט מנייר הדבק שמצאתי על אחת המיטות, ותולה גם את רינגו שלי על הקיר, ומתאפקת מלבכות. אתה לא בורח לאבא, נכון? אתה כלב טוב, שלא מתגעגע, ולא עושה צרות…
אחרי שאני אוכלת את הכלום שנשאר, אני מוציאה דפים שהבאתי מהבית, וכותבת עד הצעדים. הרבה צעדים בבת-אחת! קולטת את זנב הטור מאחד החלונות, אני רצה למיטה. כעת, משוחררת מכאב, אני פנויה לחבר, מכאן ומשם, במה הן מועסקות. הן לומדות על הנשק, ומתאמנות במטווח, גם היום לא סיפקו מספיק פלנליות לניקוי העוזי שחובה לצחצח בוקר וערב, בקרוב יתחילו מסדרים גם בצריף, בערבים יש מסדר ברחבה, ומדריך הת"ס, שאין לי מושג מה זה, הוא חתיך אלוהי, אבל המ"כית החדשה נקניקה, כל הזמן עורכת השוואות… כשהן יוצאות לפעילות האחרונה, שלפני ארוחת הערב, זו שישנה לידי, ומצולמת חבוקה עם בחור מתולתל, מחייכת. את לא באה? בכלל לא רואים אותך…
אני באה, תכף, אני… משרוקית הגוצה המתפרצת עד המיטה השביעית קוטעת את השיחה.
הגזמתן! היא שורקת. אני בחוץ, ואתם לא?! שריקה. הן בחוץ, ואני כדורית במיטה שלושים. קיטבג שנשכח על המיטה. עוד יום עובר, וביום הבא אני רעבה וצמאה, אבל לא מעזה ללכת עמן לחדר האוכל. הרי אי-אפשר ככה סתם להצטרף חזרה למין האנושי. צריך לקבל שחרור מהבדידות מרצון שנהפכה לכפויה.
הן שבות, עצלות ועייפות מארוחת הערב, תולשות גבות מול מראות קטנות שהן מרימות זו לזו, מורחות משחות על הפנים וסביב העיניים, מושחות לק בכדי להסיר אותו, מתאפרות בכדי להסיר את האיפור, ומצטווחות; שימי תבורי וזוהר ארגוב מתחרים בדיויד בואי ופינק פלויד, סיפור בסיפור; לרוב על בנים. אף אחת לא באמת מקשיבה לשנייה עד שמישהי אומרת שהיא מתגעגעת לאימא, ושבסוף השבוע הבא יירשו להורים לבקר, זה נכון? אין מי שיודעת. אבל כולן מתגבשות ביבבה.
אני צופה בהן בשקט, מתחת לשמיכה. צמאה. פתאום ניגשת אלי חיילת בכותנת קצת מבוגרת, שדיה כבדים ועיניה חומלות. את חולה? הרבה זמן אני רואה אותך ככה…
אני צמאה, אני אומרת לה. הייתי חולה.
השם יעזור, חכי רגע, היא אומרת, הולכת למיטתה, לובשת את מדי הבית מעל הכותונת המתקפלת לחולצה, וחוזרת כעבור חמש דקות עם קנקן נירוסטה שבתוכו תה מתקתק. עשינו היום תורנות במטבח, היא אומרת, הטבח מאוד נחמד, מסורתי. אני אומרת תודה ושותה ישר מהקנקן. הדתייה מחייכת ועוזבת. מיטתה בטור השמאלי, מיטה עשרים, או עשרים ושתיים, ומעליה אין תמונה.
זה הכלב שלך? שואלת אותי זו שמצולמת עם המתולתל. שיו איזה מדליק, זה לאסי, נכון?
קולי. כן, הוא יפה נורא. בגלל הדמעות אני מסובבת את הגב. אבל היום יום חמישי, ויש מכבי תל-אביב מול ריאל מדריד בשידור ישיר ברדיו, ושעות שאני מחכה. הטרנזיסטור שלי, שמתחת לכר, ממולא בבטריות, האוזנייה מחוברת, הכול מוכן. פתאום צעקות בכל הצריף. גשם התחיל לרדת. אחרי כל הרוחות הקרות והגשמים שרק יצרו שכבת בוץ סביב התעלה, סוף כל סוף מטח חורפי. מיד כולן במיטות. מתוודות מי מפחדת מברקים, מי מרעמים, וכאלה שסתם צורחות בהגזמה. גם כמות הבכיות שתחת השמיכות גוברת הלילה, ככה שאפילו אחרי כיבוי האורות, השקט גונח. לא נורא, אני עם האוזנייה מתחת לשמיכה… ארל ויליאמס ולו סילבר מדקקים את קול הקריין מסל לסל, איזה יופי שמכבי מובילה. פתאום משרוקית! של השופט שתמיד נגדנו? לא, מבחוץ, מהצריף.
המקללת, שלא חדלה למשוח את ריסיה ברימל, אפילו שאסור, שוב הסתננה החוצה להיפגש עם החבר שכולן אומרות עכשיו שהוא ערס, והגוצה, יחד עם אחת שאינני מכירה, והיא כנראה המ"כית הנקניקה שחזרה מהקורס, עומדות וצורחות ליד מיטה שש, שחת-שתיים אתם על הדורגלים לתריסר הקפות סביב הצריף! קדימה, הופה-הופ-הופ!
איפה ההיגיון והשפיות? גשם של ברקים ורעמים בחוץ, ואני לא רוצה לתאר לעצמי את עובי הבוץ. מתחפרת מתחת לשמיכה, עם המשחק באוזן, אני שומעת את ההתמרמרויות שבשל קוצר הזמן הופכות מסביבי להתנשפויות מאמץ. אפשר לחשוב שרעידת אדמה בחוץ. 59 ישנוניות עם פיג'מות, נעלי בית המגפר, ודובונים, רצות סביב הצריף, ומקללות את רגע הגיוס. גם מוטי ארואסטי הגזים בשמירה הלוחצת, ומוצא בחמש עבירות. שתי נקודות יתרון לריאל מדריד, ועוד דקה וארבעים שניות לסיום המשחק, אני מחייכת. יהיה בסדר. זה לא שאני רוצה לשחק בנבזיות, או לא-לצאת-פראיירית, כמו שאבא הזהיר אותי. אני פשוט רוצה ללמוד איך לקבל על עצמי את כללי המשחק בלי לאבד הגנות. אולסי פרי קם מהספסל כבד וקר, אבל שחקן בחסד, מתביית, לוקח אחריות. כן, זה נכון מה שאימא אומרת עלי – אני באמת מוזרה. ועכשיו, בטירונות, אני נוכחת בזה. נוכחת עד כמה חשוב לי להיות חופשייה אחרת. בדרך שלי. הזרה –
…ביום השישי של הטירונות, לא-קיימת, אבל מתחילה להבין משהו מהמתרחש סביבי – נפתחה בעשר בבוקר בערך, דלת הצריף, וקצינה שדחפה את ראשה פנימה, שאלה מה אני עושה כאן. ישובה בפיג'מה על אחת המיטות, הפסקתי להבריש את שערי החפוף, ואמרתי, ללא הנד עפעף, שאני חולה.
מה יש לך?
מיגרנה וכאב גרון. אולי חום. קודם היה לי חום.
יש לך גימ"לים?
סליחה?
אישור מהרופא?
לא. לא ידעתי למי להגיד, אני בטירונות.
ברור שאת בטירונות, אבל גם בטירונות צריך אישור. מי המ"כית שלך?
אני לא ממש בטוחה איך קוראים לה. היא נורא נחמדה, אבל אולי בגלל הסחרחורת…
את צריכה ללכת למרפאה, לרופא, היא מרפרפת עלי לפתע בעיניים מתעגלות. כנראה שאני באמת חיוורת. תשמעי, חכי כאן, ואני שולחת לך ג'יפ עם חייל שייקח אותך. אבל את לא יכולה ללכת ככה. תעלי על בית. יש לך?
(אני כבר מכירה את הצירוף) בטח. תודה. לחכות בחוץ?
לא, חכי בצריף, עד שהחייל יבוא… מבטה נזרק לסוף הצריף, מטשטש ושב. פתאום היא דוחפת פנימה דפדפת שהסתירה עד כה מאחורי הדלת, ועיניה רצות על השמות. תגידי איך קוראים לך?
להגיד את השם או המספר?
היא צוחקת. את השם.
אני אומרת.
היא לא מאתרת אותי. את בטוחה?
בטוחה.
אז תגידי את המספר.
אני אומרת.
לא, זה לא מופיע. אני אבדוק באכ"א, אולי את רשומה בדפדפת המקור, של הגיוס.
אני לא מבינה את הקיצור, אבל לבי מזנק לגרון. ומה אם אני בכלל לא צריכה להיות כאן? או שויתרו עלי, מה אז?!
טוב, לאה עיני… היא מבטאת את העין, ומשתהה. המדריך שלי בקורס היה עיני, גיל עיני, יש קשר? מוותרת להסביר לה שזה באל"ף, ובאל"ף יש רק משפחה אחת כזאת, בטעות, אני מנענעת בראשי לשלילה. אוחזת את הגרון שפתאום כן כואב.
אוקי. אז חמש דקות.
כן, המפקדת.
היא מופתעת. מחייכת. את בסדר עיני, תהיי בריאה.
זה תמיד היה ככה, יונתן: או להיות מי-שאני-לא ולהיות בסדר, בחופש, או להיות בטעות, קרי לא-להיות, ולהיות משוחררת עד כדי הפקרות. אף פעם לא האמינו לשמי… לא הילדים, לא המורות, ובטח החדשות שבהן, המחליפות. קוראים שמות ביומן הכיתה, ופותחים בי: לאה איני? ועוצרים: איני? מה זה איני?! יש אחת כזאת? וכשרואים אותי סוף סוף (אם אינני נעדרת בגלל מחלה), מצביעה אחרונה בטור, אומרים: את איני? מה פתאום איני באל"ף?! אין שם כזה, זה בטח טעות. ונבוכים מאוד, כשאני אומרת שלא, זה לא; במיוחד כשהפרצוף שלי אומר שזאת באמת טעות מן היסוד, אני והשם והמשפחה.
הגרועה מכול הייתה המורה המחליפה בכיתה ד' שעור פניה שומני, ולשתינו מעילים דוביים מפרווה סינטטית; כל אימת שברק מפלש את הכיתה, הילדים מתחילים לספור, בתוך דבריה, את עשר השניות עד לבוא הרעם. אני לא. אני גם מניחה על שולחנה נייר טואלט שתבין את הרמז שהיא לא מבינה. יום אחד גם אני לא מבינה מדוע נתנה לי אפס במבחן על התרבות ההלניסטית שכה אהבתי, מה עוד שתשובותיי כה מפורטות.
מצאתי אותה בחדר המורים. אני לא אוהבת זייפנים, בהקה המורה. נשבעתי בדמעות שלא העתקתי. הו, ענית יפה על מה שלא שאלתי, אבל השם שלך אומר הכול! אני שואלת מה הוא אומר, וצחוקה השומני מתחלף לפתע בצעקה: זאת לא בושה להיות בגדדי! אני מבגדד, וזו אחת התרבויות העתיקות בעולם! ההורים שלך צריכים להיות גאים בזה, ולא לעברת את זה ל…לכלום, לאיני! להיות בכוח אשכנזים! האפס הזה, האפס הזה – היא מנופפת עכשיו במבחן – יעשה לך להיזכר, ואולי, כשתגדלי, תשני את דרכיך.
בתחילת כיתה יוד אבא משתולל במזכירות התיכון מול עדנה המזכירה והמנהלת קובץ', שבגללן, ובגלל שכר הלימוד שלפתע דרשו, הוא יוציא את הילדה! עדנה, שזיעה מחדדת את הפוני שלה, נזעקת – אדון איני! עם תעודה כזאת?! והמנהלת המטורפת מגחכת. אבא, שלא יכול לשאת את העלבון, דופק על השולחן. עציץ מושקה מדי נופל על הניירת. אבל אבא כבר לא שם. עכשיו הוא מכה את עצמו בחצר המרוצפת, רואה היטב איך השמיים, הספסלים, וכמה מורות ותלמידים שמציצים מפתחי הכיתות – עדיו. אבא צורח שגרוש הוא לא ישלם! כי מה פתאום שחוק חינוך חינם ייקח כסף מניצול-שואה-חולה-לב-שאסור-לו לעבוד-בגלל-ביטוח-לאומי? אתם רוצים לזרוק את הילדה?! לגמור לנו את החיים?!
אני נזכרת במורה הבגדדית, ומבינה ששוב עלי למחוק את עצמי בעצמי. להיות אפס. חלל.
ימים שלמים שאני מסבירה לאבא שהתיכון שנרשמתי אליו נקלע לקשיים, ולמרות שזה לא חוקי, העירייה מרשה להם לגבות מאיתנו כסף, כי מטרתם לחסל את התיכונים הפרטיים. כלומר, אני חייבת לשלם. ולא רק אני, כל הכיתה שרוצה להישאר יחד! וימים שלמים שאבא לא שומע. אבל כשהוא כן שומע, ומבין שצרח בתיכון לשווא, הוא צורח בפינת-האוכל שבגללי הוא חולה לב, אני אשמה שמת על ההגה, אני אשמה שרציתי לימודים, אני בכלל אשמה בכול, ושעכשיו הוא בטח יחטוף עוד התקפה (אבא קרא להתקף התקפה; מה שבאמת חטף כעבור חודש), כי השוחט שלו זה הקטנה, הקטנה זה השוחט.
נותנת לו, כמו תמיד מעכשיו, כדור מתחת ללשון, עוד בטרם ביקש, ועומדת יפה במבטי האלמנה ששולחת לעברי אימא – אני מחליטה לעשות שימוש בשלט שמקדם את פניי כל בוקר, כשאני יורדת מהאוטובוס באבן גבירול, וצועדת בשדרות שלמה המלך לתיכון. על השלט, לצד שלטים נוספים, כתוב עורך-דין ונוטריון, מ. נג'י. אלא שבשונה מהאחרים ששמותיהם מזרח-אירופיים או עבריים, לשם הזה תואר נוסף – יו"ר ארגון יוצאי עיראק בישראל.
למחרת, מדלגת על שיעור כימיה שאהבתי, אני מטפסת במדרגות עד שאני מגיעה לדלת עם שלט זהה. המזכירה מחומצנת וחסרת כל אפיון עדתי, שואלת אם קבעתי פגישה. אך משהיא נואשת להבין שאני רק תלמידה שעברה וראתה את השלט – היא פותחת את הדלת שבגבה, וקוראת: עו"ד נג'י, יש פה איזה בחורה בשבילך, ושבה לשולחנה.
אני נכנסת פנימה. שטיח קרם מקיר לקיר, ועל הכתלים שני ציורי נוף של נהרות, זה לצד זה, אולי הפרת והחידקל, במסגרות זהב. עציץ טרופי של עורכי-דין שעליו ארוכים, עומד בפינה. ספרייה מעץ אגוז עם כרכי משפט תכלכלים, ואיש דק עור, חוטם ושפם, שעניבתו עבה, חורק בכיסא עור לבן, בגב שולחן עם ציפוי זכוכית. כן? מה אני יכול לעזור לגברת? הוא נחמד עד שלפתע גם הוא נקפץ. קבעת פגישה? מלי, היא קבעה פגישה? הוא צועק החוצה, במבטא חזק, למזכירה.
לא, לא, אני ממהרת לסגור את הדלת שנותרה פתוחה. סליחה, שלא קבעתי. אני ראיתי את השלט למטה, כלומר קראתי עליכם גם בדפי זהב, והחלטתי לעלות… התיכון שלי פה, ברחוב השני.
את צעירה בשביל ללמד בתיכון, הוא משייף את ציפורניו על עניבתו.
אני לומדת בתיכון, בכיתה יו"ד.
זהו, ראיתי שאת צעירה, אבל לייתר ביטחון הוא מרכיב עתה משקפיים מוזהבי מסגרת שהוא שולף מכיס חליפתו. אכן, צעירונת. ומה אני יכול לעשות למענך?
אה, אדוני הוא יו"ר ארגון יוצאי עיראק בישראל?
מודה באשמה. עורו הדק נמתח בזיו מוזהב. ואת – מהמשפחה?
אני תלמידה מצטיינת, אני שולפת את התעודה של כיתה ט' שאבא בעצמו ניפנף בה בארגון ניצולי השואה של יוון, כשהלך לשם, כבכל שנה, לשלם את מסיו, ולרטון, למה הוא מקבל את הפיצויים מהממשלה הגנבת (אבא מעולם לא כינה את בגין גנב), במקום מהוורמאכט, ביד, כמו הפולנים, ועוד כשהילדה שלו כל-כך חכמה…
עו"ד נג'י עובר על ציוניי מקצוע-מקצוע, לא-פוסח על הערות המורים, ומשקפיו נשמטים. אכן-אכן, הישגים ראויים לציון. אחר-כך הוא סוגר את התעודה. לאה איני. מה זה איני? הוא נקפץ. זאת טעות!
כן, המזכירה… אני ממלמלת. אתם נותנים מלגות לימודים לתלמידים של יוצאי בגדד?
בגדד, תיכרית, מוסול, בצרה – כל יוצאי עיראק באשר הם! מאיפה אבא במקור?
ממוסולוניקי, התוספת נלחשת לשטיח הקרם.
עם ציונים כאלה – גאווה לעדה, אסור לך להיות ביישנית! אכן-אכן, מוסול! למדת על מורשתך המפוארת, על מקורותיך, מפי אבא? הוא מצביע לאחוריו, על ציורי הנהרות.
בטח. הבעיה שהתיכון שלי, ממש פה, בדובנוב, ייסגר, אם לא אשלם שכר לימוד, ואבא לא יכול, הוא חולה לב.
צר לי לשמוע. מה שמו של אבא?
איני יצחק.
אכן, עיני! עלא עיני ועלא ראשי, לילדים שלנו לא ניתן?! רק שעין יש לבטא עין! אל תבלעי, אל תבושי במקורותיך. תוכלי לעבור כאן מחר? בשביל הפרוצדורה… אה! כמה שניתן, ניתן, הוא בולם את השאלה שבעיניי. ואיפה גרה המשפחה?
בבת-ים.
יפה! מכירים את משפחת משיח מרחוב הנשיא?
לא… אבל השכנים שלנו, מקומה ראשונה, הם משפחת עבדל, אני נזכרת באנשים הטובים שארחו אותי פעם לשבוע ימים לצהריים עד שבתם זרקה עלי כף צבר, למרות שכבר שנים אינם גרים בבניין. כן, נדמה לי שהאבא והאימא הם אחים מעשיים בתל-השומר, וממולנו, יש את שעשוע שמוכר ירקות ומכשירי כתיבה בבית… זה כבר פחות מוצא חן בעיני עורך-הדין, ולכן אני לא מוסיפה שמשעשוע זה צריך להיזהר, כי הוא ידוע כצובט נשים בישבן.
הממ, אכן. יש הרבה מאנשינו בבת-ים. עיר בהקמה, צומחת מחולות הארץ. אני עצמי עורך-דין של נדל"ן, קרקעות (הקו"ף שלו דגושה), אני יודע… ומה הנערה היקרה משתוקקת להיות? (הקו"פים מקרקשים באוזניי).
אה, סופרת. אני כותבת.
סופרת! אכן-אכן! תכתבי על עיראק! פנינת הסהר הפורה! אכן, לאה עיני, סופרת ואם בישראל! הוא מעפעף קצרות. מחר באותו המקום, ובאותה השעה.
אומרת תודה, אני יוצאת. לא לפני שאני מיידעת את המזכירה על הפגישה המסודרת שיש לי מחר עם עו"ד נג'י. מושכת בכתפיה, המזכירה שולפת יומן מהמגירה, כותבת ושבה לתקתק. אני במדרגות, רצה לספר לעדנה שאולי עד מחר זה יסודר, שיתנו לי עוד יום…
למחרת רגליי רועדות למשרדו של מ. נג'י. הוא בבית-המשפט, אומרת המחומצנת, אבל פותחת מגירה ושולפת מעטפה. הוא מבקש שתבואי להראות לו את התעודה בסוף השנה.
בטח. תודה. אני לוקחת את מלבן הנייר שנושא בתחתיתו את שם העו"ד כפי שבשלט, כשבאמצעו נכתב, לכבוד: לאה עיני, תלמידת תיכון, בברכת עלי והצליחי. תמסרי לו תודה בשמי, נכון? גרוני נחנק. בקומה מתחת, אני מציצה במעטפה בחשש. הצ'ק שסכומו כפול מכפי שהתבקשתי, ומתכבד באפס נאה, כמו שחזתה המורה הבגדדית, מיועד לתיכון עצמו, והחתום מטה הוא עו"ד מ. נג'י, בשם ארגון יוצאי עיראק.
לעדנהרווח. יש פה רק שגיאה קטנה, כתבו את שם המשפחה שלך בטעות, או שאולי אתם באמת עיני… היא מלטפת עלה מהעציץ שאבא הפך שלשום על שולחנה.
אבל את השם שלכם אייתו נכון… אני אומרת להמחאה החלומית שבידה.
לאבא היו הסגות אחרות: עיני?! לא מספיק אני ייני שפה עשו ממנו איני, נאדה, כלום – אז עכשיו אני מעיראק?!
ככה רצה עו"ד נג'י! הייתי צריכה להתווכח איתו?!
נג'י-נג'י! מי זה נג'י?! חנה, על מה האיז'ה מדברת? נג'י-ז'אז'י (ז'אז'י היא שם הגבינה שסבתא שלי מכינה), סטה לוקה, בחיי… ועיתוני השובך מסתבכים בין ידיו.
עו"ד נג'י בשבילך! והוא זה ששילם לי את החוב, בזכות האיני. אולי תדבר פעם במקום לצעוק?!
אבל את נתת להם כפול כסף! פרצופו של שר האוצר נחתך במעוקם.
משהו היה צריך לשלם להם, ואני רוצה ללמוד, זה הכול, כשיחזירו לי את היתרה, תיקח.
את באמת אמרת לו אנחנו מעיראק?! אבא עוד נעלב.
אני לא אמרתי שום דבר עד הסוף, הוא הבין הכול לבד, ומה שלא, הוא סיפר לעצמו.
גם אבא לא הבין דבר, או כמעט. את בסטדרה, הוא קצת מחייך מתחת לשפם. עבה, ופחות מסוגנן מזה של עו"ד נג'י.
אני רק מנסה להיות קיימת, זה לא פשע כזה גדול.
מתוך "ורד הלבנון".
איזה יופי של סיפור
תודה, שם כל כך מעניין…
זה קטע מפרק של רומן, ובכל זאת תודה רבה.
אני קורא בפעם שנייה את טירונות 2, (הראשונה היתה כשקראתי את הספר), צוחק ומוחה דמעה מטאפורית, גאה בילדה ששם משפחתה איני והיא קצת אני בילדותי בקטע של.. "או להיות מי-שאני-לא ולהיות בסדר, בחופש, או להיות בטעות, קרי לא-להיות, ולהיות משוחררת עד כדי הפקרות."
אלא שלילדה/נערה איני יש כוחות שיכולתי רק לחלום עליהם, כוחות שפיתחה בחיים בבית בלתי אפשרי – בית שמי שאין לו כוחות לגבור עליו, נקבר תחתיו. ואני קורא ומזדהה עם הכוח וחכמת החיים שלה, עם יכולת ההשרדות הערמומית משהו של חתולת הרחוב, מעריץ את האומץ וכושר ההתמודדות הלא מתעמתת חזיתית אך העוצמתית, מול הטמטום הממסדי שמיוצג מצד אחד על-ידי הצבא וחוקיו הבירוקרטיים-אבסורדיים, ומצד שני על-ידי המורה הבגדדית 'האותנטית', המחליפה, ואדון נג'י – צמד חמד שנותנים לאוזנם להוליכם באף, לשמחתנו הקוראים בנצחונותיה של הילדה איני.
אהוד, אני רק יכולה להיות גאה בקורא חכם ורגיש כמוך! תודה רבה.
רק כעת שמתי לב לניגוד המשעשע שעולה מזה שהמורה שכה הקפידה להיות אותנטית, הייתה אומנם המחליפה… צחקתי, תודה. הגם שאני זוכרת שבשעתו נורא נעלבתי… היה לי מבחן טוב על ההלינזם… את כל התסכול על כך שלא הצליחה "להחזיק את הכיתה", אפסנה ואפסה בי… :)))
כתבת מעניין.
מכיר עוד כמה בעלי עולמות פנימיים שצמחו כמו הדוברת – (שלא חייבת להיות את) בכוחות עצמם. הזרקור על ההתמודדות עם תקופת הצבא גם כן היה לי קרוב. נדמה לי שלא הרבים כותבים על כך שלא לצרכים דרמטיים או הרואיים.
תודה רבה, נועם.
זה מתוך רומן אוטוביוגרפי ועל כן, זאת אכן "אני". הצבא היה עבורי שממה, ולפי הקוראים שכותבים לי אני שוב ושוב מגלה שלא רק לי… למרות הדרמטיות וההירואיזם, כמו שכתבת כה נכון – שישראליאנה שלנו עוטפת את זה, ומעניין למה….
אחד הספרים המרגשים ביותר שקראתי אי פעם. הספר שלי עובר עכשיו אצל בנותי, כלתי וכל חברותי הטובות כספר ששווה לקרוא את כולו ולא רק פרק אחד!
אני כבר קראתי אחרי "ורד הלבנון" גם את הספרים הקודמים: "גאות החול" ו"גיבורי קיץ" שלבושתי עדין לא קראתי קודם לכן, ואמשיך גם לקרוא את האחרים.
שלום נורית,
תודה ושוב תודה בעד המלים החמות והמרגשות האלה. מחמאה גדולה!
היי בטוב.
לאה יקרה,
התכוונתי לכל מילה,מגיע לך לגמרי!
לאה יקרה, אולי כדאי להוסיף קישורים של שני הפרקים הקודמים?
את מאלפת.
לאה,
הכתיבה המצליפה שלך כבר אמרתי, מאוד מיוחדת ורגישה. אבל הראיה החדשה של המספרת כשהיא לא חלק מהקבוצה אלא מתבוננת מהצד נתן לקטע הנוכחי אופי אחר לעומת הקודם. כאן הראיה היא ביקורתית-צינית ופחות חוויתית ולכן פחות קומוניקטיבית בעיניי. שילוב הכתיבה האסוצייטיבית והבריחה של הפוקוס הקשה עלי לעקוב אחרייך.
אבל שוב, את סופרת גדולה! 🙂
שלום טל,
מודה שיש בעיה כשקוטעים רומן ונותנים אותו בחלקים, אפילו לא כפרק שלם עקב, צרות המקום… אבל תודה על התגובה, הקריאה והכול!
אהבתי מאד לאה.
יש בזה מין האותנטיות וההומור והחוויה, גם אני כתבתי על הצבא.
על הגיל והתקופה.
תודה רבה, אביטל, על הקריאה והתגובה החמה. תקופה וחוויות בלתי נשכחות.
ואגב, ראיתי אצל רני שאת זוכרת אותי מהגינות מטיילת עם בתי התינוקת… (שכבר קיבלה צו גיוס). מגינות ר"ג, בטח? שדרות הילד? החזרת לי מראות וריחות ירוקים עם ריח החלב והגרבר. צבטת את לבי. היי בטוב.
לאה, אני קוראת עכשיו את הספר והוא נדיר בנפלאותו. האמת שבו, הדיוק הרגשי, הישראליות שנארגת בו באופן אותנטי ולא בכוח… אני לא אדייק עכשיו בציטוט כי זה מהזיכרון, אבל למרות שהספר קשה, הוא גורם לגוש שבגרון להתנפץ לרסיסי סוכריות.
עוד אכתוב פה עליו כשאגמור לקרוא.
אבל כבר אומר: רומן מופת בעיניי, למרות שאני עוד באמצע.
תודה רבה, לי. דימוי יפה. ומחמם את הלב לקרוא. ובכל זאת, אמתין בסקרנות לתום קריאתך. היי בטוב.
בוודאי שנמתין לסוף… אבל לא בא לי שהספר ייגמר 🙂