קורין מזייפת

קורין משחקת במצית, שוברת את הקפיץ ומפילה את המאפרה, זהו אותו המנגנון שמקפיץ את הברך מתחת לספלים וגורם למהומת קפה קטנה ("זה בסדר, אני אביא מפית. אוי, זה נשפך על הרצפה, איזה יום, בחיי שאני לא יודעת מה קורה לי.")
אני יושבת מול הטקסט שלה וקוראת, או לפחות מנסה לקרוא ולהציל את הנייר המודפס משלולית הקפה שמתקדמת לכיווני, ולא במקרה.
ביני לבין קורין אוקיינוס. סוכם שאני אעבור על העיברית, אעזור לה בניסוחים, ואציע הצעות להמשך הכתיבה. קורין מצפה שאני אכתוב את סיפור חייה.
לסיפור חייה קוראים אברי. על הנייר אברי קם, זורק את הסיגריות שלו על הרצפה, טורק את הדלת, חוזר, תופס אותה בצוואר ואומר לה שהיא זונה. קורין מסיימת את הסיפור (שבמשך שלושה שבועות נכתב, שוכתב, נמחק ושוב שוייף) במשפט שיכל להיות נהדר, אם הוא לא היה אמיתי: "רק שתדע, שמונה חודשים וכל אורגזמה- זיוף."
וזאת בדיוק הבעיה.
אמת וזיוף, וחוסר יכולת לנוע בינהם להנאת המשתתפים.

"שיהיה לך ברור, הכל קרה ככה בול." היא מדליקה עוד סיגריה. "התאור של התמונה בסלון? אחד לאחד. אני זוכרת את זה כל כך טוב, עד לפרט האחרון. אפילו את הבחורה שהולכת עם שימשיה על גדת הנהר. הכל כתוב, אתה רואה?" היא תופסת את הנייר ומצביעה על פיסקה שמתארת בפרוטרוט את מבנה החדר.
"ככה בול את אומרת?"
"בול, זאת היתה שיחה הזויה, איך אומרים? המציאות עולה על כל דימיון? זה היה כל כך מוטרף, הייתי חייבת לכתוב את מה שקרה, חייבת."
"למה?" החזרתי את הטקסט לידיים שלי וחיפשתי משהו.
"מה זאת אומרת למה? זה סיפור חיי. שמונה חודשים עם בחור אלים, אני מרגישה שאני חייבת להוציא את זה ממני."
"ואז?" אני ממשיכה לחפש, לא מוצאת.
"מה- ואז? אז יהיה לי קל יותר, נראה לי, וגם ככה כולם ידעו איזה בן זונה היה אברי." היא מחייכת. "מגיע למניאק."
"אז את רוצה לנקום בו?" אני מתייאשת ומניחה את הטקסט על השולחן שהמלצרית הספיקה לנגב.
"כן, נראה לי. אני רוצה שהסיפור הזה יהיה מאחורי, אני כבר לא אותו בן אדם."
"אז למה את כותבת אותו כאילו את בדיוק אותה קורין שמוצמדת לקיר, מושפלת וסובלת?"
אצל קורין רואים הכל כמו נייר לקמוס, ברגע אחד הצוואר מאדים, בניגוד מוחלט לחיוורון בפנים. האברי הזה כנראה באמת אדיוט אם הוא פספס שהיא זייפה.
"אני אגיד לך את האמת. זה כתוב טוב, אבל אני לא מצליחה למצוא פה את המניע שלך לכתוב את או את המניע שלי לקרוא."
"אבל אני רוצה לכתוב את הסיפור הזה, מה העיניין, את לא רוצה לערוך אותו?" קורין חוזרת להקפיץ את השולחן, הפעם אני תופסת את כוס הקפה שלי, לא לוקחת סיכונים, כתמי קפה לא יורדים בקלות בכביסה.
"את רוצה לנקום, לא?"
"נגיד."
"אז תנקמי."
"אבל לא נקמתי, לא כשהוא היה שם. לא הייתי מסוגלת."
"זה ברור, אבל את יכולה לנקום עכשיו. את יכולה, למשל, לתאר אותו באופן מגוחך. את יכולה להכניס לו מילים שהוא לא אמר, להכניס לעצמך מילים שאת לא אמרת והיית מתה להגיד. נגיד בקטע שהוא אומר לך שאת כולה פרצוף יפה עם תחת גדול, מה היית אומרת לו?"
"אני…אני לא יודעת, אמרתי לו שהוא תמיד אמר לי שהוא אוהב ישבנים גדולים ואז-"
"אני יודעת מה אמרת לו, הכל כתוב. בואי נעשה תרגיל, מה היית אומרת לו אם היית יכולה?"
קורין מסתכלת עליי עם שני סימני שאלה בעיניים. "לא יודעת."
"יש לי תחושה שהנאמנות שלך למציאות תוקעת אותך. אין לסיפור שום תכלית אם הוא רק פיסת מציאות, מעניינת ככל שהיא תהיה. חסר כאן משהו, הדמות שלך פסיבית, הדמות של אברי לא ברורה. אולי קשה לך לכתוב כי זה עוד טרי או מכאיב. את נזהרת נורא, זה צועק מכל משפט. קוראים לו אברי?"
"ברור."
"מה יקרה אם תקראי לו ערן?"
"ערן? זה השם של אח שלי, מה פתאום ערן? אם כבר אז ז'אק." הצבע חוזר ללחיים שלה.
"מעולה. ז'אק זה שם של מנייאק, ואיך יקראו לך?"
היא מחייכת. "אדווה, אני מתה על השם הזה."
"איך אדווה נראת?"
"כמוני, לא?"
"איך היית רוצה להראות?"
"האמת? הייתי רוצה להשאר כמו שאני נראת, רק עם השמלה המהממת שראיתי לפני יומיים במחיר שאין סיכוי שאני אלבש אותה, גם לא לחתונה שלי. בואנה, אולי אני אעשה את הטקסט הזה יום לפני חתונה. מה את אומרת?"
"אני אומרת שיש לנו כאן סיפור."