לאה איני סופרת
שנה חדשה קרבה, ואני מבקשת לחלוק עמכם ביופיו של ספר משל סופרת אהובה עלי מאוד, רות אלמוג. שתהא לכולכם שנה נהדרת. לאה.
לכתוב מוסיקה בספרות/ לאה איני
על "מעיל קטון" מאת רות אלמוג // אחרית דבר מאת יגאל שוורץ, זמורה ביתן, 2008, 187 עמודים.
בשקט-בשקט, בלי רעש וצלצולים, יצאה השנה מהדורה חדשה של הסיפור "מעיל קטון", שיצא לאור לראשונה ב-93" בקובץ "תיקון אמנותי", לרגל כנס על יצירתה של הסופרת רות אלמוג שנערך ב"יוניברסיטי קולג"" בלונדון. אלא שלנוכח מבול הספרים "הגדולים" שתוקעים בהם פה לאחרונה כאילו היו חצוצרות מלחמה, מה קל לחטוא לספר העניו הזה שמעמיק לספר עלינו, בני-האדם, בשירה צלולה ומיטיבה באמת, כדרכה של אלמוג.
שוב ושוב, בים יצירתה, חוקרת אלמוג באמצעות משוט הקסם שלה, שפעם הוא מקל מגולף ומכה, ופעם כינור שבידי נערה מוכה המפליאה לנגן בו ("כל האושר המופרז הזה", כתר 2003), את אפשרות היחלצותו של האדם מהיותו אדם, מחייו הפגומים תמיד, דרך התיקון. התיקון הזה הוא דו-ראשי: ראשו האחד אמנות, וראשו האחר: אלימות, נקמה. "במעיל קטון" בא המאבק הזה לידי ביטוי בדמותו של פאול הילד החולני, מוזיקאלי וחובב הקריאה, כנגד היפוכו, ויטאל בונפיל, הבריון השכונתי העילג.
ואף כי המשוט "הממשי" בסיפור הוא סיפור חניכתו של פאול על-פני קיץ ויטאלי אחד בבית הוריו, שם הספר מעיד כי מתחולל בו מאבק קוטבי נוסף. "מעיל קטון" הוא המעיל שנתנה לשמואל אימו, ולימים נאחז בכנפו שאול המלך, שלהבדיל מהנביא שב ומאבד בתנ"ך את בגדיו. ואכן, לצד המתח בין נבואה למלוכה, וכהמשלה למתח הזה, נאבקת הגיבורה המטאפיזית של הספר, היא השפה (הלשון), בויטאל שלה – המוזיקה. לזו גם זו חסרונות, או חטאים, כלשון המחברת. ואולם על מנת שנראה מי המנצחת, אם בכלל, יש להרחיק תחילה לים הקדום ממנו משיטה אלמוג את הבית שברחוב דה ליאון, ולאן…
מהו החטא שחטא דור הפלגה, כפי שקראו חז"ל לבני הדור שאחרי המבול? בהיות "כל הארץ שפה אחת ודברים אחדים" הם בנו מגדל, הוא מגדל בבל, כדי "לעשות להם שם". יתכן שבתוך כך גבה לבבם. אבל אולי באמצעות השפה האחת גם ביקשו לחסות בקרבה? לפתח מעורבות הדדית? הכלה? "מעיל קטון" כמו מתחיל את חייו לפתחו של המבול, או רגע לאחר שירד האלוהים לבלבל את שפת בני-האדם (אולי גם זו האידיאולוגית, ומיני "שפות" לא חסרות), ולהפיצם על-פני כל-הארץ. אבל דומה שבספר הזה, שבו כול שורדי השואה, פליטי המלחמה, ובוני החלום הציוני אלים-ההגשמה, ונאספו בבית היתוכי אחד בדרום תל-אביב: "חמש קומות, שלושה אגפים וארבע כניסות", כדי לבלבל את פאול הסקרן עד-לא-ידע; מעמידים אגב כך, בבואה מודרנית של מגדל בבל אנושי שקם וקורס מדי רגע. למעט שמאז הקריסה הראשונה ההיא, גם שבעים לשונותיו אינן תורמות לה, לאנושות, להבין את עצמה ואת עולמה טוב יותר. להפך, נראה שהחירשות שורה בכול.
"על הראשונות (הסיבות לעצבות, ל.א.) לא ידוע, כי הן נבלעות בעיוורון של הראשית, שהיא הגלות הראשונה, ההתפרדות שאינה מסתיימת לעולם," אומרת המחברת אלמוג. ואולם "מי שחושב שהוא יכול להבין הכול הוא חוטא," מדבר כנגד אותה מחברת עצמה, ספר הנשים פרקש, חונכו של פאול. ואף כי מטבע הדברים נתנה לו אימו של פאול, לילי, המבשלת העייפה, מעיל קטון: שפת-אם, עיוורון בראשיתי שכזה טעם בנה כבר בילדותו. עם פרוץ השואה מתרחשת גלותו, התפרדותו הראשונה, והוא מגורש משפת אמו שבביתו באוסטריה, למוסד נערים בישראל. זה המקום שבו מלמד המשגיח להסתדר בגיהינום; או כפי שהערבים קוראים לפלשתינה – ג"הנום. פאול, שבהלותיו מוצאות את ביטוין בקצרת, מתחיל להבין את השפה החדשה, אבל כה ממעט לדבר בה עד שהוא נחשד באילמות. הגיהינום לעומתו מלבלב: ההורים הנמלטים מופיעים. אבל ה"מוטי קחי אותי מפה" שלו אינו מוצא הד בלבם. פאולי נשאר במוסד. ומכמיר הרגע שבו פאול, שכמו במעשה עוועים של הרוח נתגלגלו בו שמואל ושאול כאחד – נאחז בכנף שמלתה של האם, ולא מרפה. כי כן, מעיל קטון העניקה לו אימו, אבל מי יתקע כף לידו של ילד בעולם גבה-הלב ומפולג הזה, שלא ימצא את עצמו יתום להוריו, לארצו, ו"קצת אילם"?!
אך מתרחשים דברים אחדים: היטלר מת, ושיעולו של פאול לא-חדל עד שהוא מובא "הביתה", לחדר הזעיר עם המטבח המשותף ואלף הלשונות. ובאמת אך ניצב פאול בחצר הבית, וכבר סובבות-מתקיפות אותו שבעים דמויות שלהן שבעים לשונות ושברי לשון, שבעים שפות גוף והטעמות-גוף, ושבעים מחוות לשון, שמות, ביטויים, קללות ושירות.
לצד זה, פרקש הספר, וחובב פסוקי הקודש והאופרות, מעניק לילד מעיל קטון נוסף – מוזיקה. המאבק בין המוזות פורץ: אסתריקה מהקומה הראשונה שרה, מרכלת ומקללת בלדינו, פרקש מקומה ב" המאוהב בשירתה, מסרב שתתורגם. זלדה הזהובה שאולי הייתה פסנתרנית לפני השואה, ולאחריה היא שבר-כלי, גוססת ובוכה בגרמנית "עבדים, כולנו עבדים", עבד של ממש, אם גם זמני, נעשה פאול לויטאל שאביו, הסנדלר האלמן, מכה אותו, קרולה ניימה אומרווה (קרולה איננה, מתה. בפולנית משובשת), מוכרת תפוזים שגנבה מפרדסי הערבים, ומגדלת על הגג את בתה המלאכית, בה פאול מתאהב….
כך עשרות דמויות, חלקן רפאיות, תלויות באוויר כהבלי נשימה, כיציריו של גוגול, ומערבבות במדויק ורדי, אנחה, בכי, מוצרט, צחוק, קארוזו, הגה, צרימת אקורדיון, מלים חדשות שאין טעם בתרגומן, מלים ידועות שמתחדשות לפתע במשמעות סותרת; ושכולם-כולם, מילים כצלילים, מושכים פראזה מוזיקאלית על-גב ובזנב פראזה מוזיקאלית ומביאים לאוזני הקורא, ולעיניו, תכליל מצחיק, עצוב, אכזרי ומופלא כחיים עצמם.
איך אלמוג עושה זאת? איך כותבים מוזיקה בספרות? תחילה שומטת אלמוג את קרקע הלשון, את הידיעה המוחלטת, מהבניין הספרותי שלה עצמה, ואחר, למעט היגדי-מפתח בודדים ומעט חציבה אוורירית לקידום העלילה – רוב הספר חללים. קולות. או נאמר כך: תארת, מחלת הספרות העברית – אין כאן! אלמוג מנצחת על המגדל הכאוטי בדיאלוגים כה מזוקקים שהם על סף השירה. אבל גם בדיאלוגים נכנסה הרוח. דמות שאומרת, נאבקת או פוסלת מישהו, לא בהכרח מצפה לתגובה. לרוב עברה מדבר דרכה, חלומותיה, החמצותיה. דמות ממלמלת מתחת לשפם, אבל גם כשתאמר מה למי ישירות, לא בהכרח תאמר או תשאל את שהדעת נותנת. אולי כי כל אחד רוצה לעשות לעצמו "שם", אולי כי אנשים ליבם תמיד גבוה, או שמגדלי עד מאוד פחדם. כך או כך, מלחין "מעיל קטון" את האנושיות בשלל קולות שאחת תמציתם: כאב. והכאב הזה מוליד אחווה ומעורבות, מוליד אהבה. "היא אהבה אותך כמו בן", שבים ואומרים לפאול במות השכנה שסייע לה, ושאט-אט עם למידתו את מלאכת היות אדם, זוכה בהורים רבים ובהרבה שפות-אם.
האם לאחר כל זה עוד יש טעם לפסוק במאבק שבין המוזות? הלשון, המלים, משועבדות ואינן תופסות-כול, אך הן נשארות. ואילו המוזיקה בת חורין אמיתית היא, אלא שקסמה, כשירתה של אסתריקה, באה מהחושך והולכת אליו. גם התיקון האמנותי חלקי: שאול לא יהיה אותו "המשהו" שחולם בעבורו פרקש. הילד המוזיקאלי יעלה בבגרותו על דוכן המנצחים, אך הקצרת תורידו משם עוד בטרם יונף מקלו. אבל בהמשך, וכבר כמרצה למוזיקה, יתוודע לעוד אסתריקה, הפעם ירושלמית, ויעלה על הכתב את הקסם העובר מקול לקול, שחונכו סירב בצדק להבין. כך, גם אם מכלי שלישי, יגאל פאול-שאול את האמנות, ויוסיף וינבא לנו, באין חירות-אמת, במלים. למעט ששירת הכאב לא תעזבו עוד: פעם תופיע לו כחלום מוזר, ופעם כזיכרון מלאך הנייר שקיבל כשי מאהובתו הראשונה.
"זה אינו רומן", אומרת אלמוג ב"הערת המחבר" שלה, שלפני אחרית-הדבר המשכלת שכתב פרופסור יגאל שוורץ. אולי. אבל זאת כן מוזיקה יפהפייה. זאת השפה שדיברו, אולי, אבותינו יחד, לכמה רגעים, במגדל בבל, בטרם שב וגבה עליהם לבו של האלוהים. ו"במעיל קטון" אפשר להאזין לה.
הרשימה פורסמה לראשונה ב"תרבות וספרות" הארץ, 5.9.08
אכן סופרת מצוינת רות אלמוג, אהובה עלי במיוחד
גם עלי היא אהובה במיוחד 🙂 ו"מעיל קטון" הוא אחת מיצירותיה הנפלאות ביותר.
תודה לאה!
אני לא מתפלאה… קראתי הפוסט שלך הבוקר, שמרי על עצמך. תני גם לעצמך בין כל מפעלותיך החשובים, כדי שתוכלי להמשיך לתת. אהבתי הסיפורים שלך ושל יעל "בעקלקלות". שנה טובה לך.
רשימה מצוינת, מחכימה ומעמיקה לאה.
ואני ממליצה לכולם לקרוא מהר את "זרה בגן עדן", הספר החדש של רות אלמוג. זה עתה קראתי אותו. ספר מכשף ממש. אולי הכי גדול של רות. ממש מאסטר פיס. חובה לתרגם אותו מייד. הספר הכי טוב על דור שני שקראתי בספרות העברית.
"מעיל קטון" הלך עמי ימים רבים. אני גם בטוחה שהחדש אדיר, ואני כבר מאוד סקרנית. שוחחתי עליו עם רות. ודאי תכתבי עליו, מקווה שכן. שנה מצוינת ותודה-תודה על ספרך.
שולח לך פיסת שלום.לא,לא דיברנו או התראינו בעבר,התכתבנו באופן אחר.ממתין לדבר מה חדש במתח רב,בציפיה
דרוכה.ליתר דיוק:את אחת הסופרות הבודדות(כאן:
גם לשון זכר) שאני ממתין במתח רב,בציפייה דרוכה.היי בשלום.(א.נ.)
כוונת מכוון: היי שלום,אחות.
רק בכוונת המכוון זיהיתי. וחייכתי. ושמחתי. תודה רבה רבה! באמת ברומן ההוא הסכמתי להודות, ביני לביני, שאני, אללי, סופרת.
ספרך החדש עמדי. לא אכחד שהתחלתי. עדיין לא. עסוקה בעריכה אחרונה על רומן שייצא בשנה הבאה. מה אומר? מקווה שדבריך ישארו בתוקפם. בינתיים שנה טובה לך ולבני הבית. ותודה גדולה בשנית.
רשימה רבת-קשב לסיפור יפייפה, ובכלל סיפוריה של רות אלמוג -מהיפים והמעודנים בספרות הישראלית.
תודה תמר. אמת. היא כותבת נפלא.