לזמזם את סוזן עם סבתא. הללויה.

Normal
0

false
false
false

MicrosoftInternetExplorer4

/* Style Definitions */
table.MsoNormalTable
{mso-style-name:"טבלה רגילה";
mso-style-parent:"";
font-size:10.0pt;
font-family:"Times New Roman";}

סופשבוע זה זמן עיתונים. למרות שאין מה לקרוא, יש לי מן אשלייה זעירה שעובדת יפה בין שבת לשבת- הפוך + מוסף זה פינוק. אני יכולה להעביר עשר דקות בלעשות רעש של דפים, לקרוא כותרות וכותרות משנה שחולפות מול העיניים ולא נספגות באישון, ללגום מהספל, ולהגיד- אח, החיים הטובים.

עד כאן תרוצים ללמה קראתי, ושוב קראתי וחזרתי וקראתי את הכתבות שעוסקות ב- למה לאונרד כהן זה הדבר הכי גרוע שקרה לכם בחיים. בכיף הייתי מחליפה את הכותרות השגורות ("10 סיבות למה לא ללכת להופעה", 15 סיבות" וכולי) ל-איך לא השגתי כרטיס ועכשיו אני חייב להתגבר על הדיסוננס. ניקח את איתמר הנדלמן, ייסוריו של הבחור ניבטים מכל אות ואות, המאמר פותח בשיר הלל להיותו של לאונרד כהן אבן בסיס בבניית עולמו התרבותי, ומיד משם הוא חותך להלקאה עצמית שמאלנית בסגנון- אנחנו דפוקים שאנחנו מקשיבים לזבל הזה.

אני מניחה שכל ההוהה הזה לא מעניין אף אחד שמאזין לכהן. גם אני דפדפתי ופיהקתי, כמו להתבונן ברווקה ממורמרת בחתונה של חברים. היא תלחש לך בזמן החופה "נראה אותם שנה מהיום" ואת בטח לא תקפצי להגן על האהבה שלהם, מקסימום תחזיקי לה את היד ותגידי- "גם לך זה יקרה יום אחד הנדלמן."

אוקיי, אז אפשר להמשיך לכתבה השלישית בסדרת שרי אריסון, לא? הכל ברור- תסכול, מרמור, מה הבעיה?  אז זהו, שלמרות הכל, משהו בכל זאת הצליח להקפיץ אותי.
כל הכתבות, באופן גורף, מתפתחות מרוח מרגיזה ונירגנת על ההופעה לסופת הוריקן של בוז לעם היהודי השמרן, הזקן והעשיר. בוז לעם היהודי שמעיז לקנות כרטיסים לגופה הישנה והחבוטה שנקראת לאונרד כהן.

מתוך כל הכתבות הללו, וקראתי די הרבה, מצאתי איזה צליל, איזה טון מדאיג, של שנאת זקנים.
הטיעונים המנצחים שחוזרים על עצמם שוב ושוב נשמעים כך- הזמר המזדקן בן ה-75 מעיז בחוצפתו לצאת לסיבוב הופעות עולמי (במקום לשבת בבית אבות ולהרקב מול משחק רמי).
ואיך מצטייר גיל 75? שמרני, מיושן, לא רלוונטי, עייף, שבע.
יותר גרועים מהתאורים הגריאטרים של הזמר הקשיש, הם טעוני הנוק אאוט שקוראים לנו באימה-
השמרו לכם מהקהל הגריאטרי! קהל של ידיים מוכתמות! קטטר! זמזום חרישי לפני ההרדמות הגדולה. השם ירחם.

אם הייתי, למשל, בחורונת מעל גיל חמישים שקוראת את הכתבות הללו, הייתי מרגישה שאין לי מקום בעולם התרבות המגניב והרוקיסטי של שנות האלפיים. אל הקונצרט זקנה! אל האופרה ואל השטויות האלה שאת סוחבת עוד מאירופה. כאן אנחנו מחפשים דם חדש, איך רענן שקד הפליא לכתוב? אנחנו עם שמפחד מגיטרה חשמלית? והכל בגלל הזקנה הזאת, שממהרת לקנות כרטיס לאונרד כהן כאילו הוא שווה משהו.
כאילו הוא צעיר. 

ממש לא אכפת לי אם קמה כת שקוראת להחרים את שיריו של לאונרד כהן על רקע תעוב הסגנון המוסיקלי שלו. אבל לפתוח את ידיעות/מעריב/הארץ/מקומונים ולהפגש שוב ושוב ושוב באידיאולוגיה נחרצת שעוסקת במצבינו המבהיל כעם שיש לו שכבת גיל עם שיערות לבנות? אלו בדיוק הדברים שיכולים להחריב לי את הקפה של שבת בבוקר.

בלי ועם קשר- השיר האהוב עליי מההופעה במנצ'סטר.
אה, ו- תודה לחנן, שפתח שבוע שעבר חמ"ל קטן ולוחמני, ובזמן שישנתי, השיג לי כרטיס.