לאה איני סופרת
עזתית// לאה איני
שבת בבוקר. אני במרפסת הסלון. בת שתיים-עשרה. מהרהרת באהבה. מה זו אהבה? יש בכלל אהבה? ומה זה כשגבר אוהב-מתאהב באישה? ולהפך? איך ההרגשה?
בוקר מתוק במרפסת. שמש עוד של אביב. הציפורים של אבא בשובך. גם אבא. אימא במטבח. רק רוח חרישית וקולות שבת כבושים שמן הרחוב. משום מה נדמה לי שהבית ריק. הוא לא. אז למה נדמה לי? אולי בגלל האהבה.
הקקטוס והמטפס הצהבהב שלאורך קיר המרפסת, ופיסות מהכביסה המתנפנפת שתלתה אימא מבעד לחרכי התריס, מצעפים את עיניי. קרעים של צבע שגולשים לחלל. חלומות מטומטמים על אהבה. היד שלי מטיילת עם עט על דפים. כמעט באוויר. השולחן הלא-יציב גנח קודם וחדל. כתבתי עליו איזה משהו. משהו לא חשוב. מהנחת המהורהרת הזאת לא ייצא דבר שאני יכולה לקרוא לו כתיבה. השמש רכה מדי. הגינה הציבורית, על זוג השכנות מהבניין ממול, שמדי בוקר, אפילו בשבת, מתחרות ביניהן מי מנקה ומסדרת יותר, מסיחים את דעתי. מצעיה לאוורור של זו ושל זו. סיריה לייבוש של זו ושל זו. לאחת מטפחת ראש ככושית מגדות המיסיסיפי, לשנייה רשת לשמירה על תסרוקתה הסגלגלה מהמספרה בקרן הרחוב. הן לא מדברות זו עם זו כבר שנים. אבל זו שמן הקומה העליונה מנידה לי לפעמים לשלום מפוחד. פעם גם נתנה צעקה, כמו שאימא אומרת ומבלי שתדע למה. פעם, כשנתליתי על מעקה המרפסת, לראות מה עוד ועוד אפשר לראות מקצה הרחוב אם מתכופפים מעל המעקה. צעקת השכנה נתנה את כל ליבה בשבילי. מה בכלל יש לי לראות מה בקצה הרחוב מהקומה השלישית וחצי?! אפשר לרדת למטה. אפשר לעצום עיניים ולהגיד מה שם בעל-פה. הייתי בת תשע. נטושה בבית בעוד חופש גדול. אולי רציתי למות באמצעות הסקרנות, ולא בפעם הראשונה? אולי רציתי לחיות ולסחוט צעקה?
מתרווחת בשקט שמרפה את גופי, אני תולה את מבטי במרפסת. יריעה שקופה. השכנות עושות הבוקר סדר מזורז. בכל-זאת שבת. הספסלים שתחת הבניין מתמתחים בשמש. מאחוריהם אשכולות שיחים וחרקים בעילוסי אביב. ואני. גם. כל המוח שלי אהבה, חלום. למה? ואיך זה שהמשהו הזה נפתח בי מאליו? עד שכמו דלת חלשה ברוח, אני משחררת את שפתיי. מדברת חלומית באהבה שאינני מכירה. מפתיעה את הלא-כלום בשאלות עתיקות יומין כציפור שמצפצפת על עץ עקור במזבלה. לא להאמין! שחרור, ואף הפקרות, שלעולם אינני מתירה לעצמי! בטח לא באהבה. בטח לא בבית הזה.
בבית הזה אני מחפשת את תעודת לידתי מגיל שבע-שמונה. בולשת בדבקות אחר הארון האמצעי בחדר השינה של ההורים שהוא הארון של אימא. לאימא יש מפתח לארון הזה. לדלת הארון הזה יש מנעול. רק לדלת הארון הזה. מרגישה כל-כך לא שייכת לקן שהוא משפחתי, אני משוכנעת בלהט שאני מאומצת. איזו שטות! יותר מדי אני דומה לאימא. פחות יפה ממנה, אבל דומה. ויש עוד הוכחות: בתמונה מבר-המצווה של אחי, היא ואבא רוקדים טנגו. לאבא חיוך של נספה מנצח, ולאימא כרס בחודש השמיני. בכרס – אני, חסר חודש. ובכל זאת שעות של בילוש אחר הארון האמצעי, המנעול והמפתח. ושעות של סקירה רעבה כל אימת שאימא פותחת אותו לרווחה, לרוב בשבתות, ומשוויצה באוספיה כילדה. אולי יום אחד היא תשכח את המפתח במנעול, ואז יתגלה הכול? יתגלה שאני בכלל לא מהם. לא מזרעם, ולא מדמם. יתגלה שלא סתם לא אוהבים אותי פה. וגם שלא סתם אוהבים אותי פה כמו שאסור לאהוב. פעם כבר קרה שהיא שכחה. נכנסה לשירותים, רגע לפני שיצאה לעבודה, ושכחה. בגרון שהתפוצץ שוב מדלקת שקדים, מיהרתי ממרפסת המשחק שאצל חדרם, שהוא עוד חדרי, ופתחתי רק כדי לטעום את טעם הפתיחה. להציץ מהר. בגניבה. בפעם אחרת ששכחה, ביום שישי אחד, אחר צהריים, היא נכנסה להתרחץ. הרחצה המלאה היחידה שלה בשבוע, הרחצה הארוכה. לא היססתי. ממילא הייתי שם במשחקי, חיה כדי לחפש.
…הארון הכי מקושט בבית הוא גם הכי ארון. מדפי עץ עטורים בסרט משי תכול מסתלסל בתחרה. על המדפים עשרות מפות, מפיות, ממחטות, מטפחות ראש ושלים מעופשים קצת, אך מקופלים היטב. חלקם משיים. כמו השל שדגלי כל ארצות העולם עליו, ואימא מתעטפת בו בחתונות סתוויות. או השל עם הפרחים האקזוטיים שבו לא התעטפה מעולם. אני מלטפת מבלי להזיז כאילו ליטפתי את זרועה הסמורה-חלקלקת מבלי לגעת. אימא לא מחבבת שנוגעים בה. בייחוד לא אני. אימא מעריצה את הריחוק, את ההערצה. מטפחות ראש צמריות. מטפחות ראש מניילון. חלקן שקופות וכמו עשויות קרפ. השחורה היא של הלוויות, הלבנה של החגים. ביניהן תחובים מסמכים, רובם רפואיים, בשקיות ניילון שאיבדו את ברקן. חלקם, כמו הכתובה של ההורים, בתיק כותנה מקומט. גם הטלית של אבא של יום הכיפורים צפונה בתיק משי כחול עם כפתור משי חמוד שלולאתו קרועה. מעליה כיפתו הלבנה-כסופה. עוד מסמכים רפואיים. גזירי עיתון ישנים על אליזבת טיילור וריצ"רד ברטון, הנערצים עליה, בנישואיהם המחזוריים. אימא מעריצה עינוי, מעריצה התמדה. סיפור על פרנק סינטרה וקשריו עם המאפיה, כן או לא? אימא מעריצה מסתורין, מעריצה כוח. כתבה על אום כולתום ושנאתה לישראל, וסיפורי משפחת המלוכה הירדנית, השאה הפרסי, המלך פארוק, הנשיא קנדי והמיליונר אונאסיס, אימא מעריצה שנאה, מעריצה הפרזה. תמונות של דוריס דיי בשמלה עוגתית ומנוקדת שרה קה סרה סרה…
כל-כך תמימה ונגישה הדוריס הזאת, כמה נהדר שחייה, שמחוץ לבד, התבררו כאסון.
בהכי פחות חשק אני מחטטת בשירי האהבה שכתבה אימא בת השש-עשרה לאבא בשירותים של סבתא בחצר; אז, כשנאסר עליה לעמוד מאחורי הגדר ולעשות עיניים לפושע משמה שהלך בשכונה מלווה בכנופיית היתומים, ומטפחת אדומה לצווארו; וכמה מענה, מסתורי, כוחני, שנוא, ונערץ היה האיסור, כמה מפריז היה הנערץ, ומתמידה המעריצה. המטפחת הזאת איננה בין המטפחות, אבל כן אני מוצאת את תעודות הלידה. סוף כל סוף, בעומק הארון שלוש תעודות. שלי, ושל אבא כמובן, חסרות. מה זה אומר? זה אומר שאני צודקת. צודקת במה? אימא פותחת את ברז המים באמבטיה בפעם האחרונה. אולי כדי להישטף מהסבון. תכף תתנגב. האוזניים דחוסות בלב כאילו הלב עשוי דונג. את זוג המגירות המרובבות מיני תכשיטים מזויפים כאמיתיים, כפתורים, נוצות, מטבעות, משקפת אופרה שבורה ומשקפי שמש הוליוודיים שאת כולם אימא מצאה או גנבה (בעיקר גנבה), וגם כאלה שהם שלה, כבר אינני מספיקה לפתוח. אני שומעת איך שפופרת המים חוזרת לכנה, ומחליקה על מה שלא נגעתי, רק נשמתי, ודוחפת מה שכן למקום. אימא בטח כבר רוכסת את כפתורי חלוקה, פותחת את חלון חדר הרחצה שיתפזרו האדים.
היא לא אוהבת אותי. למה זה בכל פעם משתק אותי מחדש? היא הלוא שבה ואומרת לי: בגללך פיטרו אותי מהעבודה (כלומר, בגלל שנולדתי). בגללך הרגליים שלי נפוחות עם ורידים (ההיריון איתי הסתבך לה בהרעלה שהביאה לחודשיים של שמירת הריון בבית החולים). והכי מהכול: את ילדה רעה, חבל שנולדת. קה סרה סרה, וואט אבר וויל בי, וויל בי, דה פיוצ"רס נוט אוורס טו סי, קה סרה סרה. איזו חמודה הדוריס דיי הזאת שהיא עצמה הייתה אסון מלידה. וכמה נפלא שאימא יכולה להעריץ מישהו גם בזכות התקווה שהוא מתעקש לשיר. ואולי בשביל אימא זה שיר קבלת-הדין? לא חשוב. אני דוריס דיי הקטנה. מי יודע מה יילד יום? מי יכול היה לדעת שאימא שמקפידה לנעול את הארון שלה, תשכח פתאום את המפתח בחורו? אמונתי בכלום עיוורת.
במרפסת משחקיי אני סוף כל סוף נושמת. משחקת עם הבובה שהבאנו מעזה כשנה אחרי המלחמה, כשנסענו משפחה ישראלית גאה לראות בהשפלתם. קודם כבר נגעתי בתעודות הלידה. אולי שלי בכל זאת התקפלה בזו של אימא? אולי שלי הייתה דווקא בשקית פנקסי החיסונים בגלל ההרעלה שהבאתי עליה בהיריון? בעזה של 1968 נשים עזתיות עם תעודות היניקו את תינוקיהן מתחת לרעלותיהן השחורות, בצדי חורבות, ולעיני חיילים מצחקקים, וישראלים שבאו לראותן. גם אני מיניקה את הבובה כעת, ממלמלת בשפת הארמית של סבתא מאמן מאמן מאמנה, אימא אימא, אימאל"ה, ואת השורה השנייה, המתחרזת, אומרת בשיבוש. מניקה תקווה כבושה שלא יודעת פשרות. יום אחד זה יתגלה. אני לא מפה. לא שייכת. גנובה. הבובה, תפוחת הלחיים בוכה בידיי באלם. מהרגע שהטלוויזיה הממלכתית תחל בשידוריה, ותקרין מידי שישי בערב סרט בערבית לטובת צופינו ששרדו את גירוש 48, והפליטים החדשים שבמחנות: היא תבכה בזרועותיי בערבית רצוצה אך מתפנקת: אנא בחבק עלא טול, יא-אומי, איוואה, אחסן-אחסן! ואני אענה: יא-חילווה, יא-בינתי אל ג"מילה כתיר-כתיר, קוואייס, מעה-סלאמה, יא-אלבי, יא-רוחי… בסבוסה?! מישמעול!
סבתא שגרה אצלנו כל אימת שאבא נקרא למילואים מאז שחרור השטחים כמו שאומרים ברדיו, או מאז שהשטחים בידינו, כמו שההורים אומרים – דקרה פעם את הבובה הזו בבטנה במספרי התפירה של אימא! ולא בגלל שהבובה הייתה מעזה. אלא סתם, כי נמאס לה שכרכרתי סביב בובותיי. אני חשבתי אז שסבתא רוצחת. ושהנה, גם באהבה המנצחת את כל פחדי – יש כתם זרות. לסבתא היו מניעים: את הבובה! היא אמרה, ואני, הדקורה, לא האמנתי. רציתי שתחבק אותי ביחד עם הבובות, שנהיה משפחה. אז רציתי, אז מה. פתאום, אחרי ההלם שחטפנו במסעדה אליה בחר אבא להיכנס בשיטוטינו החוצלארצים בעזה, ומה שאמור היה להיות ניגוב אסלי של חומוס-פול-כמו-שרק-ערבים-יודעים-לעשות, היה למפלת אב כל-יכול – אפילו סבתי היחידה נהייתה חורגת.
…עם מלים שאבא למד מחבריו הערבים בשוק הפשפשים ומהמסעדות ביפו, נכנסנו למסעדה הקטנה ההיא. דלת-שולחנות וכיסאות, ועל הכתלים רקמות של פסוקי קוראן שצמררו את אימא. נו-נאדה, נו-נאדה, אין כלום, אין כלום, הם יותר פוחדים מאיתנו, הרגיע אותה אבא, והוביל לעבר שולחן פינתי. התיישבנו, ואבא, שמשך אחרון כיסא לעצמו, נופף לעזתי שלא נע תחת מאוורר התקרה. יאללה, תעל און… שו אסמק? אחמד? רק שריר לחיו של העזתי קיפץ בתשובה. סחטיין אחמד, אסמע, תביא תלת"ה חומוס-פול עם פלאפל, פיתות וביצים – איך אומרים ביצים ב (כיבושית)? אבא מלעלע בגרונו. צחוק. אימא צוחקת הכי רע. הכי שמח. וואווס חמינדוס? מנסה אבא את מזלו בבדיחות הדעת. צוחקים. מי יודע, אולי אחמד הלא-מגולח היה פעם ביוון הקטנה שבשכונת שפירא? אולי שטף כלים במסעדה של האחים התורכוס, בשוק לווינסקי, מה שמוכרים בורקס עלים מגולגל כמו צמה וכוס תמר-הינדי, ותפס כמה מלים?
פפפ, דווקא שמה?! בזה אחותי. למה שאם כבר לא יידע עברית מהסטיקיות בדיזנגוף?! היא מאחלת לו חיים קצת יותר נוצצים. איזה צחוק. אני מחזיקה את הבובה שלל קרוב לחזי, אחותי את השקית עם חולצת השרוך המודפסת כתב ערבי, והאריג הלבן עם השושנים הכחולות שנראה כמו מגן-דוד שצבעיו התערבבו בכביסה. את האריג הזה קנתה כמעט בחינם לאחר התמקחות גסה בקסבה, או מה שאבא טעה לחשוב כקסבה, ולאיש מאיתנו לא היה חשוב שטעה.
היה זר בקסבה. ילדים פעורי עיניים ויחפים שליוונו בכל סמטה, או נולדו מכל סמטה, וליקטו אחרינו זנבות מלים בשתי שפות זרות, לצד נשלי הבעות של סקרנות ומשטמה. אבל היו גם חיילים מחויכים, לא מגולחים, שסיירו מנושקים, בזוגות, וקרצו אלינו, ללא אומר, מן הקסדות.
מלים משונות: קסדה… קסבה…
הערבוס האלה, ילדים הם עושים כמו חיות, עלא-טול, גם חומוס, גם חומוס, פסנסיה, סבלנות, עודד אותנו אבא משחיכינו עד בוש להזמנה במסעדה הקטנה. בינתיים שתה בהיחבא עוד לגימה מבקבוק הסודה מהשוק, שאימא כיסתה במטפחת הראש הלבנה בטרם נכנסו. אבא תקע גרפס. כמו חיות. אימא צחקה. הכי מהכול העריצה ערבים. או את הסרט הערבי. אותו הדבר. כאילו מלאו כל תאוותיה ופחדיה, השבת הזאת, בכוס תרעלה אקזוטית אחת, לא מדי רחוקה; הרקדניות המתחצפות שנענעו מולה מקל הליכה מעל הירך בקובות של אלכסנדרייה וקיירו, הפלאחיות מלאות-הגוף עם מטפחות הראש שזורות המטבעות והצלצולים שהתגרו בשבילה על גדות הנילוס המדוקלים באפנדים גבוהי כרס שצעקו בגלימות פסים, ונופפו באותם מקלות ממש, אך חייכו בקצה השפם. לפעמים, בקולנוע זוהר, בשפירא, לצד היוונים, התורכים וההודים, הלא-מסוכנים, הקרינו גם סרט משל האויב. מצרי.
בחזית, במסעדה בעזה, ישבו מקומיים, מבוגרים וקשישים שהסבו את מבטם מפנינו, שאפו נרגילה שדמתה לחסידת זכוכית, ושיחקו שש-בש חרישי. איך זה שש-בש חרישי? זה כשקוביות הניעור מגורדות מטה מכף היד המזיעה, ועיגולי השש-בש מוזחלים על פני הלוח ללא-קול. בחוץ חייל-שומר-עלינו, משך באשכיו. אחר-כך עשה עצמו דורך את הרובה, כחכח בגרונו, ירק ושיחרר. את רוקו. אבל מה זה משנה? יכול היה, באותה המידה, לעמוד על רגל אחת ולשיר פריד אל אטרש, או את דג השמך של שוברט, ועדיין לצאת בהפסדו. אבא שתה לכבודו עוד שלוק מהסודה. תוקע עוד גרפס. אימא הצמאה גם, שגמעה במגושמות, תקעה את שלה לתוך ממחטת כיס פרחונית ששלפה הבוקר מארונה, מאחלת לחייל, כמו לכל החיילים, שיחזור הביתה בשלום. ואחר-כך, רעבה לא פחות, בצעה נתח מפוחם של פיתה-אסלית-שרק-ערבים-יודעים-לאפות משקית השוק. אדיו סנטו, איזק, כמה זמן לוקח להם פה להכין אוכל?! היא רטנה אחד, ולעסה. הם, פה, לא מדברים שום ערבית, היא רטנה שניים כמתגעגעת לסרט, וניערה את אצבעותיה בגועל מקומח.
עכשיו, כששחררנו אותם, אם הם יהיו איתנו בשקט, זה יהיה הכי טוב בשבילם, למה מהיהודים הבסטרדוס יש מה ללמוד, דיבר אבא במקומם, וכרסם זית סורי דפוק טוב-טוב שאף הוא נשלף מהשקית. כן, זה המזל שלנו, חניקה, אין להם את השכל שלנו.
לפאלאחוס האלה?! גיחכה אימא, מנסה בעצמה איזה סורי דפוק מהצנצנת שטפטפה על הפיתות בתוך השקית.
הו, שוקראן-שוקראן, יא-אחמד! התהפך לפתע אבא באחת, מעריץ את המלצר שצץ משומקום והוריד לשולחן מניפת צלחות. או מה שאבא חישב כמניפת צלחות. אוכל תמיד גרם לו להאמין בכולם. אפילו להיות לרגע בן-אדם. תמונת העזתיות המיניקות פלשה למוחי. אהבה כזאת. חמה ומשוחררת לעיני כול! בצהריי יום! גם תמונות אלבומי הניצחון שתחת שולחן הסלון בבית מיהרו ופתחו סדרה בראשי: נעל בחול ליד עקבות בריחה. שבויים ירדניים מכוסי עיניים, ידיהם קשורות. חיילים בוכים ליד הכותל. רבין ומשה דיין עם רטיית שודדי-הים שלו, שפתו העקומה חושקת וכרסו גובהת בהתאמה. חייל עייף משקה שבוי מצרי. חייל צוחק צולח את התעלה עם עוזי ביד, וכל גופו כמו שרוי בשמן.
מניפת הצלחות התבררה בסוף כארבעה סבן-אפ ירדניים צוננים שהתפוצצו מול פנינו בבועות צבעוניות, ארבע כוסות נוטפות מים, כוסית קפה עגלולית ואפופת הל להוסטאז היהודי, לצד נרגילה אסלית, וצלחת ריקה שהייתה אמורה אולי לשמש כמאפירה לחרצני הזיתים הדפוקים טוב-טוב מהשוק. נו נאדה, אין דבר, היה כעת תורה של אימא לטעות. יש קומר אוכל בבית, ולא חזרנו בידיים ריקות… כל הדרך הביתה, בעת שאבא נהג את הסוסיתא, כבר בעצמו עשוי פיברגלאס – חששה אימא לכד החמר, מצויר-שיירת-גמלים-בשקיעה, וניסתה לשמור על יציבות פגז המרגמה המצרי שהידקה בין ברכיה. ישבתי ביניהם, מקנאת בשטחים ובאנשים המשוחררים שהשארנו מאחור, עם החיילים, לא מבינה למה אם הכול משוחרר הם כבר לא בבית, בשלום, ויראתי את הפגז. הפגז הזה עוד יתגלגל בזמן הספונג"ות לאורך שלוש פינות הסלון כסביבון מעופרת יצוקה; מוסיף ומקלף את הצבע מהקירות גם אחרי שנתקע בו את זר ורדי הפלסטיק שאחותי החזיקה בקבינה, ושגם אותו הבאנו משם. ואף שכל אלה שרדו הרבה אחרי שכל אלבומי הניצחון התפזרו לכל-עבר, אינם מכילים בתוכם שום תמונה מורכבת של מסעדה מיועדת-לגברים-משחקים-מעשנים-בלבד – כאלה יש גם ביוון, התרצה אבא להגיד שנים אחרי – ידעתי אני משפחה בזכות הבובה העזתית.
אין לי הרבה צעצועים, ולא הרבה בובות. בובת פלסטיק אמריקאית, ענקית וגסת תווים שהביא לי סבא טרם מותו, והשד יודע מאין! בובה עירומה עשויה פלסטיק עם גלזורה עכורה שחסרה לה יד. דג מגולף. משאית זעירה. במבי ליד רצועות עשב… בעגלת הטיול הזעירה, המשובצת אדום-ירוק, בובתי היפה שקנה לי אבא, שפוקחת עיניים וסוגרת. כעת היא סוגרת ושמה בליקה. קרויה על-שם אחותו שמתה בבית לפני המלחמה. על גופה הצנום שמיכת פומפונים חומה-שנהבית שסרגה בעבורה לונה המשוגעת משכונת שפירא, שכנה של סבתא. ד"ר מנגלה כרת ללונה את הרחם, ומשום כך אין לה ילדים. אבל תחת זאת היא מאמינה שיש לה אותי. והנה זוהי משפחתי החדשה! את כולן אני מאמצת אל חיקי. אבל מביניהן אני היא זו שהכי אהובה: הכי אימא ובת ואחות וילדה הטובה בעולם. ואז לפתע סבתא ומספרי התפירה! לא, אין מנוחה באהבה. אין שקט.
במרפסת חדרם, אחרי שחיטטתי בארון, אני משחקת בבובותיי. רואה איך אימא רטובת השיער, מברישה ומברישה אותו, ומתבוננת בי ארוכות. זמן נילוס. חושדת במפתח ששכחה במנעול שכבר נקטף ונפל מחדש לבאר כיסה. עומדת ונועצת בחור המנעול שנועץ את מבטו בי, ומחכה-מברישה כאילו מי מאתנו, אני או החור, יפתח את פיו ויסגיר לה סודות. דקלים מרשרשים ברוח. רכילויות מהשכונה. אני באמת לא שותקת. אני שרה לבובותיי. אימא נעמדת כעת להשתקף באיום מהמראה של דלת הארון השמאלית. מפקח משטרה של ארונות, אפנדי מר-נפש שלא קיבל את מבוקשו. הקה סרה סרה הצרוד כהלכתו שלי, נעשה גבוה יותר. אבל אני לא חדלה לשיר. זמן עזה. הקה סרה סרה מתחלף בפרח נתתי לנורית, שמתחלף בהיום יום שישי, שמתחלף במי לא בא? מיכאל, שמתחלף בניצנים נראו נראו בארץ, עת אביב הגיע, עת אביב. בסוף אימא נוקשת בלשונה מין שריקה שהיא שואפת פנימה, כמו תמיד כשהיא מתכנסת בעצמה, ותולשת את שערותיה מכרית המברשת כדי להעבירן בטקס המפגר, אך החושני שלה, מעל שפתיה המשורבבות. אפשר להמשיך לקוות בשקט. לשחק בנדמה לי בקבלת הדין. יום אחד אשתחרר.
כשהייתי בת חמש ניצבתי בדיוק כמוה, מול מראת הארון, לבושה בשמלה חגיגית לכבוד מסיבת סיום גן חובה, ועל שערי האסוף בקוקו בלוף, פרפר לבן-סרט. אני עומדת, זרועי ביישנית על מותניי, אצבעותיי לחות, ברכיי מתעקמות (על השמאלית כתם יוד), ולא מאמינה איך אימא אוהבת אותי… פתאום! עומדת ומתפעלת מהקטנה הרחוצה שלה, הלבושה שמלה לבנה-ירקרקת, ולרגליה הנעליים האורתופדיות השחורות. אין דבר. זוג הגרביים הלבנות המגולגלות מעליהן מתוק כל-כך, וחיוכי מצודד. תראי אותך! כאילו לא אמיתית, בובה! סופקת אימא את כפיה שרק הבוקר או בצהריי אמש קרבו גפרור בוער לישבני, וסרקו את קשריי בפראות. כן, בובוניקה בונבוניקה, סוכרייה, היא אומרת לפתע בספניולית שמאחדת בראשי את הבובה עם הסוכר. אימא ממשיכה להדהים: ואת יודעת מה אני יעשה לך עכשיו? כן, את יודעת? אני אתן לך נשיקה על הלחי! און בסו! נשיקה אחת. ומתכופפת, לבושה יפה בעצמה לקראת המסיבה עם הגננת ועוזרת הגננת והמנגנת העצבנית עם האקורדיון, וכל האימהות שתתלבשנה יפה כמותה, ולקראת המחמאות שהיא עתידה לקבל על העוגה הכושית שהתנדבה לאפות, זרועת סוכריות צבעוניות, ורוויה ברום שכולו צבעי מאכל – היא רוכנת להציפני בפחד המוכר, ו… לנשק אותי על הלחי!
באמת נשיקה מאימא! אחת, קלילה, על הלחי, כמעט באוויר. אבל לא חשוב. הלחי
בבת-אחת חמה. הלחי רותחת. רק לבי קר. למה לבי קר? אימא מתגאה בי כאילו אני צעצוע נושם. אסופית שעשו לה טובה. אמא מכריזה על יופיי האפשרי בעיניה, על קבלתה את דיני בהכנעה, אך אהבתה מותנית בכל מה שהוא למעלה מכוחותיי: שמלה שגיהצה בקפידה, ואסור לי לקמט. עוגה שהתאמצה שלא תשקע במרכזה, ואסור לי להריח. קוקו גבוה שאספה לי בסרט, ואסור לי לשחרר. רחיצתה אותי קודם באמבטיה מבלי לצבוט את גופי אף לא פעם אחת כדי שלא יישאר לי סימן; לא, לא אחר הצהריים הזה, לעיניי כל האימהות המתחרות ביניהן למי הילד הכי יפה, הכי נאהב בגן.
בת עשר, כשכבר אפשר היה להיזכר בנשיקה ההיא כנשיקה הבודדת שאי-פעם קיבלתי מאימא, ובשמלה כאחת מהאחרונות שקנו לי – סחבתי לה את מפתח הארון האמצעי ליום שלם כדי להעתיקו בחנות המפתחות. חנות המפתחות שבשיפולי הפסאז". ריח של מחצלות שעירות, שעווניות דביקות, ברגים, מסמרים, קופסאות צבע, מברשות צבע, מנעולים ומפתחות. למה לך מפתח כזה, ילדה? חושד בי גם המנעולן. זה לא מפתח של בית.
לא, זה מפתח של ארון בגדים. אבא נעל את הארון, חשב שאיבד את המפתח, ולא יכול להוציא את הטלית בשביל בית הכנסת בשבת. ועכשיו מצאתי… אחח, איזו בובה של שקרנית אני! המנעולן שיש לו כיפה בגודל צלוחית קומפוט, מצטחק: נו, שוין, הרי לא ניתן לאבא"לה לא ללכת לבית-הכנסת בשבת קוידש, השם יתברך… המנעולן מעתיק את המפתח שנגנב מתיקה של אימא (כפעולת הסחה השחלתי בצרור את מפתח המגירה הדומה של מכונת התפירה של סבתא), וכעבור דקה נשף עליו לצננו. מניח לי את תאומו המבהיק בכף היד, מברך שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה, מיילד אותי מחדש. זמן קודש. זמן זהות. אחח, איזו ילדה אהובה בזכות עצמה שאני! ומה רבות הן זכויותיי: הקשרים שבשיער, הפיפי שבורח, השקרים, הגמגום שהתגנב זה מקרוב ללשוני, הפחדים, המחלות, הלכלוך שרוחצים אותו רק פעם בשבוע כשאין מסיבות סוף שנה, החלומות שמדי יום, הסהרוריות לפעמים בלילות, הטקסים והתפילות, המשמנים החזיריים שבגללם לא קונים לי בגדים, הבגדים שאני לובשת משל סבתא, והמשומשים מאחותי הגדולה ממני בעשור, הנעליים האורתופדיות, וכל ייתר הנגעים והרעות שהם אני, ועדיין הם ילדה אחת שהיא בכלל ממשפחה אחרת! משפחה חמה ומלוכדת, שקוראת ספרים, תולה תמונות, מנקה את הבית, שאימה העזתית, נושאת התעודות, מניקה אותה בלהט השמש ובצל החורבות. ולא איכפת לה, לאומי, משום טייל-שבתות-לוטש-עין, או חיילים דורכי-עוזי, כי רק בגלל ניצחון הפוליטיקאים את העם, היא תיאלץ לוותר עלי. אבל לא על האהבה! ולא על הזהות! אבדאן, יא-סידי, על אלה לא תוותר לעולם! מישמעול!
*הקטע "עזתית", שהוא פרק מרומן אוטוביוגרפי,
"ורד הלבנון", שיראה אור השנה, פורסם לראשונה ב"מסמרים" 9, ספטמבר 2008
"ורד הלבנון", שיראה אור השנה, פורסם לראשונה ב"מסמרים" 9, ספטמבר 2008
© כל הזכויות שמורות.
מפרסמת כאן קטע מרומן אוטוביוגרפי שלי שייצא השנה. שנה חדשה שכבר החלה בדמים. וגם בתגובה לרשימתו הנכוחה של אמיר אור "אחים בדם". שתהיה לנו שנה אחרת, של חיים, של שלום.
לאה, איזו תשובה לנצחון הפוליטיקאים את העם! רהוטה ומנצחת כנצחון הסופרים הנסתר שאין למוחקו. מהימים האלה של הניצחון המפוספס נותרו לי שברייה סודנית ועיטור ירדני, מתנת אבי. כמה טיפשים היינו.
אוסיף את הקישור ל"אחים בדם" ברשותך:
http://blogs.bananot.co.il/showPost.php?blogID=182&itemID=4937
ומה היה בארון האמצעי? לא תגלי לנו?
אמיר, תודה רבה. באמת היינו טיפשים. ועדיין. חזרתי לקרוא לאחרונה את חנה ארנדט. הכול שם. בהיר ומפוכח. אילו רק היינו בונים ובונים במקום להרוס ולהרוס. היו אינספור הזדמנויות. אבל שני העמים שבויים בציפורני הנהגות שפשוט מרוויחות מעצם העניין. ובינתיים מה שצומח זה רק השנאה.
ובארון האמצעי היה כל מה ש"היא" לא קיבלה. או נמצאה ראויה לקבל. ואפילו הספר הזה, החדש, שייצא, אינו מענה לזה. כי נקודת המוצא של הספר שונה לגמרי. מותר לי לחמוד את סקרנותך עד שייצא? שבת שלום.
לאה, עוצמת הכאב של הילדה המחפשת את זהותה בארון הנעול ומוצאת אותה ברחובה של עזה הכבושה של 1968 – הולמת בי בעוצמה רבה.
זו שירת הכאב המאחדת את המוכים והכבושים שלומדים לשרוד בתנאים בלתי אפשריים. יש מחקרים המראים שאדם שאינו זוכה למגע בילדותו, סיכויו טובים למות בטרם עת. למרות שאת כותבת מה שקרוי פרוזה, לעניות דעתי זו פרוזה בעוצמה שירית
ומצאתי בעוונות נעורי, בסיפורך, את עצמי בעזה של 1968 כחייל שיורה באוויר מול המון נשים וילדים שביקשו להפר איזה עוצר מטומטם ומרגיש עם זה כבר אז, חרה, אך פוחד לא לעשות את מה שציפתה ממני לעשות חונטת הגנרלים בראשות הנערץ מכולם, משה דיין, אחד מאבי-אבות חטאת הכיבוש הרובץ לפתחנו עד היום והולם שוב ושוב בפרצופנו הצדקני.
עם נדוניה של ילדות כמו זו, אשרייך שזכית ביכולת לכתוב ולבטא את הכאב במירעו. אני מקווה שהכתיבה מהווה עבורך איזו תרפיה
אהוד תודה על התגובה המרגשת, ועל השיתוף. המנשא שלנו מכל טירוף המלחמות ותיאבון הגנרלים הוא אכן שק גחלים על הגב. ועקודים מכול – החיילים. העלית כמה אבחנות חדות באשר למבערי העומק של הספר, שאת חלקן אינני רוצה כרגע לפתוח. הטקסט, נדמה לי, אומר את עצמו. אבל בהחלט יש בו, לכל אורכו, את "ברית הדפוקים", שבא שם לידי ביטוי באופנים שונים. ובאשר לתראפיה, אני מסופקת. אבל היה לי מזל גדול לחוות את כל החסר הזה, נסתכל על זה כך. אהוד, מחמם את לבי לדעת שהצליחו הדברים לגעת גם בך.
יא סידי לאה, הזכרת לי את המזנון בסלון, אצל הורי, ואת דוריס דיי של אימי. ממעוף הציפור ומזחילה במחילת נמלים, לעולם לא אבין מלחמות.
בהצלחה עם הספר.
תמי תודה! הספר עוד לא יצא, רק המלחמה החדשה לצערנו. וגם אני לעולם לא אבינן. וכן כן, המזנון, הפוטלים וכל היתר… שבת שקטה.
שלום לאה
שמחה מאד לקרוא את הקטע שלא היכרתי, ומברכת אותך לספרך החדש שיצא לאור אינשללה השנה, ידעתי עליו מזמן. ומפתיע סגנונך השונה מספרייך בעבר הוא פשוט ובהיר יותר פחות חומצי עם ריח של חלב ועץ בהחלט מתקשר לי לארועי ילדות בשנות החמישים והשישים
אגב ספר שירה שלי גם כן עתיד לצאת בעוד חדשיים . נקווה לטוב ושהתותחים סוף סוף ישתקו סופית.
מאיה ב
מאיה היקרה, תודה רבה. שמחה לשמוע ממך. וגם על ספרך החדש, אצפה לו. רוצה, לא-אחת, להעלות כאן מה שכתבתי בזמנו אודות שירתך, וגם אעלה. מחפשת את הזמן, וכעת המלחמה שהיא בעצם גם על סף דלתנו. מצטרפת לאיחוליך.
שלום לאה
כתוב מאד מאד יפה.
באופן עדין ולא מורגש מתחלפות זויות ההסתכלות של הילדה והסופרת המבוגרת מ בלי שנרגיש . כך שהתמונה המתקבלת מורכבת בלי להיות מסובכת.
כמובן ,אי אפשר להיות ישראלי שגדל באותה תקופה בלי "להכניס את עצמך" לתוך הסיפור הפוליטי.
לא הייתה אצלנו בכפר (עד כמה שאני זוכר -הייתי אז בכתה י") אווירת נצחון גדולה, אולי בגלל שההתיישבות העובדת שילמה בגופה את מחיר הנצחון , אולי בגלל שלא היו לנו מכוניות ,גם טרטורים לא היו לנו. (גייסו את הפרדה שלנו קטינא למאמץ המלחמתי). לכן גם לא נסענו לחגוג בערי הגדה.
מה שאני כן זוכר ובודאות הוא את אווירת המצור והפחד שהייתה לפני המלחמה. הפחדים של עם שהיה רחוק רק עשרים שנה ממלחמת העצמאות העקובה מדם ,ועשרים וחמש שנים מהשואה.
צ.ל.
טרקטורים לא טרטורים
גיורא תודה רבה. עד כמה המלחמה אבסורדית שגם קטינא האומלל גוייס… מעניינים דבריך אודות הדרך בה ההתיישבות העובדת ראתה את תוצאות המלחמה, וממילא החגיגות בכללן היו מיותרות. גם אצלי חרוטים ימי ההמתנה הללו, וצלקותיהם מופיעות בספר, רק במקום אחר… הלוואי שיבואו סוף סוף ימים טובים יותר. ולכולנו. תודה שוב.
הדרך בה את נעה בין תודעת הילדה התמה לתודעת הסופרת הבוגרת מעניקה לסיפור חיים, אור ואירוניה דקיקה, ותחת הכל – המרתפים האישיים והלאומיים-כל אחד לחוד ומעורבבים זה בזה. סיפור פועם, חי ומעורר הזדהות, הרי גם אני קיוויתי לגלות את עובדת היותי מאומצת והסיבות אחרות אך זהות. ופתאום "עופרת יצוקה" מקבל משמעות חדשה, איומה… אנו נדמים ככלי משחק אצל אלה שמסובבים אותנו כסביבונים- הפירטים בעלי הרטיה, או בעלי השומה, טורפים את הקלפים לקראת בחירות. טקסט מעורר סקרנות ומכמיר לב. בהצלחה רבה!
אסתי היקרה, תודה על העיניים הנבונות והלב הרחב. אכן אנו משוחקים מבלי משים, ומבלי שנראה את הסוף. ובשני הצדדים. אני מקשיבה לחיילים הנקראים בצו 8 ומצד אחד גואה הלב, ועם זה – עד כמה הרצון להילחם, או "לתת בראש", כמו שהתבטא הבוקר אחד מהם, מוטבע כאן בעצמות כאילו אין שום אפשרות לחיים אחרים. לפשוט – חיים. הכאב יכול לחבק רבים, אבל מתי תחבק אותנו השמחה? תודה-תודה על דבריך.
קראתי.מצפה להמשך.תודה על חרך ההצצה.גם בי מתבשל דבר שונה מן הקודמים. השינוי מטלטל.אם מותר לי – אוהב – כמובן בהקשר הערטילאי של העניין-(א.נ.)
יצא לוקה קצת,מבחינת ההיגיון,וגם את שמך המפורש לא כתבתי,לאה איני – הנה אני נצפד והולך.(א.נ.)
יצא לוקה קצת מבחינת ההיגיון,וגם את שמך המפורש לא הזכרתי – לאה איני –
אשמתי,אני נצפד והולך,מתכסה קרום,מתכסה חלודה.(א.נ.)
יצא לוקה קצת מבחינת ההיגיון,וגם את שמך המפורש לא הזכרתי – לאה איני –
אשמתי,אני נצפד והולך,מתכסה קרום,מתכסה חלודה.(א.נ.)
וגם ההכפלות פרי אי ידיעת המאטריה הממוחשבת.ארבע פעמים ששליחה ומחילה
א.נ. תודה רבה. אכן, רק חרך הצצה. סקרנית לשינוי. מקווה שרני מסר לך התפעמותי ממקראות ישראל. הייה בטוב.
לאה היקרה. קראתי את היצירה החדשה שלך בהתרגשות מיוחדת. את תופסת בכתיבה שלך כל כך הרבה ובדרך כל כך חיה גם את מצב האירועים בארץ וגם במשפחתך האישית עד שהדמעות מילאו את עיני. מחכה לספר הזה בקוצר רוח. כה לחי.
לאה יקרה יקרה,
הכתיבה שלך מטלטלת את אמות הדפים.נדיר וגאוני. אין דברים כאלה.
אולי יש. אבל רק אצלך.