מספר מילים, ברשותכם, על אהבה.

לאחרונה גיליתי את נטייתי החדשה להתחקות אחר הסופרים האהובים עליי. הדבר מפליא, משום שבעבר הייתי יוצאת כנגד אובססיות שכאלו. פגם בחווית הקריאה, הייתי טוענת. איך שלא יהיה, אמרתי בבית קפה הומה משוררים, גם את הסופר הטוב ביותר ניתן לזהות לאחר קריאה עיקבית בספריו. הבעיה שהיתה טמונה בזיהוי שכזה היא, כמובן, השעמום.
כעת כאמור, מסתמן שינוי. זאת גיליתי אחרי שמצאתי את עצמי נגררת בחיפוש אחר גיליון מצהיב שנושא עימו טקסט נידח באנגלית מאת אמן הסיפורים הקצרים רוברטו שטיין. אינני מומחית לאנגלית, בשיחה אירופאית מקרית אני קולחת כמו זרם מים איתן, אבל בקריאה ובכתיבה מתגלה התרמית. נו, מה זה חשוב! שטיין! שטיין נדיר! שטיין נוסף! וזאת לאחר שסיימתי את כל מה שכתב לפני שנחנק בבור ביוב בלואיזיאנה, אחרי שסיימתי את כל סידרת "כעת אני על הבמה" המופתית. אחרי שכבר למדתי לזהות את הטון הקר והמנוכר, אך יחד עם זאת- צמא לאהבה האמהית שחסרה לו בימי יתמותו בסלובקיה. אה! הזכרונות מסלובקיה! איך אפשר לשכוח את ריח תבשיל האורז האדום שריכך את בשר הטלה הסלבי. לקרוא את שטיין זה כמו להכנס אל בית שמעולם לא היה לך, לחבק את אימך, להתיישב ולאכול בדממה, בקור.
כבר הזכרתי, אינני מבינה מספיק אנגלית, אבל לאחר שכתבי ר.ש. בתרגומם האלמותי של י. ורטר ול. זילברשץ נבלעו על ידי בשקיקה, המחשבה שנגמר לי השטיין בלתי נסבלת, פשוט לא עולה על הדעת!
והשעמום? לא נותן אותותיו.
אני מניחה שכל האמור מרמז על כך,
התבגרות.